Wednesday, August 9, 2017

"כאשר היית פה"/ זלדה - סיכום

"כאשר היית פה"/ זלדה

"כאשר היית פה" של זלדה הוא שיר לירי . שיר פרידה, שיר געגוע לנמען האהוב.
השיר מתאר את מצבה הנפשי של הדוברת בעבר לעומת ההווה.
שני הבתים הראשונים מציירים את העבר באור רומנטי ואידיאלי: כאשר הנמען היה לצד הדוברת היתה לה הרגשה של בטחון, הגנה וחום.  היתה נגיעה ושייכות של כל מה שהקיף אותם (קירות הבית). בית ב' משלים את החוויה בבית א'. בבית ג' הדוברת עוברת להווה והכל "מתהפך". התחושה היא של זרות/ניכור, הבית אינו מגן הקירות מסתגרים בשתיקתם ונותרו כחומר . התחושה היא של מוות.
מבנה השיר-על פי האמור , זהו "שיר מתהפך". בנוי על ניגוד בין העבר להווה.
בית א'-
נפתח במילים :"כאשר היית פה" החוזרות כאנפורה בשני הבתים הראשונים. הפנייה ישירה אל הנמען. "מבטך החום הגן עלי" מטאפורה לחום והגנה . המילה "חום" מזכירה "חום" ועל כן מעתיקה את המשמעות מהאסוציאציה הראשונה. "מחשבותינו נוגעות" זו האנשה של המחשבות כשהמשמעות היא חיבור בין זוג האוהבים בעבר. חיבור מנטלי, עמוק, נפשות תואמות. " כנף אל כנף"- דימוי של המחשבות לבעלי כנף כביטוי לחיבור וההיכרות העמוקה וגם דימוי שתורם לתחושת "המעוף".
בית ב'- חזרה על "כאשר היית פה" . עדיין לשון עבר. כאן יש עיצוב לשוני חדש : דימוי הקירות לבני בית קשישים" שהיו עדים למערכת היחסים ביניהם. וממשיכה הדוברת להאניש את הקירות: "שסיפרו מעשיות עתיקות". מעין תמונה "אימאז'"  שמורכבת מבני הזוג וקירות הבית שהיו שותפים לאינטימיות ביניהם. הקירות כחלק מהם. הגנו עליהם והיו כמו בני בית. בערב/ כאשר שתינו תה" – תיאור התרחשות בנאלית שגרתית. רגע של "ביחד" שקט שגרתי.
בית ג'- מדלג על הפרידה עצמה ומתאר את ההווה שלאחר הפרידה. "עכשיו" הכל שונה : הקירות כבר לא מסמלים את מה שסימלו בעבר . "הם אינם מחסה" המילה "אינם" היא מילת שלילה שחוזרת על עצמה בבית זה ומדגישה את השינוי בעמדת הדוברת.  עכשיו "הם הסתגרו בשתיקתם" בניגוד ל "סיפרו מעשיות עתיקות". "ולא ישגיחו בנופלי"- האנשה של הקירות שלא יתנו את הרגשת הבטחון כמו בעבר . המילה "בנופלי" היא מילה טעונה. "נפילה" היא כשלון, פחד, אובדן. "עכשיו הקירות סיד ומלט"- חזרה על ההווה , ובהווה הקיר הוא קיר במשמעות הבסיסית שלו. ללא רגש נלווה  רק "סיד ומלט", "יסוד זר", "חומר לא עונה" אדיש מנוכר. כמו המוות. דימוי הקיר הלא עונה למוות.זוהי המחשה של בדידות הדוברת בהווה. חסרת בטחון והגנה, חום ואהבה. המציאות בהווה השתנתה וכל עולמה של הדוברת השתנה בהתאם. הקירות שהיו אנושיים בעבר, כעת הם רק בטון. חומר זר.
בשיר ישנה לשון ציורית מגוונת : סמל (הקירות), דימוי(של המחשבות והקיר בהווה) מטאפורה (המבט החום) והאנשה (של הקירות, המחשבות).מ
מבחינת המבנה יש ניגוד בין העבר להווה. הבית האחרון "מתהפך" ובכל בית יש מילה אחת המופיעה לקראת סופו : בית א': פתע, בית ב':בערב, בית ג': יסוד זר. וזהו תמצית התיאור של הפרידה והתוצאה הרגשית.


ביקור הגברת הזקנה - סיכום

"ביקור הגברת הזקנה"  / פרידריך דירמנט

תקציר העלילה

המחזה "ביקור הגברת הזקנהמגולל עלילה של מעשה נקם נורא. הגברת הזקנה - קלייר זאחנסיאן, מבקרת בעיר הולדתה גילן בשוויץ, שאותה עזבה ארבעים וחמש שנים קודם לכן. היא עזבה בגלל איל, מאהב הנעורים שלה שבגד בה והתכחש לאבהותו על ביתם לטובת נישואין כדאיים עם אישה אחרת, מבוססת.  לאחר שנבגדה, תבעה אותו למשפט, אבל איל קנה שני עדי שקר כדי שיעידו שהתינוק שהיא נושאת ברחמה הוא שלהם והשופט פסק לטובתו. קלייר עזבה את העיירה בבושת פנים, בהריון וחסרת כול. מאוחר יותר התינוק שלה מת והיא הופכת להיות זונה.  אחרי שנים היא חוזרת כמיליארדרית שהייתה נשואה במשך השנים להרבה גברים עשירים וירשה את כספם. כשקלייר  מגיעה לעיירה, עורכים לכבודה קבלת פנים חגיגית. ראש העיר נואם נאום חנופה  וכולם מתייחסים אליה בכבוד גדול מתוך ציפייה שהיא תתרום לעיר הענייה שכל תושביה עניים סכום נכבד. קלייר מציעה בפומבי עסקה פשוטה-  מיליארד זהובים תמורת רצח איל.  בנימוקיה למעשה הנקם, הא מדגישה את הצורך שלה להחזיר את הצדק שעוות במשפט בעברה. היא מביימת ישיבת בית משפט המקבילה בדיוק לישיבה שהתקיימה לפני שנים רבות כאשר תבעה את איל. במהלך הישיבה המבוימת היא חושפת את כל השקרים של העבר – עדות השקר של אנשים אותם שיחד איל שיעידו ששכבו עם קליר כדי שלא יהיה ניתן להוכיח את אבהותו, ואת תמיכת השופט באיל, אותו קנתה בכספה, וכעת הוא רב- המשרתים שלה.

בני גילן דוחים את ההצעה המבישה של קלייר, אבל למרות זאת, היא מחליטה לחכות. בהדרגה אנשי העיירה נסוגים אחד אחד ונכנעים לפיתוי: תחילה, אנו עדים לעלייה ברמת הצריכה של אנשי גילן הקונים מוצרים יקרים על חשבון הכסף שהם מצפים שיקבלו מקלייר. גם משפחתו נכנעת לפיתוי - אשתו קונה לעצמה מעיל פרווה, בנו קונה מכונית ובתו לוקחת שיעורים פרטיים בטניס. בהמשך, קיימת עליה נוספת ברמת הצריכה של אנשים חשובים בקהילה, כמו ראש העיר, הרופא, השוטר וכו'. ככל שעולה רמת הצריכה, יורדת תחושת הביטחון של איל. הוא מנסה להימלט, אבל בני העיר חוסמים את דרכו בתחנת הרכבת ומונעים ממנו לעלות עליה. לבסוף הוא מבין כי גורלו נחרץ למוות. נערכת אספה ובה משתתפים כל תושבי העיירה. המורה והכומר שהתנגדו בתחילת המחזה להיכנע לרצונה השרירותי של קלייר מטעמים דתיים והומניים, משנים את דעתם ומדברים על החשיבות שבתיקון העוול שנעשה לפני 45 שנה. בני העיירה גוזרים על איל גזר דין מוות, ואף הורגים אותו בו במקום.











ביקור הגברת הזקנה  - תקציר לפי מערכות
מערכה א' – הקדמה - סיבוך

הביקור המפתיע על רקע עיירה ענייה, ירודה כלכלית ומוזנחת. שיחת האזרחים מבטאת את המצב הנואש. יש ציפיות דרוכה לבואה של הגברת לעיירה.  "שתבוא כבר, המליונרית", קורא אזרח ב'. כשקלייר ואיל נפגשים, איל מתנהג בתחילה בתמימות רבה. לעומתו קליר מתנהגת ביוהורה ובזלזול. היא מביאה עימה חפצים תמוהים, כמו ארון קבורה וכלוב ובתוכו פנתר שחור. לאט לאט נחשפות כוונותיה. רצח תמורת מיליארד. ראש העיר מסרב. אך לה יש זמן, והיא מודיעה שתחכה.

מערכה ב'- השינוי - המפנה

שינוי ההדרגתי עובר על בני העיירה. הם קונים דברים שלא היו להם קודם: טלויזיות, מכונות כביסה, יין יקר ובירה יקרה, נעלים חדשות... הם קונים בהקפה, מצפים כי את הכל תשלם הגברת העשירה. איל מתחיל להבין את מצבו הקשה:  "...אני המחיר, הם ישלמו בי... עם רמת חיים כזו - עולה הצורך להמית אותי", הוא אומר לשוטר (עמ' 55), ובהמשך אומר: אתם צדים אותי" ( 56 ). אנשי העיירה משנים כאמור את יחסם אליו בצורה קיצונית. ראש העיר מעשן סיגריות חדשות, עונב עניבה ממשי, מלגלג על איל, ואף אומר לו כי "אם לומר את האמת, התנהגותה של הגברת אינה כל כך לא מובנת... הידחת שני אנשים לעדות שקר, והבאת נערה לעברי פי פחת" (59). איל משיב לו תשובה עניינית: "פי הפחת הזה פירושו כמה מיליארדים" (שם). ראש העיר ממשיך במתקפה. הוא מסיר את מועמדותו של איל לראשות העיר! גם הכומר כבר מתנכר לאיל, (המגלה כבר סימני פחד): "זה חיוני מה שעובר עליך... בגדת, לכן אתה חושב שגם בני העיר יבגדו בך" (63). הוא מציע לאיל לחזור בתשובה... או לברוח! (64). המערכה מסתיימת בנסיון הבריחה של איל מהעיר, אולם כולם מונעים ממנו לעלות לרכבת. הם מתעללים בו. הם אומרים לו שאף אחד לא יעצור אותו מלעלות, ובכל זאת הם מונעים ממנו לעלות. הוא מתמוטט ואומר: "אני אבוד". לא ברור אם איל התמוטט בגלל ההמון המקיף אותו או התמוטט נפשית או שהעדיף למות בעיר.
מערכה ג' – לקראת פיתרון
בכוחותיו האחרונים איל מנסה להתגונן. כולם נגדו. המורה, ראש העיר, ואפילו בני משפחתו אינם עוזרים לו. נערך לו משפט אבסורדי.  בסופו של דבר, סוגרים עליו והוא מת. "זה מהתקף לב", קובע בציניות הרופא (109).  גם ראש העיר מצטרף לאוירה האירונית-הלועגת: "הוא מת משמחה" (שם). עכשיו מגיעה קליר לסיפוקה. מניחים את גווית איל לרגליה. הוא נראה לה כמו פנתר שחור שהובס. היא עוזבת את המקום כשהיא מושיטה את ההמחאה המובטחת!
אפילוג – תמונת הסיום: שירת המקהלה (המודרנית)
המקהלה שרה על הגורל הטוב שפקד את העיר. מעיר נידחת ועלובה היא הפכה לעיר משגשגת. כולם מצליחים בכל התחומים ומאושרים. על רקע השירה מופיעה קליר על האפיריון שלה. היא נראית כמו פסל-אבן של אלילה, עוברת בין שתי המקהלות. המקהלה מודה לה על נדיבותה. אחריה משתרך ארון הקבורה, בו נתון איל המת. המקהלה מסיימת בתפילה לאלהים שימשיך את השגשוג ומדברת על הערכים המקודשים של העיר. "הצדק" ניצח, ובא לגילן גואל. אין ספק כי המסתכל מהצד מבין כי זהו מצב אבסורדי וכואב ביותר.

ביקור הגברת הזקנה - המבנה:

מערכה
מבנה
קלימקס (שיא) ואנטי קלימקס
ראשונה
סיבוך

הקונפליקט המרכזי במחזה: האם מוסרי להרוג אדם כדי לתקן עוול גדול שנעשה בעבר. תיקון העוול מותנה בנתינת כסף ובהבטחת רווחה כלכלית, כללית ואישית.

השיא במערכה: קלייר מציגה את התנאי לתמיכתה הכספית בעיירה.
אנטי קליימקס בסיום המערכה: קלייר מודיעה  "אני אחכה"
שניה
מפנה
תושבי העיר שמסרבים בתחילה לרצוח את איל משנים בהדרגה את דעתם, ובעיחדוד הכסף שהם מצפים לקבל, רוצחים את איל
השיא במערכה: איל מבין שגורלו נחרץ, ומנסה לברוח.
אנטי קליימקס בסיום המערכה: איל נחסם בתחנת הרכבת ואומר  "אני אבוד"
שלישית
פתרון
הקונפליקט נפתר: עבור כסף יתבצע הרצח! יש גם הצדקה: עשיית צדק על אי- צדק בעבר. סיבה נוספת, אולי עיקרית: העיר ענייה. למה לא לחיות ברווחה? אפילו לא צריך לשלם בינתיים. קונים בהקפה. קונים בירה, סיגריות, בגדים. אין כבר עימות פנימי, אין יסורי מצפון.
השיא במערכה: תושבי גילן רוצחים את איל.
אנטי קליימקס בסיום המערכה: קלייר מגישה להם את התמורה על הרצח ואומרת:  "הנה הצ'ק"














ביקור הגברת הזקנה - הדמויות
 
קלייר
היא הדמות הראשית (הפרוטגוניסט). היא מפעילה את כולם, היא "כמו אלת גורל מהמיתולוגיה היוונית" (26). אלה הקובעת גורלות (רמז לאלמנט יווני במחזה המודרני). היא נישאת 8-9 פעמים, אך אין לה ילדים. היא עוברת תאונה קשה ובגופה אברים תותבים (פרוטזות) אחדים .
השם קליר - מציין צלילות, בהירות. היא אומרת אמת נוקבת בנסיון להצדיק את מעשיה: "העולם הפך אותי לזונה, ואני אהפוך אותו לבית בושת..." ומייד באה דרישה נוקבת: גילן תמורת רצח, שגשוג תמורת גווייה!" (74-75). קלייר דורשת את העונש המירבי על הפגיעה בשמה הטוב והשפלתה בעבר. ברבות הימים היא מתעשרת, עד שהופכת לאשה הכי עשירה בעולם! היא מענישה את שני עדי השקר שהעידו נגדה. היא קונה את כל מפעלי התעשייה ואת המשאבים הטבעיים של העיר ומרוששת את העיר, כדי שבבוא היום יראו בה מושיע ומציל, ואז תגשים את תוכניתה-נקמתה.
קליר מסבירה את התנהגותה ואת מעשיה: "אהבתי לא יכלה למות, וגם לחיות לא יכלה. היא הפכה למשהו מרושע, כמוני..." (99). היא הפכה אפוא לחסרת רגשות. גם איבריה התותבים לאחר התאונה הגבירו מצב זה. הם, איבריה התותבים, מסמלים את התנהגותה הלא אנושית.
 מדוע היא כה אכזרית? מדוע אינה מסתפקת בעונש מאסר?
היא נפגעה ביותר מהעוול שנגרם לה. בצאתה את העיר צחקו לה! מעונש מאסר יוכל איל להשתחרר בבסוף. כל שנה שחלפה רק הגבירה את הזעם והכאב. רק עונש מוות ידגיש כמה היה גדול העוול וכמה היא חזקה עכשיו! האם כך באה קליר על סיפוקה? האם יהיו לה עתה שאיפות חדשות, או שמא תתחיל להרגיש רגשות אשמה וחרטה כגיבור טרגי שהבין כי בעצם עשה מעשה נורא? לפי המתואר במחזה היא כבר חסרת רגשות לגמרי ולא "מתאים" לה לחוש רגשות אשמה, אבל אולי מעכשיו תתחיל להרגיש באמת זקנה...

איל
היה חבר של קליר. היתה ביניהם אהבה גדולה. היא נכנסה להריון. הדבר גרם לו בעיה. הוא נאלץ להזמין עדי שקר כדי לטעון על חפותו. קליר בהריון, אך לא ממנו! ואז יכול היה לשאת אשה, בעלת מכולת עשירה. 45 שנה לא חשב איל על מעשהו. נולדו לו שני ילדים - בן ובת, חי וראה בטוב. אפילו מציעים לו להיות ראש העיר. לפתע מגיעה קליר ומתחיל הסיבוך. בתחילת  הביקור הוא לא העלה על דעתו, שבהמשך הביקור היא תתנהג אליו בצורה כה אכזרית. השם איל, בצרפתית משמעו הוא, כלומר כל אחד יכול היה להיקלע למצב דומה. אומר המורה: "יום אחד גם לנו יקרה מה שקורה לך"( ע' 86 ). איל הוא סמל להוא אחר שעלול לקרות לו מה שקרה לאיל (לפי המחזה, יש סיכוי רב לכך).

התנהגותו מתפתחת בהדרגתיות, מתחילת המחזה עד לסיומו. תמים-מבוהל-נלחם-נרצח
א. תמימות [מערכה א'] - "החיים הפרידו ביני לבין קליר", הוא מספר לכומר ולראש העיר. הוא מנסה לספר סיפור פשוט מהחיים (12). בהמשך: "אילו לא הפרידו בינינו החיים"   (31), הוא אומר לקליר בגעגועים ובתמימות.  בפגישה ראשונה ביער הוא אומר לקלייר "...עשיתי הכל למענך... למענך התחתנתי עם מתילדה". איל: את היית צעירה ויפה, והיה לך עתיד. רציתי שתהיי מאושרת בחיים. לכן ויתרתי על האושר שלי" (29). איל מנסה לגמד את מעשיו הקשים. אולי כעת הוא מיתמם. הוא מנסה להשפיע על קליר. בבחינת: ראי כמה טוב הייתי בעצם. אל תדוני אותי לכף חובה.
ג. בהלה ובריחה [מערכה ב'] -  הכומר צועק לו: ברח (עמ' 64), והוא אכן בורח, אבל ההמון מלווה אותו לרכבת, אחר כך חוסמים אותו מלעלות. היתה לו הרגשה כזו, ש"מישהו יעצור אותי", הוא חוזר ואומר. הוא מנסה לברוח, אך כאמור מקיפים-חוסמים אותו ואז הוא אומר: "אני אבוד".
ד. רצח [מערכה ג'] איל אמנם מודה בפני המורה על העוול שגרם לקליר, אבל בסיום דבריו הוא רומז על כך שלא יעשה לעיר חיים קלים: אני עשיתי את קלרה למה שהיא...להעמיד פנים של חף מפשע?...אני לא יכול לעזור לעצמי. וגם לא לכם" ( ע' 85). איל נואם ומסביר לראש העיר מה עבר עליו, ובסוף דבריו הוא קובע: "אני אציית לפסק דינכם, ויהיה מה שיהיה....אתם יכולים להרוג אותי, אני לא מתאונן, לא מוחה, לא מתנגד, אבל לא אוכל לפעול במקומכם" (ע' 91). הוא  מוכן למשפט ויקבל עליו את הדין, אבל חוזר ומדגיש כי לא יעניש את עצמו (כמו שראש העיר מבקש) או יבקש עונש על עצמו (כמו גיבור טרגי במחזה היווני). האחריות תיפול על תושבי העיר! דברים אלה מעידים כי הוא רוצה לגרום להם יסורי מצפון, וכך אולי יסוגו מרצונם להענישו כה קשה.

האמנם מה שעשה איל הוא מעשה מביש? האם היה מודע למעשה שעשה?
 ברגעי המשפט והרצח הוא מגיע לידי גדולה נפשית! (כדברי המחזאי באחרית דבר). מוות-רצח כמו של איל מביא את הקורא להזדהות  עם כאב של אדם, שנערך לו בעצם לינץ ציבורי, והוא נרצח בצורה כה אכזרית!
נבחן את מצבו הטרגי של איל על-פי 4 העקרונות של דורותיה קרוק (בספרה "יסודות הטרגדיה").
  1. מעשה מביש: איל הזמין שני עדי שקר, ובכך פגע קשה במעמדה ובכבודה של קליר. מצד אחד, אפשר היה להתאושש מהמכה שהנחית עליה. מצד שני, קליר טוענת שלא. אולי הרגישה הרגשת מוות בליבה?
  2. יסורים מתמשכים: אין לו כלל יסורים מתמשכים. היסורים מתעוררים רק עם בואה של קליר ורק לאחר השינוי כלפיו מצד התושבים.
  3. ידיעה-מודעות: איל מתחיל להבין שעשה מעשה קשה, ובכך הוא יוצר הזדהות מסויימת עם מצבו הקשה.
  4. אישור ערכים מחדש: א. איל לוקח אחריות, והוא מוכן למות (הוא רואה במותו כפרה על מעשיו-חטאיו), אבל הוא מבקש שגם אנשי העיר יקחו אחריות לעונש שהם גוזרים עליו! (מגלה ערמומיות?).
ב. עם מותו "הושבו" (אושרו – בלשונה של קרוק) הסדר והצדק על כנם, אבל אוי לצדק כזה, צדק הגובל באבסורד מזויע.
סיכום: איל אינו גיבור טרגי על-פי הבחנות אלה. הטרגדיה היא של כל אנשי העיר, מה שמאפיין מחזה מודרני.



תושבי העיר
האנשים חיים בצביעות רבה. הם מתנכרים לחברם. הם מצדיקים זאת בעוול שגרם לקליר. כדי להענישו הם מעוותים את מערכת המשפט ובורחים מאחריות (ר' מוטיב הצלינדר בסעיף המוטיבים). מה רע בעצם לחיות חיי מותרות ולא לחשוב על עיוות משפטי? אולם בסתר לבם הם יודעים כי היא נושאת משא יקר (113), כלומר: הם שילמו בחטא כבד על עושרם.
המשא היקר הזה מכונה גם פיקדון. האם הם התחייבו לשתוק ולא לומר מילה על מה שקרה, כי אם יפתחו את פיהם, או אז היא תחזיר להם את הפיקדון (הגופה), כדי להזכיר את הקלון שנעשה פה! ואולי ההסבר למושג פיקדון רומז לכך שיבוא יום והם ירצו לפדות את הפיקדון?  אולי, אך אפשרות זו היא קרן האור היחידה במחזה...

בני משפחת איל- הבן קונה מכונית חדשה ומשחק טניס, האם  קונה מעיל פרוה, והבת הולכת לחוגים, אנגלית וצרפתית. עד כדי כך מתנכרים לאבי המשפחה.
ראש העיר (מייצג את השלטון, ההנהגה, הסדר): בהתחלה סירב בתוקף לבקשת קליר, אך בהמשך שינה את דעתו. מציע לאיל שיהרוג את עצמו. תסיק מסקנות, הוא מוסיף ואומר לאיל: "...אתה מאיים עלינו..." (91). לפתע מדבר על צדק וערכים. בסיום מתנהג בצביעות ובזלזול. איל מת משמחה, הוא מצהיר.
השוטר (מייצג את השמירה על החוק): מזלזל באיל. בהמשך, מתנהג כלפי איל באגרסיביות: הודף אותו, מקים אותו בגסות ברגעיו האחרונים.
המורה-מנהל (מייצג את החינוך ההומניסטי): לקראת הסיום הוא מודה כי לאט לאט הוא הופך לרוצח ( 86). הוא גם יודע להתנסח בצורה דמגוגית יוצאת מן הכלל: "לא בכסף מדובר כאן (תשואות רמות)...החירות היא המונחת על כף המאזניים כאשר פוגעים באהבה לזולת...מטעים את בית המשפט ומביאים אם צעירה לידי מצוקה נוראה (צעקות בוז – לעבר איל)" (102-103). פתאום הוא מבקש הזדהות מלאה עם קליר המסכנה. ואולי באמת סבלה קליר מאוד, אבל בהמשך הוא מוסיף: " היש בכם, אנשי גילן, רעב כזה של הרוח, ולא הרעב האחר, החילוני של הגוף...(103).  נו באמת. הם נוהים אחרי רעב רוחני...הצחקת אותנו, אדוני המורה-מנהל! לשיא הוא מגיע בדבריו הבאים: "רק אם תסרבו מעתה בכל תוקף לחיות בעולם של אי צדק, רק אז רשאים אתם לקבל את מענק המיליארד של הגברת... " (שם). במלים פשוטות: הוא מנסה לטהר את השרץ בק"ן טעמים!
הכומר (מייצג את הדת): בתחילה הוא מייעץ לאיל לברוח. בהמשך, הוא מציע לאיל להתפלל, ולקראת הסיום, אני אתפלל למענך, הוא מבטיח ספק באמת, ספק בצביעות.
הרופא (מייצג את הרפואה, המדע): בסופו של דבר, משתף פעולה. הוא מכריז כי איל מת מהתקף לב.







ביקור הגברת הזקנה - מוטיבים וסמלים
מוטיב השתיקה - ראש העיר מבקש מאיל שישתוק, ולא – העניין ייגמר בלי משפט (אספה) בכלל (90). במשפט עצמו כולם שותקים, כאשר ראש העיר שואל אם מישהו רוצה לשאול את איל שאלה אחרונה, או לומר משהו על המענק של קליר (104). השתיקה מאשרת את הצביעות ואת ההתחמקות מהאמת האכזרית!
מוטיב הדיבור הכפול -  משקף את ההיסחפות של אנשי העיר אחר ההחלטה לנטוש את איל. במרדף אחר איל, בנסיונו להגיע לרכבת, חוזרים כולם בלעג: "כאן הכי בטוח, הכי בטוח" (66). כשהוא מנסה לעלות לרכבת, כולם : "עלה כבר! עלה כבר!" (68). כשאיל מרגיש ואומר שמישהו יעצור אותו בעלייה לרכבת, כולם קוראים בהדגשה ובלעג: "אף אחד! אף אחד!" (69).   יש לזכור כי את שיטת הדיבור הכפול רכשו בני העיר משני משרתיה-סריסיה של קליר. "אנחנו השתנינו, אנחנו השתנינו", חוזרים הם כאשר מציגה אותם קליר לפני איל (38). ואכן, גם במשפט הנערך לאיל חוזרים כולם על כל משפט שמכריז ראש העיר: "אלא למען הצדק"... "ולמען המצפון"..."למען לא יינזקו נשמותינו" (106). כאמור, החזרה הזאת מסמלת את ההליכה כעדר עיוור אחר הכוח ( ר' להלן מוטיב העיוורון). 
מוטיב העיוורון - יש גם לזכור כי שנים ממשרתיה, קובי ולובי, הם סומים (כעונש על עדות השקר, עונש של קליר). העיוורון משקף-מסמל גם את ההליכה של אנשי העיר בעיניים עצומות אחרי כוחה ועוצמתה של קליר.
העברת הצילינדר: עם בואה של קליר לעיר מעבירים בעלי תפקידים צילנדר מראש לראש: המורה לראש העיר, וראש העיר מעביר בחשאי לכומר, וזה האחרון מעביר במבוכת-מה חזרה לראש העיר (21-22). האם לפנינו טקס רגיל או מיוחד? בכל מקרה, למה המבוכה והחשאיות? לכן, הטקס נראה מגוחך ביותר, אך ייתכן כי העברת הצילינדר מסמלת את העברת האחריות מאיש לאיש, או יותר נכון: מסמלת בעצם את הבריחה מהאחריות, וזו הופכת למוטיב חשוב בהתנהגות אנשי העיר.
ארון קבורה: לכאורה חשבנו כי הוא מיועד עבורה, אך מייד התברר כי כוונתה לאיל. ואכן, בסיום הוא מוכנס לארון הקבורה. הארון הוא פרט עלילתי, אך הוא משמש גם רמז מטרים למותו של איל. הוא מסמל את המוות שמביאה עימה קליר לעיר. (המוות הופך למוטיב מרכזי במחזה. נזכור גם את התינוקת המתה).
פנתר שחור: קליר הביאה עימה פנתר שחור בכלוב. בהמשך יורים בפנתר שברח מהכלוב (האם קליר שחררה אותו?). היריות פוגעות בפנתר, והוא מושלך לפני חנותו של איל (65). מתברר אפוא כי גם הפנתר השחור היה רמז מטרים לגורלו של איל. הצבע השחור מתקשר לארון הקבורה שהביאה עימה בבואה לעיר.(ר' לעיל).
הצבע הצהוב-זהוב הוא מוטיב חשוב ביצירה. כולם קונים נעלים צהובות, לשוטר שן מזהב. הם מחקים את קלייר. צבע שערותיה ג'ינגי'. היא גם דרה בעיר, איך לא, במלון "האפוסטל המוזהב". צהוב-זהוב-אדום מתקשר אפוא  לעושר הרב שלה, עושר השווה זהב! אין לשכוח את הקשר למונח "הבהלה לזהב", שמשמעו: רדיפה אחרי הממון. גם בעלה הראשון המליארדר היה  ג'ינג'י (29, מקריות?). 
המעגל: בסיום מערכה שנייה סוגרים על איל את העלייה לרכבת. בסיום מערכה שלישית סוגרת עליו ערמה אנשים. המעגל מסמל את הרבים המתנכלים וחונקים את היחיד!

י. הרעיונות והמשמעויות
1. כוח הכסף, הכל אפשר לקנות בכסף, גם משפט!
2. אנשים אוהבים חיים קלים ונוחים. העושר לא עלה להם במאמץ. הם "פשוט" הקריבו את חברם למולך-קליר. הם נקיים, מצפונם שקט (אם כי אולי יום אחד מישהו יפתח את הפה, ואז הם עלולים לקבל את הפיקדון בחזרה..).
3. כוחה של נקמה. הזמן אינו מרפא כאב, כעס, וכמובן לא עוול, הנגרם כתוצאה מפגיעה בכבוד האישי. (נקמה של אישה! האם גם גבר היה נוקם עד כדי כך, ומה היו אומרים אז?).
4. אי אפשר לברוח מאחריות. אפילו יעבור זמן רב, יבוא יום ויתבעו אותך על מעשיך.
5. (המשך ל 4) לפתע פתאום יכול האדם להיות מרוסק לגמרי (איל).
6. עולה הבעייה של עונש על-פי "מידה כנגד מידה"? היש בכלל תשובה הולמת לעוול?
7. האם יצרי האדם השתנו מאז שחר ההיסטוריה? מה שעשה איל לקליר היה עיוות משפטי, ומה שמחזירה לו קליר הוא גם עיוות משפטי. מה השתנה אפוא בעולם? מה שהיה הוא שיהיה...?! הדבר מתבטא גם במקום ההתרחשות. העיוות הכפול נעשה באותו מקום: מלון "האפוסטל המוזהב".
8. (המשך ל 7) העולם נראה עולם אינטרסנטי ומושחת.
9. מאבק של יחיד (איל) הנלחם על חייו. יחיד מול רבים.

10. האם כך נראים פני החברה, או שלפנינו חזיון קיצוני המתאר מה עלול לקרות, אם אנשים ימשיכו לסגוד לכסף?   




סיכום: מחזה טרגי-קומי
גיבורת המחזה "ביקור הגברת הזקנה" היא עשירה ביותר (גב' קלייר). היא דורשת להרוג את חברה לשעבר על בגידתו בה, (בגד בה כי הסתנוור מכסף). הוא הביא בזמנו שני עדי שקר שהעידו נגדה, מה שגרם לה השפלה ופגיעה גדולה בכבודה. היא בוחרת בעיקרון של מידה כנגד מידה. מה שעוד ממריץ אותה הוא רגש הנקמה. 45 שנה חיכתה לרגע הזה לרגע של נקמה צודקת, לדעתה. וכבעלת כוח, המטרה שלה מקדשת את כל האמצעים שברשותה. הקונפליקט הנוצר הוא: האם יסכימו בני העיירה לדרישתה הנוקבת? איך יגיב קורבן הנקמה שלה? האם ייכנע או ייאבק? האם יש לו הצדקות למעשיו בעבר, ושמבחינתו: עבר זמנו  - בטל קורבנו?...
היסודות הטרגיים בתוספת אלמנטים קומיים יוצרים מחזה טרגי-קומי.


Wednesday, August 2, 2017

הרופא וגרושתו \ עגנון - סיכום

זמן סיפור העלילה של "הרופא וגרושתו" מאת עגנון הוא בין שני מלחמות עולם. העלילה מסופרת שנים רבות לאחר התרחשותה באופן של מבט לאחור. מקום ההתרחשות הוא באופן אירוני בית חולים.
הדמויות הראשיות הן רופא ואחות בית החולים. מקצועו של הרופא הופך את הסיפור לאירוני כי רופא זה הוא חולה כפייתי שאינו מסוגל להתגבר על קנאתו. הרופא הוא נציג של הדור המתיימר להיות מודרני אך למעשה הוא תלוש בין דור העבר לבין דור ההווה "אנשים משכילים אנו, בני אדם מודרניים, מבקשי חופש, לנו ולכל באי העולם, ולמעשה גרועים אנו מכל מחזיקי נושנות". אפשר לראות בסיפור זה סיפור ווידוי בו מתוודה הרופא בפני עגנון ומספר לו את סיפורו ממרחק של זמן.

המספר

הסיפור "הרופא וגרושתו" מסופר בגוף ראשון כאשר המספר הוא גיבור הסיפור. המספר אינו מהימן משום שהוא מצהיר הצהרות אך אין הוא עומד בהן. לדג' "רופא אני ואין לפני אלא מה שעיני רואות" אך לאמתו של דבר הרופא מראות עיניו הם פרי מוחו החולני.

דמותו של הרופא

הרופא בסיפור הוא דמות עגולה ומורכבת. הוא דמות המשתפת אותנו במחשבותיו. הרופא עובר תהליך של חולי נפשי המתבטא באובססיה לעניין אחד. תהליך זה הוא תהליך מודע אך הרופא אינו יכול להתגבר עליו. הרופא הוא דמות של גיבור טראגי המביא את אובדנו על עצמו.
האובססיה של הרופא החלה כאשר נתגלה לו על יחסיה של דינה לפי הנישואין. הרופא מתקשה לקבל זאת וכופה את מאהבה של דינה (הלבלר) על כל מערכת הנישואין שלו.דמותו של הרופא היא דמות אירונית משום מקצועו: הוא אמר לרפא אך הוא חולה בנפשו וגורם לאשתו לחלות. הוא מרפא אותנו בתרופות אך פוגע בליבה.
מוצאו החברתי של הרופא נמוך (אביו היה פחח) אך מעמדו משתנה בהינשאו לדינה שהייתה בת טובים. בבוא הזמן הרופא רואה את משפחתה של דינה כמשפחתו. בסיפור הרופא הוא אדם בודד שאינו יודע לאהוב. את כל הפעולות הקשורות לנישואין הוא עושה בחופזה ולא מייחס להן כל חשיבות. הוא מתייחס לדינה כקניין ועל כן הוא נפגע כשמתברר לו שרכושו "פגום". דינה עצובה ובעיניה תכלת שחורה, הוא מנסה לברר מדוע אך הסיבות היחידות שהוא חושב עליהן הם סיבות כלכליות.
כשנודע לרופא על יחסי דינה והלבלר הוא מרגשי עצמו נפגע לא בשל פרשיית האהבים טרם הנישואין אלא בשל ניהול רומן עם אדם פשוט – לבלר. הוא נפגע ומכאן מתחיל המהפך בנפשו. במהלך החתונה דומה לו שקרואים מסתכלים על דינה בעיניים לא מהוגנות. החופה, שהיא אחד מפסגות האושר של האדם, הופכת להיות מגוחכת : את החופה נושאים אנשים שבאו מלוויה ולובשים בגדים שאולים ואין אזכור על הזמנת בני משפחתו ובני משפחת דינה אלא הרופא חושב על אדם שנשא את אשתו מאונס.
יחסו לדינה מתחיל כבר בלילה הכלולות כשהוא חושב שאת זר הפרחים על השולחן שלח מאהבה הקודם. כשדינה קוראת בעלון מיסיון נוצרי שנקרא "חכו לאדונכם בכל עת שיבוא" הוא אומר "כבר בא אדונך". הרופא שם עצמו כאדון לדינה.
במהלך הנישואין הרופא גורם לדינה לחלות וגורם לה לצער רב.
במהלך הסיפור מגיע הלבלר לאשפוז בבית החולים. הרופא מטפל בו יתר על המידה ללא כל הצדקה רפואית. מטרתו של הרופא היא להתחקות אחרי מעשיו של הלבלר ותנועותיו. במהלך אשפוזו הרופא ממשיך להציק ולהטריד את דינה בשאלות על הלבלר.
בשנה השלישית חל מפנה במערכת היחסים שלו עם דינה. דינה מעלה את רעיון הגט. הרופא חולם חלום המעיד על מצבו הנפשי. בחלום הלבלר מאשי את הרופא "וכי בשביל שאינסתני אתה מבקש רעתי". לאחר שהרופא מספר לדינה על החלום היא מבינה עד כמה גרוע מצבו הנפשי ושאין פתרון לבעיה. מנקודה זו ואילך היא מכינה עצמה לשחרור מעולו: היא מוצאת עבודה בטיפול בנערה משותקת. לעבודה עם הנערה המשותקת יש פן סימלי, מעצם עבודתה היא משחררת עצמה מהשיתוק שנגרם לה עקב נישואיה.
בשלב מאוחר יותר במערכת היחסים דינה מסתגרת בחדרה ונועלת את הדלת בפניו. נעילת הדלת היא סמלית לסיום היחסים בניהם.
בסוף הסיפור הרופא מזכיר כי לעיתים נזכר בדינה וקורא כאחד הקוראים "אחות, אחות בואי אצלי".  דינה נשארה תמיד בליבו והקשר בניהם נותק פיזית אך לא נפשית מבחינת הרופא ומכאן גם שם הסיפור "הרופא וגרושתו".

רמזים מטרימים

הסיפור משופע ברמזים מטרימים לכישלון הנישואין. הרמז הראשון טמון בעיניה של דינה "עיניה מעין תכלת שחורה". ציון מצב עיניה של דינה רומז למשהו אפל בעברה של הדמות המתברר לנו כמעשיה עם הלבלר.
רמז נוסף הוא החשמלית. דינה והרופא מבקשים לנסוע בחשמלית, בחשמלית הראשונה אין מקום לשניהם בא חשמלית אחרת ובה יש מקום רק לדינה והיא יורדת וממתינה לרופא עד שבאה חשמלית של חוצה לעיר. במאורע החשמלית יש רמז שאין מקומם של דינה והרופא יחד.
רמז נוסף נעוץ במקרה החופה. במהלך החופה אחד ממחזיקה שומט את המוט והחופה קורסת. קריסת החופה היא רמז לקריסת הנישואין העתידה לבוא. בנוסף, מעצם היותם של הקוראים אנשים שחזור מלוויה יש בזה לסמל על העתיד.
בפגישת הראשונה, שיחתם נסבה אודות בעלי מום. בעלי מום אלו עתידים להיות הם עצמם ובמיוחד הרופא החולה נפשית.

דמותה של דינה

דינה היא דמות שטוחה המאופיינת דרך עיניו של הרופא. היא מתעגלת רק לקראת סוף היצירה כאשר היא עושה מעשה (יוצאת לעבוד, משנה תסרוקת, מבקשת גט).  שטיחות הדמות נגרמה בגלל עמדת המספר – מספר גיבור המספר דרך נק' המבט שלו.
דינה היא אחותה במקצועה. המספר מעיד לנו שדינה הייתה אחות מיוחדת שכל החולים רצו בחיבתה.
בסיפור, דינה יורדת מהחשמלית למענו (מסמל את נכונות ההקרבה שלה). היא תופרת שמלה חדשה ובכך מסגירה צורך להיטהר.
באמצעות שתיקה האופיינית של דינה והדיבור המועט לעומת דיבורו הרב של הרופא אנו למדים על אופי שקט ומופנם שהיה לה.
במשך שנתיים דינה אינה מסוגלת להתמודד עם חולי בעלה אלא מפנימה את מעכשיו. בשנה השלישית היא מעלה את רעיון הגט בפני בעלה אך מותירה את ההחלטה בידיו.  לאחר החלום חל מפנה נוסף והיא מבינה שהמצב אבוד. דינה מסתגרת בחדה (כמו הסתגרותה של פראדל) ולאחר מכן מחליטה על גט.
דינה שונה מבעלה. היא רגישה ואנושית. היא מתייחסת לפרחים לא כשמות לטניים אלא היא מביאה אותם לנערה בה היא מטפלת..

הסמלים בסיפור

סמל הבגד – הבגדים מהווים מסיכה והתחפשות מסוימת. כשלרופא נודע על מעמד משפחתה של דינה הוא מהדר בלבושו. לעומתו, דינה נשארת אותה אדם שכן אין היא צריכה להרשים איש. השמלה החדשה שדינה תופרת מצביעה על רצונה להיטהר ולעל כמיהה להתחלה חדשה.
הדלת הנעולה – כמו בסיפור פרנהיים, הדלת הנעולה מסמלת את הניתוק.

מוטבים


מוטיב הפרחים – הפרחים מסמלים רומנטיקה ועודנה. הרופא מתייחס אל הפרחים כאל אובייקטים סתמיים ומונה את שמותיהם בלטינית. התייחסות הרופא לפרחים מאפיינת את הרופא כאדם שכלתן ולא כאדם עם רגש. השושנים האדומות שהיו בחדר במלון מסמלות את דם הבתולין.  דינה לעומתו מייחסת לפרחים נוי ויופי: בחדרה יש פרחים, היא קונה לנערה בה היא מטפלת פרחים. 

לתמונת אמא/ לאה גולדברג - סיכום וניתוח

השיר "לתמונת אמא" מאת לאה גולדברג עוסק במערכת יחסים בין אם לביתה. השיר נכתב במבט לאחור (וע"י כך מתאפשרת יכולת שיפוטית טובה יותר) תוך תחושה של חרטה עמוקה. יכול להיות שהבת, בעת כתיבת השיר, התבוננה בתמונת אימה דבר המעיד על הריחוק ממנה.
"לתמונתאמא" מאורגן מארבע בתים בעלי ארבע שורות בהם יש חריזה מסורגת.

ניתוח השיר

הנושא בבית הראשון של "לתמונת אמא" הוא דמותה של האם. דמות האם מעוצבת בעזרת ניגודים מצד אחד היא שלווה אך מצד שני את אחרת (סערת רגשות), מצד אחד את גאה אבל מצד שני נבוכה, מצד אחד דמעה ומצד שני חיוך. לאם יש רגשות מעורבים כלפי הבת: מצד אחד היא גאה בעובדה שיש לה בת בוגרת אבל מאידך היא נבוכה מהתרחקותה של הבת ממנה. בבית האם אינה מתערבת אבל היא מעורבת, היא מניחה לבת ללכת בדרכה שלה ואינה שואלת "מי". יכול להיות שמשמעות השאלה "מי?" היא מי גרם לריחוק בננו? או מי יקר לך יותר ממני?

בבית השני מתוארת מערכת היחסים בין האם וביתה. האם נותנת כל מה שיש ביכולתה מבלי להתרגז, מבלי לשאול יותר מדיי שאלות. האם נותנת משום אהבת ביתה, יש בה אהבה שאינה תלויה בדבר. ההתייחסות בלשון השלילה לפעולות האם מדגיש את ייחודה של האם – מישהו אחר כן והיא לא. הבת לעומת האם מבקשת, היא המקבלת מהאם, המילה "תני" מתייחסת לדרישתה של הבת לקבל גם מבחינה נפשית וגם מבחינה חומרית.בבית זה אנו רואים מערכת יחסים חד צדדית, האם נותנת והבת מקבלת.

הבית השלישי של "לתמונת אמא" פותח בו' החיבור כהמשך לבית השני. בבית זה מסתמנת השינוי בגישה כלפי האם. הבת מתחילה להעריך את אימה. הבת מבינה שהאם כבר ידעה את התהליכים שייעברו על הבת, האם מתוך ניסיון וחוכמת חיים פתרה את יגון ילדת הבת. בבית זה, לעומת הבית הקודם, הבת מביאה לאימה ולא האם לביתה.


בשימוש במילה "כן" הבית הרביעי מאשר את הבית השלישי. בית זה מתאר מערכת יחסים השלמה ביותר. בשעה שהבת רצוצה ומוכת כאב, האם אינה שואלת שאלות ואינה חוקרת אלא תומכת ומקבלת אותה כמו שהיא. הבת בבית זה היא פאסיבית וזאת מודגש ע"י ריבוי הפעלים והסמיכות של המילה "לא" אליהם. בבית זה הבת דורשת תמיכה נפשית מאימה ולא כפי שהייתה צריכה בבית ב' – תמיכה נפשית וחומרית. 

נוסח/ בן ציון תומר - סיכום וניתוח

השיר "נוסח" מאת בן ציון תומר עוסק במערכת יחסים בין בן לבין אביו, הדובר בשיר עורך השוואה מאוד ברורה (על דרך הניגוד) בינו לבין אביו. האב בשיר מאופיין ביציבות, חמימות ובעל השקפת עולם שמתחשבת בעתיד לבוא. הבן לעומתו הוא אדם החיי את הרגע, חסר ערכים וחסר אמונה ורק לאחר התבגרותו (שמתרחשת בעת פטירת אביו) הוא מבין שדרך אביו היא הנכונה. השיר עוסק בדרך ניהול חיים כשהבן לאחר מותו של האב מבין שהוא טעה והיה צריך לפעול כמו אביו.

ניתוח השיר

הבית הראשון של "נוסח" עוסק בתחום ה"פיזי" של החיים, הבן משווה בין מעכשיו שלו לבין מעשיו של האב. האבן חקק את חיוו באבן, אבן היא סמל לחוסן וחוזק ופעולת החקיקה היא פעולה קשה שנשארת להרבה זמן. לעומת האב, הבן "ברוח" דהיינו הבן מרגיש שכל מעשיו הם "ברוח" – חולפים ואינם ברי קיום. האב ריהט את ביתו בצבעים חמים, במוצק ולעומתו הבן בצבעי כפור וברהיטי נוצה. מעשיו של האב נותנים תחושה של חמימות ויציבות, לעומת זאת מעשי הבן נותנים תחושה של ארעיות, של קור.


הבית השני של "נוסח" עוסק בתחום הרוחני של החיים. האב היה אדם מאמין – "נשם עם אלוקיו" בעוד הבן נשם עם העיט. אלוקים מסמל את הנצח, את היושר והצדק בעוד העיט זו חיה שאין מקומה קבועה והיא ניזונה מפגרי מתים. האב צמח מהרחוב, הוא הכיר את
תלאות החיים והיה בעל ניסיון חיים. הבן לעומתו, התחיל מנקודת מוצא גבוה הרבה יותר אבל לא הצליח ליצור עולם של ערכים, לא שימר את הבית בו גדל.

בבית השלישי של "נוסח" מודגמת לנו תקבולת כיאסטית: האב שותק, אינו מרבה במילים אך מכביר במעשים ("ליבו הלם") לעומתו הבן מרבה לדבר אל ממעיט במעשים. הבן כולו "רוח וצלצולים", מדבר הרבה אך ממעיט בעשייה.

בבית הרביעי של "נוסח" אנו מגיעים אל מותו של האב. האב מעט אך זכרו יהיה קיים לעולם ועד – מקדשו באבן. לעומתו, הבן עוד חיי אך מקדשו ברוח דהיינו אינו בר קימא ואינו יזכר. בשתי השורות האחרונות האנאפורה בשיר נשברת. האב מת ולכן אין עוד התייחסות אליו במישרין. בשורות אילו הבן חושש מהעתיד לבוא כשיגיע יום חליפתו, הבן מודע לעובדה שהוא, הדור השני, שכח את מה שייצג אביו ובנוסף הוא מודע לעובדה שהדור השלישי ("בני") יישכח אותו כליל (את הבן).

השיר "נוסח" בנוי מבתים לא שווים, רמז להשתפכות הנפש. השיר בנוי מאנלוגיה שהיא על דרך הניגוד, האנלוגיה מודגשת ע"י התבנית האנאפורית שבשיר (אבי – אני). בשיר יש חריזה מסורגת: שורה שלישית עם שורה ראשונה ושורה שנייה עם שורה רביעית.

משמעות המילה נוסח היא דברים הכתובים בצורה ברורה ובסדר קבוע. שמו של השיר, נוסח, מעיד על דרך החיים של האב ובנו שמביאה לתוצאות כפי שהן מוצגות בשיר.


ראי אדמה/ שאול טשרניחובסקי - סיכום וניתוח


השיר "ראי אדמה" של טשרניחובקי הוא לכאורה שיר טבע, הדובר פונה אל האדמה ומספר על הזרעים שנטמנו, אך לאמתו של דבר השיר הוא שיר קינה ואבל על מותם של בחורים צעירים למען המולדת. האדמה בשיר היא אדמה במובן הפיזי אך היא אדמה גם במובן המטאפורי – מכורה, מולדת. המשורר כואב על המוות הנורא של הבנים אבל משלים עם גודל החשיבות של המוות – המוות מאפשר לנו להתקיים על האדמה הזו.
השיר נכתב בתגובה למאורעות תרצ"ו – תרצ"ט, טשרניחובסקי אינו מייצג את עצמו בכתיבת השיר אלא את כל היישוב בארץ.

ניתוח השיר

"ראי אדמה" הוא שיר מאוד מסודר, בנוי מארבע בתים. שני הבתים הראשונים עוסקים בבזבוז בטבע, מפתחים את דימוי הפרחים. שני הבתים האחרונים מפרשים לנו את כוונת הדימוי.

הבית הראשון בשיר מתאר את העובדה שנטמן באדמה זרע כאשר הבית השני מפרט את מה שהוטמן באדמה אך עדיין במונחים של טבע ונוף. ההכרזה העיקרית של השיר מופיעה בבתים אלו, ההכרזה היא הבזבוז. בשלב הראשון דומה שהבזבוז הוא חקלאי. בבית הראשון קיימת סתירה שמדגישה את הבלבול שאופף בית זה: מחד מלון ברכה אך מצד שני בזבוז.....

הבית השני גם הוא פותח בהצהרת הבזבוז ומסביר לנו על מהותו. אנו שטמנו פרחים רעננים, בעלי ריח טוב, טמנו אותם בבוקר אך עוד לפני שידעו צהרים הפרחים לא החזיק מעמד. טמינת הפרחים באדמה יש בה משום בזבוז כפול: הפרחים שנטמנו לא פרחו (וע"י לא התאפשרה המשכיות של הפרחים), ולא יכולנו להינות מיופי הפרחים, מריחם באם היו פורחים. מבחינה צורנית, בית זה הוא האורך ביותר.  בסוף בית זה הפרחים "עצובים" (האנשה - "הצער תם") ומכאן אנו למדים שהפרחים הם משל לבנים. אם כך הבית השני עוסק במישור הסמוי ברעננות והצעירות של הבנים ובמישור הגלוי לרעננות הפרחים.

בבית השלישי אנו מגיעים לשיא השיר: אנו מבינים את הדימוי. בבית זה יש פניה לאדמה ("הא לך"). כל הבית מתאר את הבנים: טרם חלאת אדמות (רמז לתומתם),  ארג יומם עוד שתי (תקוותם עוד נמשכת), יום יבוא. כל הביטויים הנ"ל מסמלים את צעירותם, את העתיד שהיה אמור להיות להם, את התקווה. המשורר בשיר כותב "ארג יומם" דהיינו יומם קיים אך הם לא הגיעו ללילה.... הבית נחתם בפניה לאדמה: "את הראית ? ואיפה? " – האם ראית טובים מאלה? איפה?

הבית הרביעי מבטא יותר מכל את הרגש הכפול שבשיר. הבית נפתח בפניה לאדמה בהמשך ישיר לבית השלישי.  טשרניחובסקי כועס על האדמה שמכסה על הבנים ומתעלמת מהם. למרות כל הכאב והצער , המשורר מבין את החשיבות של מותם. הוא מקווה שמותם של הבנים יעצימו את כוחם של החיים ("מאה שערים הוד וכח", "כפר חיינו בהוד").  בית זה משופע בסימני קריאה שמשמעותם היא הבעת רגשות מכמה בחינות: "במותם ציוו לנו את החיים", הדגשת הכעס, ציווי על המשך החיים ופליאה על ההקרבה הגדולה.

האדמה בשיר היא המולדת, האדם מגיעה מהאדמה ולבסוף מת בשבילה וחוזר אליה כמאמר הפסוק "מעפר באת ואל עפר תשוב".


טשרניחובסקי פותח את השיר וסוגרו באמירה "ראי אדמה...", המשורר מגיע אל אותה הנקודה ומבין כי הוא נמצא במעגל ללא מוצא.

הניה / גרשון שופמן - סיכום מצוין

הסיפור "הניה" של גרשון שופמן נכתב במחצית הראשונה של המאה העשרים,  אבל הנושא שלו רלבנטי גם בימינו.
הסיפור פותח בתיאור של סביבה כפרית,  פסטורלית,  שבה ניצב בית מסוייד,  שחלונותיו צלולים בלב חורשה ירוקה.
אולם,  יחד עם האוירה הפסטורלית נבנה גם רעיון השיגרה ותחושת התקיעות,  שאופפת את המקום:  למשל,  העגלה עומדת, כשאופניה תקועים באדמה והמוט מורד.  כלומר,  היא לא נעה,  לא נוסעת,  האופן כבר חלוד. כמו כן,  החבית מלאה מים עומדים.
צורם במיוחד הוא תיאורו של הגרזן הנעוץ בגדם העץ,  שמאוחר יותר,  הוא מתגלה כרמז לבאות.
בחלק זה של היצירה מתוארת הניה,  כנערה בת שתיים עשרה.  היא קמה בבוקר ורצה החוצה,  אל הטבע.  מתיאורה עולה דמותה של נערה הניטמעת בסביבתה: רוחצת רגליה בעלים הרטובים,  מנערת את טיפות הטל,  מטפסת על עץ הדובדבן ומסתתרת בין ענפיו.

אולם,  "לא ניחא" לה להניה.  ריבוי הפעלים בתיאור נותן תחושה של נערה פעלתנית,  חסרת מנוח,  דינמית,  שמשהו בתוכה תוסס ולא מתיישב עם השקט בסביבתה.
חיזוק לתחושה זו מתקבל ,  כשמתוארים אביה של הניה ואחיה.
האב עוסק בעץ והבן עובד יחד עימו.  הם מנהלים חיי שיגרה כפרית ,  שעיקרה עבודת כפים,  שהפרנסה ממנה דחוקה.
האב מתבונן בבתו ורחמיו נכמרים עליה.  האב רואה שבתו,  הניה ,  לא רגועה,  לא מוצאת מנוחה,  לא מתאימה למקום.

השיגרה הכפרית נישברת,  כאשר מגיעים הנערים מן הכרך לטיול של יום א'.
הנערים השזופים, היפים, המעורטלים מייצגים עבור הניה את העיר הגדולה,  את הכרך אליו היא משתוקקת להגיע.
המשיכה של הניה אל הנערים מתבטאת בתיאור האירוטי שלהם.
הניה נהנית לשבת על הערסל ,  כשאחד הנערים מטלטל אותו, והיא רואה מרחוק את העיר.
הערסל כבול בשרשראות ברזל לעצים  והוא סמל להניה,  הכבולה אל הכפר,  רחוק מן המציאות האורבנית אליה היא נכספת ומשתוקקת.
תאוותה הגדולה של הניה מובעת באמצעות המילה "עוד".  זוהי תאווה, שמקורה בתשוקה נאיבית של נערה,  המבקשת לנפשה ריגוש וחידושים,  והם אינם בהישג ידה.
דימוי הניה לחיפושית הפושקת כנפיה כדי לעוף,  הוא דימוי , שישוב פעמים נוספות בסיפור,  ויהווה מוטיב,  שמשמעותו חוסר היכולת להתרומם ולהגיע למחוז חפצו של אדם.  כשם שהחיפושיות לא מצליחות לעוף רחוק,  למרות שיש להן כנפיים,  כך,  גם הניה.

החלק השני של הסיפור מתרחש כעבור ארבע שנים.  הניה "נפלה" לתוך סמטה עקלקלה.
ברור,  שהניה הגיעה אל העיר , בסופו של דבר,  אבל לא אל החלק הנוצץ,  האסטתי שאותו הזכירו לה הנערים.
הניה נופלת לסמטה ,  שבה עוברים אנשים קשי-יום,  פועלים מבית החרושת,  פניהם מפויחים,  הם מזיעים,  וכל דמותם מהווה ניגוד גמור לדמות הנערים היפים והמושכים.

הניה לא מצליחה לממש את חלומה,  ותאוותה התמימה,  המקורית,  הקמאית מביאה אותה לעיסוק בזנות.
הניה לא מאבדת את התמימות, וזאת ניכר מהתיאור של צחוקה הצלול,  וריח האורנים שהיא נושאת עימה אל הסימטה .
הדי העבר הכפרי עולים ממנה,  וזה הופך אותה לפרוצה מבוקשת.  כולם מבקשים את הניה.
הריח, הצליל, היופי,  הם איזכור לחושים השונים.  הניה מעוררת את החושים,  אבל התאווה של הפועלים, גסי המבט,  המיוזעים,  היא תאווה בשרית,  לא תמימה.   החזרה על המילה "עוד", שיוצאת מפיהם מבליטה את הניגוד,  ומעצימה את הכאב על גורלה של הנערה הנאיבית,  שמנוצלת שוב ושוב.

בחלק השלישי של הסיפור הניה מתה,  כשהיא מוטלת באפיסת כוחות על המיטה. עיניה העצומות מדומות לחיפושיות.
תגובת בעל הבית,  הכועס על אישתו, מדגישה את האטימות,  את הגסות,  שבה מאופיינת הסביבה .
בסיום הסיפור מתואר בעל הבית עב הכרס בבית המרחץ.
תיאור בית המרחץ מהווה אנאלוגיה ניגודית לתיאור הבית הפסטוראלי שבפתיחת הסיפור.
במקום החלונות הצלולים – חלונות בית המרחץ מפוייחים ומשורגים בברזלים.
הבית המסוייד מתחלף בתקרה מפוייחת,  בתנור שחור.
העדינות,  הרכות של הניה מתחלפת בגסות הבשרנית של בעל הבית,  שנהנה מתענוגות הגוף.
תיאורו מעורר דחייה: הוא שמן, גופו מפונק,  וגם הבלן המעסה אותו הוא בעל תבלול.
המים העומדים בחבית ,  בחצר הבית הכפרי,  מנוגדים למים הניתזים על גופו השמן והוולגרי של בעל הבית,  שלא גילה שום רגישות למותה של הבחורה בביתו,  ורק כעס על חוסר הנוחות שבדבר.

הגרזן,  העשוי ברזל ממורט וחד מקביל לסורגי הברזל.  הברזל מסמל את התעשייה העירונית,  שפועליה הם אנשים עלובים,  שהגיעו אל העיר כדי להגשים איזה חלום עירוני שהתנפץ.
האנשים הפשוטים של הכפר הם העניים של העיר.

האם הניה יכלה לבחור בגורל אחר?  האם היתה לה דרך להצליח בעיר הגדולה?  שאלות אלה עולות מתוכן הסיפור.






יום נפלא לדגי הבננה \ ג'י.די. סלינג'ר - סיכום וניתוח

מבוא
"יום נפלא לדגי בננה" של ג'י.די.סלינג'ר הוא סיפור מורכב המסופר בפשטות, אשר במרכזו עומד מושג ה"תקשורת". המוטו לסיפור: "אנו מכירים את הצליל של מחיאת כפיים, אך מהו הצליל של מחיאת כף אחת?" (קואן זן), מעלה את שאלת הקשרו לעלילת הסיפור. הצליל של מחיאת כף אחת הוא דממה במושגים קונקרטיים-מעשיים, אך אולי זהו גם הקול הבלתי-נשמע במושגים אנושיים. מחיאת כפיים היא אמצעי נפוץ ליצירת תקשורת בלתי-מילולית. איזו תקשורת נוצרת במחיאת כף יד אחת? אפשר שמוטו זה רומז לבחינת דפוסי התקשורת בסיפור כמפתח להבנת היצירה לעומק. ניתן לחלק את עלילת הסיפור לשישה חלקים, אשר בכל אחד מהם (למעט בחלק האחרון) מתקיים מפגש אנושי או דו-שיח. השיחות מתקיימות במקומות שונים ובין אנשים שונים. המפגשים והשיחות מאפיינים את הדמויות המשתתפות בהם, את עולמן ואת ערכיהן. כל המפגשים והשיחות מובילים אל שאלת הבנת דמותו של גיבור הסיפור – סימור, ובעיקר לניסיון להתחקות אחר הנסיבות שהביאו לסופו הטרגי.

תקציר העלילה
"יום נפלא לדגי בננה" מתאר לכאורה יום בחייו של זוג אמריקני – מוריאל וסימור גלאס. מתברר שאין זה סתם יום, אלא היום האחרון בחייו של סימור הצעיר. עלילת הסיפור נפרשת על שעות אחדות, בהן נחשפות קורות בני-הזוג גם בעבר: סימור נישא למוריאל זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה, למרות התנגדות קלה של הוריה. את ירח-הדבש הם חגגו במלון בפלורידה. לקראת המלחמה גויס סימור והשתתף בה באופן פעיל. סימור שב מהמלחמה פגוע בנפשו ואושפז בבית-חולים פסיכיאטרי צבאי למשך 3 שנים. מוריאל המתינה לבעלה במשך זמן זה, למרות לחצי הסביבה. בזמן המלחמה ואחריה, שלח סימור מכתבים לאשתו וכן ספר שירה בגרמנית, אותו ביקש ממנה לקרוא. סימור השתחרר מהאשפוז וחזר אל אשתו. בתקופה זו הוא ביצע כמה מעשים משונים שפרטיהם לא ברורים (כנראה העליב את סבתה של מוריאל, שבר חלון, השחית תמונות והתנגש בעץ). מעשים אלו גרמו להוריה של מוריאל לראות בסימור אדם 'לא נורמלי' ומעורער בנפשו ואף לחשוש שמא הוא מהווה סכנה לבתם.
מוריאל וסימור החליטו לצאת לירח-דבש חוזר באותו בית מלון בפלורידה – מעוז הבורגנות האמריקנית. חלקו הראשון של הסיפור מתאר דיאלוג טלפוני בין מוריאל לאמה (דרכו ניתן לשחזר את אירועי העבר). משיחה זו ניתן להבין כי האם עדיין חוששת מפניו של סימור, בעוד מוריאל מבטלת חששות אלו מיסודן. בזמן השיחה מבלה סימור על שפת הים. חלקו השני של הסיפור מתאר את סימור על חוף הים, שם הוא מנהל שיחה עם סיביל – ילדה בת 4 בערך, ונכנס עמה למים. בתום השיחה חוזר סימור לחדר במלון. שם, ליד מוריאל הישנה, הוא מוציא אקדח ויורה בעצמו.

ההתפתחות העלילתית ומשמעותה: 5 מעגלי תקשורת
1.      השיחה בין מוריאל לאמה
החלק הראשון בסיפור מתאר שיחה בין מוריאל לאמה. האם מתקשרת מניו-יורק אל החדר שבמלון בפלורידה. בגלל כינוס הפרסומאים במלון, קיים עומס על קווי הטלפון, ומוריאל ממתינה רבות ובסבלנות לשיחה זאת. בזמן ההמתנה מוצגת מוריאל כבחורה בלונדינית, לבושה בחלוק, מעשנת ועסוקה במלאכת מריחת לק על אצבעותיה. קול הצלצול לא מקפיץ אותה אל הטלפון. היא ניגשת אליו באדישות – "היא נראתה כאילו מצלצל הטלפון שלה בלי הרף מאז התבגרה" (עמ' 7). מאפיון דמותה עד כה, קשה להתרשם שמוריאל ניחנה באישיות עמוקה במיוחד. רושם זה מקבל את ביסוסו מתוכן השיחה עצמה:
א. שיחה קטועה: מוריאל ואמה מרבות לקטוע זו את זו. הן לא מצליחות כמעט להשלים משפט: "הטלפון כאן כל ה-", "חשבתי שאני מתה מרוב – "(עמ' 8), "שברתי לי את ה-", "השארת אותו כאן ולא היה לי מקום בשבילו ב-" (עמ' 9), ועוד...
ב. ערבוב עיקר בטפל: המשוחות מערבבות בדבריהן נושאים חשובים ומהותיים (מצבו הנפשי של סימור) עם נושאים טפלים וטריוויאליים (מי הם אורחי המלון ומה הם לובשים, השמלה הירוקה של אשת הפסיכיאטר, המשחה נגד שיזוף).
ג. שימוש בקלישאות (= צורת ביטוי נדושה): שתיהן מרבות להשתמש בקלישאות, גם לצורך תיאור רגשותיהן: "חשבתי כבר שאני מתה מרוב דאגה" (עמ' 8), "זה נורא. זה עצוב, בעצם" (עמ' 9), "האנשים השנה איומים" (עמ' 11) ועוד...
ד. חזרות רבות: הן מרבות לחזור על מילים ומשפטים שכבר נאמרו קודם לכן: "הכל בסדר אצלך?" שואלת שוב ושוב האם, ומוריאל עונה: "כן אמא... בפעם התשעים" (עמ' 12). 
השיחה בין השתיים מבהירה שמדובר באנשים שטחיים שאינם מסוגלים לתקשר באופן מלא ועמוק. יחסים אלו מאופיינים בהעדר תקשורת בסיסית: האם מרבה לבטא דאגה סתמית, בעוד הבת מרבה לזלזל בה ולבטל אותה. האם מתייחסת אל בתה כאל מי שטרם התבגרה, בעוד הבת נוהגת באמה בחוצפה. שתיהן מוצגות כנשים רדודות, הרואות את החיצוניות ולא את הפנימיות שבאדם: הן מרבות לעסוק בנושאי לבוש ואופנה ובדרך בה רואים אותן האחרים.

2.      השיחה בין סיביל קרפנטר לאמה
השיחה מתקיימת בלובי של המלון. סיביל, ילדה כבת 4, מנסה למשוך את תשומת לבה של אמה ששקועה בשיחה מעמיקה על הרכבי קוקטיילים ועל בגדים. "ראית את סימור שואלת הילדה את אמה" שטורחת לענות לאחר זמן-מה ובהיסח הדעת מתירה לה ללכת לחפש אותו בחוף הים. כאן עולות תחושות דאגה לילדה הקטנה, העתידה להיפגש עם מי שידוע כבר כמעורער בנפשו. משיחה זו ניתן לזהות אנלוגיה ברורה בין מוריאל לאמה של סיביל. שתיהן מייצגות את אותה חברה שעסוקה בדברים שטחיים, בלי לחוש באמת את המציאות.

3.      השיחה בין סיביל לסימור – סוף סוף שיחה!
סיביל מוצאת את סימור שוכב על חוף הים מחוץ לשטח המלון. הוא שוכב כשלגופו חלוק הרחצה שלו, מוזר מעט למי שמנסה "לתפוס קצת שמש". לעובדה שהשיחה מתקיימת מחוץ למלון – סמל הבורגנות, יש חשיבות. מלון הוא מקום שיש בו קשר ארעי ושטחי בין אנשים. תקשורת אמיתית מתרחשת בחוץ – בטבע, לחוף הים הכחול.
   השיחה בין סימור לסיביל יכולה להתפרש בכמה מובנים:
א.      בתחילת השיחה, סימור מחמיא לסיביל על בגד-הים שלה. הוא אומר לה: "כחול זה צבע שאני אוהב". אלו נראים כמעין דברי חיזור וחנופה לדמות הנאהבת. למעשה, מתברר שהוא טועה, כי צבע בגד-הים הוא צהוב.
ב.      המשך השיחה בין השניים נדמית לרגע כמו ריב אוהבים. סיביל מפגינה כעס על תשומת הלב שהרעיף סימור על שרון ליפשוץ. הוא עצמו מנסה להפיג את קנאתה על-ידי הסבר ליחסו אל שרון. כאן מתעוררת תהייה האם סימור הוא סוטה הנמשך לילדות, או שרק מדובר במבוגר מתיילד?
ג.       בשיחה בין השניים מוזכרים שלושה סיפורים קטנים המלמדים על תחושתו של סימור בעולם. הסיפור על כושי סמבו, הסיפור על כלב הבולדוג והסיפור על דגי הבננה – יוצרים כולם אנלוגיה בין סימור לבין הדמויות הנרדפות בסיפורים.

   נראה כי השיחה בין סיביל לבין סימור היא רבת משמעות ומכרעת מבחינת ההחלטה הטרגית שמקבל סימור בהמשך. כמובן, סיביל לא מודעת שבשיחתה עם סימור היא גורמת לו לקבל את ההחלטה להתאבד.

4.      השיחה בין סימור לאישה במעלית
סימור נכנס למעלית עם אחת מאורחות המלון. הוא מתנהג כאיש אחר, פתאום צועק על האישה: "מה את מסתכלת [...] יש לי זוג רגליים נורמליות לחלוטין". האישה נבהלת מסימור ויוצאת מיד מהמעלית. שוב עולה התחושה שסימור איננו נורמלי לגמרי. ובכלל, מה פתאום רגליים נורמליות? רגליים יכולות להיות נאות, עקומות, אבל נורמליות?
   הרגליים מייצגות יציבות ועמידה על הקרקע, וזה מה שמנסה לומר סימור לאישה במעלית: אני נורמלי. האישה שייכת לעולם אחר וזר לסימור – זהו עולם שמאיים עליו ומכאן נחשף פן אפל ומטריד באישיותו המעורערת.

5.      השיחה שלא היתה...
מרגע חזרתו של סימור לחדרו, עובר הסיפור לקצב איטי. הוא מוציא אקדח, המתח גובר: האם יפגע במוריאל, באישה מהמעלית או בילדה סיביל? סימור בוחר לירות בעצמו לנגד עיניה העצומות של מוריאל הישנה. תמונה זאת מבטאת את דפוס התקשורת בין השניים – חוסר היכולת שלהם לקיים תקשורת אמיתית. אולי מוריאל וכל הסובבים אותה היו עסוקים מדי בעצמם ופחות בהבנת נפשו ושפתו המיוחדת של סימור. הם דיברו דיבור קטוע ושטחי, והוא הרבה להשתמש במטאפורות ובסמלים. האם שיחה זו (שלא היתה) מיוצגת באמצעות המוטו – האם זהו קולה של מחיאת כף אחת?

אפיון היחסים בין מוריאל לסימור
סימור מאופיין כאדם רוחני ורגיש שאיננו מובן על-ידי הסיבה (מוריאל ומשפחתה). הדבר מתבטא במכתביו ובספר השירה של המשורר הגדול היחיד של המאה. לעומתו, מוריאל מאופיינת כאישה שטחית, שאיננה מסוגלת להבין ללבו של סימור. היא שוכחת את ספר השירה ששלח לה ואינה מבינה את רצונו שתלמד גרמנית או לפחות תקנה תרגום שיאפשר לה לקרוא בספר. סימור מתייחס אל אשתו באירוניה מסוימת ומכנה אותה 'מיס פרייארית רוחנית של 1948'. מוריאל מוצגת כאטומה לחלוטין למצבו של בעלה העומד להתאבד.
  בני משפחתה של מוריאל מתייחסים אל סימור כאל אדם חריג, 'לא נורמלי', כלומר, כאל מי שחורג מן הנורמות המקובלות. הם רואים בו אדם מעורער בנפשו המסכן את סביבתו. לדעתם, כל אדם שאינו מתנהג כמקובל בחברה מהווה סכנה. הדבר מתבטא בשיחה בביטויי הדאגה כלפי מוריאל ובחקירות החוזרות ונשנות לגבי התנהגותו של סימור במלון.
   מובן שהנתק התקשורתי עם מוריאל הוא שהוביל את סימור באופן המשמעותי ביותר אל "פתרון ההתאבדות".

הרעיונות המרזיים בסיפור
העולם הצהוב לעומת העולם הכחול. מוטיב הצבע בולט בסיפור. העולם המתואר נצבע בשני צבעים:צהוב וכחול. באמצעות הצבעים מאפיין המחבר את הדרך שבה רואה סימור את המציאות שבתוכה הוא חי.

העולם הצהוב מורכב מפרטים כגון: השמש של פלורידה, המלון ואורחיו, חול הים, מוריאל וכל האנשים הקשורים אליה, בגד הים של סיביל, שמן השיזוף, דגי הבננה. עולם זה כולל את כל האנשים הסובבים את סימור ולמעשה מייצג את המציאות החיצונית לו. עולם זה נתפש כחומרני, רדוד ושטחי – שאיננו יכול להבין את עולמו הפנימי-הרוחני של סימור. "העולם הצהוב" נתפש על-ידי סימור כמאיים על עצם קיומו של עולמו הפנימי.
העולם הכחול מורכב מפרטים כגון: הים, חדר האוקיאנוס במלון (חדר הפסנתר), סימור הלבוש בגד-ים כחול (ומסתתר מהשמש ה'צהובה'), סיביל הנראית בטעות כמי שלובשת בגד-ים כחול, שרון ליפשוץ. עולם זה כולל את סימור ואת הילדות. הצבע הכחול מייצג את עולמו הפנימי של סימור. זהו עולם רוחני ועמוק, המאפשר לראות את הסמוי מן העין.
לעולם זה משתייכים הפסנתר וספרי השירה. בעולם זה מתקיימים התום והיושר הפנימי האופייניים לילדות. ההתבגרות מיוצגת כמעבר מן העולם הכחול לעולם הצהוב. סימור לא יוכל לשמור על עולמו הכחול ולכן יגיע למסקנה בדבר המעשה הסופני – ההתאבדות!
2. שלושת הסיפורים הקטנים – חייו האבודים של סימור. הסיפורים על הכושי סמבו, כלב הבולדוג ודגי הבננה עולים בשיחתם של סימור וסיביל. בשיחה זו קיים פער מתמיד בין הדרך שבה תופסת סיביל את הדברים כפשוטם ובין הדרך המטאפורית, שבה מבין אותם סימור. סימור תופס את הדמויות המרכזיות בסיפורים כאנלוגיות לו עצמו. אנלוגיה זו מובנת לסימור, אך לא לסיביל. עם זאת, בדרכה הילדותית, סיביל מבינה כי זהו מצב בלתי-נסבל עבור גיבורי הסיפורים, ובכך סימור משיג את השתתפותה הבלתי-מודעת בסבלו. הסיפורים יבהירו לסימור סופית את חוסר תכלית-קיומו בעולם.
א. הסיפור על כושי סמבו: בסיפור ילדים זה מתואר ילד קטן, כושי, הנרדף על-ידי שישה נמרים. נמרים אלו סובבים סביב העץ שעליו טיפס הילד ומבקשים לטרוף אותו. דמותו של הילד אנלוגית לסימור ודמויות הנמרים (הצהובים) אנלוגיות לאנשי 'העולם הצהוב' הרודפים את סימור. זהו מרדף חסר-סיכוי עבור הילד, מרדף של רבים מול יחיד – של חזקים מול חלש. סיפור זה ממחיש את תחושתו של סימור הנרדף על-ידי 'העולם הצהוב'.
ב. הסיפור על כלב הבולדוג: בסיפור זה מתאר סימור סיטואציה שהיה עד לה כביכול, ובה מציקות הילדות הקטנות במלון לכלב בולדוג, בכך שהן נועצות בו את מקלות הסוכריות שלהן. דמותו של הכלב אנלוגית לזו של סימור, בעוד שהילדות הקטנות מקבילות לאנשי 'העולם הצהוב' (אשר חינך אותן לראות בכל יצור חריג וחלש אובייקט לתקיפה). גם כאן, עולה תחושת הנרדפות של סימור, המאוים על-ידי 'העולם הצהוב'.
ג. הסיפור על דגי הבננה: זהו הסיפור המרכזי, ממנו לקוח שם הסיפור כולו. סימור מספר לסיביל על דגי הבננה החיים באוקיאנוס. הם נכנסים לתוך חור ושם מתחילים לטרוף בננות עד שהם נתקפים בקדחת בננות, משמינים ואינם יכולים לצאת מן החור – דבר המביא עליהם את מותם. ניתן לראות בסיפור זה אנלוגיה לקורותיו של סימור במלחמה. דגי הבננה מקבילים לסימור שנכנס אל ה'חור' (המלחמה). שם הוא איבד צלם-אנוש כתוצאה מן ההרג הרב (טריפת הבננות). דבר זה גרם לו לחלות בנפשו (קדחת הבננות). האפשרות היחידה להימלט מן ה'חור' היא דרך הטירוף או דרך המוות. "הם מנהלים חיים מאוד טרגיים" אומר סימור לסיביל ומתכוון למעשה לעצמו.
לקראת סוף הסיפור, מדווחת סיביל לסימור כי ראתה דג בננה. אמירה תמימה ודמיונית זו מתפרשת אצל סימור בדרך מטאפורית ומכרעת. להבנתו, דג הבננה שכביכול ראתה סיביל הוא סימור עצמו. המלכודת אליה נקלעים דגי הבננה היא סמל למלחמת העולם השנייה שבה השתתף סימור. הוא הוצב בגרמניה (לפי ספר השירה הגרמני ששלח משם) והוא שונא את הצבע הצהוב שאולי מתקשר גם לטלאי הצהוב שנאלצו היהודים לענוד במלחמה זו. אפשר להניח שנוראות המלחמה הם שהשפיעו על סימור שלקה בנפשו ואיבד את הרצון להיות חלק מן העולם הזה. השיחה עם סיביל אודות דגי הבננה, גורמת לסימור לקבל החלטה לשים קץ לחייו.

משמעות שלושת הסיפורים מכוונת למאבקו האבוד של סימור נגד העולם האכזרי, הצבוע, החומרני, השטחי ומחרב-הנפש אליו נקלע. המסקנות העולות מהסיפורים לא מותירות לסימור תקווה. לכן הוא בוחר בדרך ההתאבדות, שמשמעותה בריחה מהמציאות המנוכרת והחונקת, אשר איננה מותירה מוצא קיומי ראוי.
3. הסיפור כמשל על מין. הבננה היא סמל פאלי (זכרי) והחור הוא סמל נקבי. יתכן שהסיפור מבטא את תפישתו של סימור את המיניות – משהו משחית שגורם לאנשים לטירוף ולמוות.

דרכי עיצוב מרכזיות ומשמעותן
1. שם הסיפור – 
שם הסיפור לקוח מסיפור דגי הבננה. "יום נפלא לדגי הבננה" הוא שם אירוני, משום שהוא מייצג את יום הגאולה והשחרור של הדגים הסובלים מאוד בחיים הטרגיים והאומללים. כמובן שהחלטתו של סימור להתאבד הופכת את "היום הנפלא" הזה ליום שבו מחליט לגאול את עצמו מן העולם - ולמות.
נוסף על כך, הביטוי to go bananas – פירושו "להשתגע". זהו, אם כך, שם המאפיין את סימור כאדם מטורף, על-פי המורמות של 'העולם הצהוב'. לפיכך, השם הנו אירוני ומבטא את הטרגיות בחיי סימור ובסיפור כולו.

2. שמות הדמויות -
סימור גלאס: סיביל מבטאת את שמו SEE MORE , כלומר "רואה יותר". שם זה רומז שסימור רואה יותר מהאחרים ואולי אף רואה את הסמוי מן העין. לפיכך, הוא אדם רוחני הרגיש לפנימיות, ולא רק מתעניין בחיצוניות כמו הסובבים אותו. שם המשפחה GLASS - פירושו זכוכית, דבר המאפין את סימור כאדם שביר, עדין ושקוף, המתקשה להחזיק מעמד בעולם מאיים זה. GLASS פירושו גם משקפיים - רמז להתבוננותו המיוחדת של סימור בעולם , דרך משקפיים המקנות לו זוית ראיה אינדבידואלית וייחודית. שמה של סיביל רומז אף הוא לסבילות - הן הנביאות מן העולם הפגאני (=עולם אלילים קדום). במובן זה, גם סימור רואה בסיביל את מי שמנבאת את גאולתו - גאולה באמצעות התאבדות.

סיכום
הסיפור "יום נפלא לדגי בננה" עוסק בחיפוש נואש אחרי זהות עצמית, קשר עם החברה וקושי להתבגר. סגנון כתיבה 'אמריקני' מאוד יוצר זיקה מהירה בין הדמויות בסיפור לבין הקוראים. זהו סיפורו של צעיר המתבונן בעולם בדרך מיוחדת ורגישה. בשל נפשו המעורערת, כתוצאה מטראומה מהמלחמה, הוא נתפש כסוג של איום על החברה החומרנית והרדודה. הסיפור עוסק בפער שבין תפישת היחיד את העולם לבין תפישת העולם את היחיד. נוסף על כך, בולט הפער בין עולם המבוגרים (הצבוע והשטחי) לבין עולם הילדים (הכן והתמים). הסיפור הוא פסימי, משום שאינו מציע כל פתרון לגישור על הפערים הללו מלבד ההתאבדות. חשוב להדגיש שהפתרון הסופני בו בוחר סימור נקבע על רקע פגיעתו הנפשית. השירות במלחמה ערער את נפשו הרגישה ובשובו מצא עולם שאין הוא מסוגל לתקשר בתוכו. לפיכך, מותו נראה כתוצאה של חוסר תקשורת או של תקשורת לקויה.

   סלינג'ר העיד על עצמו שכל יצירותיו מתארות למעשה את סימור. באמצעות דמותו ניסה המחבר לבטא את השקפת עולמו החברתית המבקשת לגנות את החברה האמריקנית על תחלואיה השונים – חברה המורכבת מחומרים של ריקבון, זיוף, צביעות ורוע. אולי השקפת עולם זו, היא שגרמה לג'.ד. סלינג'ר להסתגר בבדידותו כבר למעלה מחמישים שנה בבקתה מנותקת במחוז נידח של ניו-המפשייר ולסרב בתוקף לבוא במגע כלשהו עם בני-אדם, על אף הסקרנות והעניין הרב שאלו מגלים באישיותו.