Saturday, June 22, 2013

סיכום בתנ"ך: ירמיה פרק ז' : מוסר ופולחן

סיכום בתנ"ך: ירמיה פרק ז' : מוסר ופולחן
הנביאים מילאו תפקיד מכריע בתפיסת הדת, בכך שהעתיקו  את נקודת הכובד מן התביעה הפולחנית אל התביעה המוסרית, כפי שהדבר מתבטא  במערכת הנורמות המופיעה בעשרת הדברות, המציגה את המוסר כמרכזי, ומתעלמת מהפולחן. המצוי- התנהגות העם, למול הרצוי- ההתנהגות הרצויה  .
ירמיהו הנביא יוצא כנגד האמונה שירושלים חסינה בזכות המקדש= ה' יגן על ירושלים והמקדש .       אמונה זו התחזקה בקרב העם בזכות נסיגת צבאו של סנחריב ,מלך אשור[מסע סנחריב 701 לפנה"ס] , שהפסיק את המצור על ירושלים וחזר לארצו,ובזכות הרפורמה של יאשיהו [622 לפנה"ס] וריכוז הפולחן במקדש.
ירמיה, ז' פס' 1- 15: העונש על חטאי העם: חורבן ביהמ"ק וגלות העם
ירמיהו הנביא נושא נבואותיו סמוך לחורבן בית המקדש הראשון . הוא חש את הזעזוע העומד להתרחש ביהודה ועל כן נבואותיו ספוגות בזעם ובתוכחה . ירמיהו מרבה לדבר על המתח הקיים בין ההתנהגות המוסרית הרצויה לבין חיי הפולחן בבית המקדש בירושלים. מתח זה מגיע לשיא בפרק ז' בנבואה המכונה  "נאום המקדש" .מבין חטאי העם מדגיש הנביא בפרק זה את החטאים הפולחניים והמוסריים .
פס' 1-2 – אלוהים מבקש מן הנביא לפנות אל העם בשערי בית במקדש. ירמיהו בחר להשמיע את נאומו בבית המקדש כי :                                                                                       [1]- שער המקדש היה מקום ציבורי אשר בו התכנסו מאזינים רבים , וכך ירמיהו יכול היה לפנות אל קהל גדול . יתכן שהדבר נעשה באחד הרגלים .
[2] במרכז הנבואה של ירמיהו עומד בית המקדש, לכן זהו המקום הטוב ביותר לקיים את נאום התוכחה - במקדש עצמו .
פס' 3-7 – בתחילת הנאום דורש הנביא מן העם לחזור בהם ממעשיהם הרעים , יש כאן משפט תנאי : אם תיטיבו את דרכיכם ומעלליכם אז תשכנו לבטח במקום הזה– כלומר ביהודה ובירושלים. בפסוק 4 מזהיר הנביא את העם שלא לבטוח בדברי השקר– העם חושב שבית המקדש הוא חסין שכן הוא מהווה את ביתו של אלוהים. בעיני העם לא היה הגיוני שהאלוהים יפגע בביתו, ועל כן סבר שהוא יכול להתנהג בצורה מופקרת מבחינה מוסרית : לגנוב , לרצוח ובסופו של דבר לבוא לבית המקדש להביא קורבנות  ולצפות שהאל ימחל לו .
נראה כי הסיסמה המשולשת "היכל ה'" היא מעיין אמירה שהייתה שגורה בפי העם והנביא רוצה לקעקע אותה .
בפס' 5 – 7 שוב חוזר הנביא לתיאור הדרך המוסרית הרצויה–והניסוח במשפט תנאי . הנביא מבקש מהעם לנהוג על פי אמות מידה  המוסריות והמשפטיות הראויות. הוא מזכיר את החלשים בחברה : הגר היתום והאלמנה  , אשר לא הייתה להם הגנה משפטית ראויה.    [ המחוקקים בספרי התורה מרבים להגן על הגר היתום והאלמנה כי  ההתחשבות בחלשים ביטאה את מוסריותו של עם ישראל ].
בנוסף דורש הנביא מן העם לטהר את דרך הפולחן שכן אם יתמידו בדרך החטא הדבר יחזור אליהם והתוצאה תהיה  "לרע לכם" .
בפסוק 7 מופיעה תוצאת התנאי– כאן ההבטחה מפורטת יותר מפסוק 3 :                         אם יקיים העם את דרישות ה' הוא ימשיך לשכון בארץ לנצח [= מן עולם ועד עולם ].
פס' 8 – 11 –לאחר האזהרה והתנאי , אלוהים שב ומזהיר את העם שלא לבטוח בדברי השקר. בשלושת הפסוקים הללו מחריף ירמיהו את התבטאותו והניסוח הופך להיות חד ונוקב.
פס' 8 – בטחונו של העם כאילו ההיכל מוגן וחסין מפני חורבן  הוא חסר יסוד .
פס' 9 – הפסוק מצביע על החטאים המוסריים והעברות על עשרת הדברות , שבהם חוטא העם : גניבה , רצח , ניאוף , שבועת שקר בשם אלוהים , הליכה אחרי אלוהים אחרים . המשפט מנוסח בצורת שאלה רטורית–"הגנב,רצח ונאף.."= האם הם חושבים שניתן לעשות את כל החטאים האלה ולאחר מכם לבוא לבית המקדש   להקריב קורבנות ולחשוב שינצלו ? התשובה היא שלילית =לא !
פס' 10 – לאחר שעשיתם את כל המעשים הרעים, אתם עומדים כאילו לא עשיתם דבר, ואמרתם לעצמכם שניצלתם מן הפורענות. זאת כדי להמשיך ולעשות את התועבות הללו. "בבית אשר שמי נקרא עליו " – היגד זה מדגיש את חוצפתו של העם  המחלל את בית המקדש שנקרא על שם ה'  [ מבטא את החסות שאלוהים נותן למקדש באמצעות שמו. 
פס' 11 – זוהי שיא האשמה . עם יהודה הפך את המקדש ל "מערת פריצים " מקום של עבריינים- שודדים או שופכי דם – העם החוטא חושב שאם יברח ויסתתר בבית המקדש, אלוהים יתעלם ממעשיו הרעים . כלומר , אלוהים מודיע לחוטאים כי עינו פקוחה גם בבית המקדש ואין לרוצחים  ולגנבים  שום סיכוי להסתתר מעינו של האל.
הפסוק בנוי גם הוא משאלה רטורית שהתשובה עליה ברורה מראש –אסור שבית המקדש  יהיה למערת פריצים .
פס' 12 – 15 - בפסוקים אלה מוצגים בנאום שני תקדימים היסטוריים מן העבר , כדי לשכנע את העם שאלוהים עלול להחריב את מקדשו  אם ימשיך העם לחטוא.                                     האל עלול  לפגוע בקודש הקודשים, שהרי בנייני אבן הם לא מהותיים בעיניו.                    
 שני התקדימים :
[1] חורבן בית המקדש בשילֹה– בשילה עמד המשכן [ אוהל מועד] בתקופת השופטים. העיר נכבשה ונהרסה על ידי הפלשתים במלחמת אבן העזר  . אלוהים החריב את מקום מקדשו בשילה לאחר חטאי ישראל וחטאי שני בני עלי - חופני ופינחס כך הוא עלול לעשות גם למקדש בירושלים.
[2] חורבן ממלכת אפרים [ישראל] על ידי האשורים בשנת 722 לפנה"ס . התקדים השני לקוח מן ההיסטוריה של הממלכה הצפונית – ממלכת ישראל. *יש לשים לב לביטוי האנשה– לכאורה יש לאלוהים פנים – זהו ביטוי המביע מיאוס ושאט נפש  של אלוהים מעמו החוטא . החזרה הכפולה על הפועל "השלכתי " מבטא את פעולת הסרת החסינות והסילוק של עם יהודה והולכתו לגלות.
ירמיה, ז' פס' 16 -20-  התנגדות האל לתפילת בקשת הרחמים של ירמיהו בעד העם
תפקיד הנביא הוא להיות הסנגור של עמו. ירמיהו מרחם על העם ,לאחר שהשמיע נבואות תוכחה קשות על הרס ,חורבן וגלות העם, לכן הוא מבקש מה' שיסלח לעמו.
בפס' 16-ה' דוחה את התפילה  ומודיע לירמיהו שאינו מוכן לרחם /לשמוע את תפילתו בגלל חטאי העם . החזרה על מילת השלילה "אל תתפלל..ואל תשא בעדם רנה ותפילה,ואל תפגע בי [תבקש ממני ]" – חזרה זו נועדה להדגיש את סרובו של האל לשנות את החלטתו להעניש את העם.
פס' 17 - 20  - תאור העם השרוי בעבודת האלילים – המחשה של הפולחן המשפחתי – כל המשפחה עסוקה בעבודה לצבא השמים ולאלת השמים האשורית- אישתר:
"הבנים מלקטים עצים, והאבות מבערים את האש ,והנשים לשות בצק לעשות כַּוָנים[אופות עוגות] למלֶכֶת השמים והסך נסכים [קורבן יין שיוצקים על המזבח] לאלהים אחרים. "
כל מעשיהם נעשים "למען הכעיסני" . במקום לעבוד אל אחד,הם רוצים לרצות אלילי הגויים ובכך מכעיסים את ה'. עם זאת,  התוצאה אינה  אלא כעס ורוגז שלהם-הם עצמם יכעסו בגלל האסונות שיתרחשו להם.
פס' 20- עונשו של העם ביהודה – יהיה עפ"י עיקרון של מידה כנגד מידה: "לכן כה אמר ה'..הנה אפי וחמתי ניתכת אל המקום הזה ,על האדם ועל הבהמה ועל עץ השדה ועל פרי האדמה ,ובערה ולא תכבה".                                                                                                           העם חטא בעבודה זרה ,למען הכעיס את ה' ,הבעיר אש בפולחן  האלילי ,ולכן ה' יבעיר בכעסו את המקום הזה . 

No comments:

Post a Comment