Tuesday, October 29, 2013

העולם המושכל של אפלטון

לפי אפלטון המורים הסופיסטים והלא-סופיסטים עושים רע כיוון שהם מלמדים את הילדים והאזרחים לא באופן כזה שהעיקרון שמארגן את הלימוד הוא הטוב לאדם או לאזרח אלא העיקרון של כיצד להשיג כח. קיים ויכוח בין המורים והסופיסטים אך לא במובן של ביקורת כלפי אספקטים בחינוך הסופיסטי אלא באמצעות התלהמות וגינוי. מהות כל המיצג הנובעת מכך הוא שואו במרחב הציבורי, ללא דיון אמיתי בסוגיות של חינוך, מהו חינוך נכון ומהו חינוך לא נכון. אפלטון טוען כי צעירים שגדלים במציאות כזאת, בה קיים חינוך אך לא מתקיים שיח על מהותו של החינוך, מקבלים דוגמאות של איך להשתלט על מרחב ציבורי וחינוך מתברר כרוטוריקה כיוון שזה האמצעי להשיג כח. המציאות הייתה כזאת בה המרחב הציבורי התפרש לא כמרחב שעניינו לתקן עיוותים, לחלק מחדש את המשאבים במדינה, מקום בו מתדיינים על צדק או על מה נכון, אלא היה זירה של מאבקי כח.
לפי אפלטון אותו אדם שמפנה עיניו אל התופעה והחינוך אותו התחנך לא עסק בפיתוח הנפש, ישתלב באותו מאבק בדיוק על הכח. מה יחלץ אותו? רק הפניית המבט לרגע אחד קטן מהמקום שבו הוא רודף אחרי מושאי התשוקה שקיימים מולו, אל השאלה בעצם אחרי מה הוא רודף ומה הוא מבקש – שאלה שמתייחסת למהות התשוקה ולא למושא עצמו. למעשה, יש לשאול מהו חינוך, מה רוצים להשיג באמצעותו, להסתכל אל הבעיה דרך ההתכוונות לאורו של הטוב. הפניה משאלת התופעות, לשאלת המהות. אז רואים טוב יותר את הקשרים בין התופעות ואז יודעים איך לחבר פעולה למטרה. עוד לא הבנו מהו חינוך אך קיבלנו מושג ברור מה ללמד.
אורכי הקו במשל של אפלטון מסמנים את הבהירות בה אנו רואים את עולם התופעות ומסוגלים ליצור את הקשר השכלי, הקוגניטיבי, אם מפנים את המבט לכל אחד מאורכי הקו. החלק הגדול יותר הוא המושכל, שרואים בעזרת השכל. הקצר יותר הוא עולם התופעות. כל אחד מהחלקים מחולק בעצמו באותו היחס שמסמל את הבהירות האינטלקטואלית לגבי עולם התופעות.
עולם העצמים הממשיים מובן לפי אפלטון תמיד דרך פרשנות מסוימת. עולם העצמים הממשיים לדעת אפלטון מספק תמונת עולם בהירה יותר מהדימויים אך לא בהירה באמת. זהו עדיין עולם שנתון לתפלול, לפרספקטיבה ממנה אני צופה על דברים, לא עולם אובייקטיבי אלא כזה שנתון לתפלול. השאלה מהו עולם התופעות לא תינתן אף פעם תוך כדי צפיה באובייקט עצמו, לכאורה כשמסתכלים רואים אך לפי סוקרטס זה סוג נחות יותר של התבוננות.
לדעת אפלטון כדי להבין מה באמת רואים יש להסתכל על העולם המושכל. החלק הקטן יותר הוא למעשה כל אותו עיסוק ששואל אותנו באמת מה זה כל עצם, אך בסופו של דבר יחזיר אותנו לעולם העצמים הממשיים. זוהי לפי אפלטון רמת הבנה גבוהה יותר של העולם הממשי אך לא מספיקה לדעת סוקרטס כדי למשוך הבנות בהירות על עולם התופעות. גם האימון הרטורי יכול ליפול לתחום זה - אפשר לשאול מהו שימוש בשפה שיוצר בלבול אצל השומעים, איך נוצר בלבול זה שמרתק אותם אלי, מה זאת פרשנות, איך אני יכולה ליצור אותה, איך מתרגמת לתרגילים רטוריים כדי לחזור לעולם יחסי הכח. כל תחום בו אני יוצאת מעולם העצמים הממשיים, שואלת על הכללים והחוקים בתוך העולם נכלל בתוך תחום זה.

החלק הגדול יותר במשל של אפלטון, הוא החלק של המחשבה הדיאלקטית בו נשאל על המהות, נבקש להגיע להבנה בהירה וטובה יותר על העולם בו אנו חיים, על מנת לשנות אותו ולהביא מהות חדשה על שנגיע לאידיאה (לא נתיימר להגיע באמת לאידיאה, אך נקבל דרך חינוכית, אתית למהות האני ופתח לדיון ושיח אמיתי על המהות). זהו ניסיון של אפלטון להסביר את ההבחנה בין עולם התופעות ומה נותנת המחשבה הדיאלקטית לעולם זה והתפקיד שלה. המחשבה הדיאלקטית או הפניית המבט אל הטוב, הניסיון להבין מה אני עושה או מהו העולם שעומד מולי תוך כדי הפניית המבט אל המהות היא זו שתאפשר לי שכל יותר מפותח, אך לא כדי שאוכל לתפלל טוב יותר במרחב הציבורי אלא כדי שאוכל להמשיך ולפתח את השכל. לדעת אפלטון המחשבה הדיאלקטית היא גם מחשבה מוסרית. הטוב מתקשר אל המהות שאינה קשורה בתופעות, אלא לנצח, אנו מנותבים לשאלות מוסריות בגלל שאלת הטוב. 

תשוקת הטירן ותשוקת הפילוסוף אצל אפלטון

אפלטון בספרו הפוליטיאה מבחין היטב בין הטירן השליט ובין הפילוסוף בהקשר הדיון על טבעה הרצוי של המדינה הראויה. לדעת אפלטון בהינתן העובדה שלשני האנשים יש עוצמה (טירן – כח פיזי, פילוסוף – כח רטורי), מהם המניעים שגורמים לכל אחד מהם להתנהג בצורה מסוימת? שניהם משתמשים בכוחם על הסובבים, אך למטרות שונות.
תשוקת הפילוסוף לפי אפלטון היא האידיאה ונמצאת תמיד בהשהיה כיוון שמיד כאשר היא מסופקת, מתפתחת תשוקה חדשה, לדרגה גבוהה יותר (אדם שימנעו ממנו סיפוקים, יופסק הטיפוס אל האידיאות). בכל שלב ושלב השהיה כדי לסדר את הדברים בסדר הרמוני טוב יותר לכל חלקי הגוף והנפש. מערכת השהיות, שכלול ועידון הצרכים, שמארגנת את כל הדרישות של הפרטים במדינה לטובת הסדר הכללי.
תשוקת הטירן לדעת אפלטון היא כח, אין מקום להשהיות. תשוקה שמתוקף הנסיבות צריכה לשחזר את עצמה כל הזמן וגורמת לי לתעל את האנרגיות והמאמצים שלי לאותו כיוון כל הזמן. זה לא מצב הרמוני.
הטירן משוחרר לדעת אפלטון מהצורך לתקף את טיעוניו, הוא מתפלל במרחב הציבורי מבלי שרואים אותו. במצב בו אין התנגדות, הטירן יכול לעשות כרצונו, לקחת מכל הבא ליד ולא ישלם על זה מחיר. בהינתן אנשים שמבינים את המצב, תיווצר התנגדות, מצב בו היכולת של השואף לכח ולכסף לתפלל בשיח הציבורי מוגבלת.
היעלמות המרחב הציבורי לדעת אפלטון איננה תוצר של טירן מוכשר בלבד אלא גם של אזרחים טיפשים, ללא תבונה. התבונה הינה למעשה הכח לראות את  האמת כפי שהיא.
אין סתירה לפי אפלטון בין חיפוש הצדק ובין העובדה שסוקרטס מוצג כאדם שיכול לשלוט על השיח. סוקרטס מחפש את הצדק בתוך מדינה רבה עוצמה שיש לה כח פיזי לכבוש טריטוריה ולשמור עליה. שאלת הצדק עולה מתוך עמדה של כח.
משל האותיות הגדולות והאותיות הקטנות

במשל האותיות של אפלטון האותיות הגדולות הן המדינה, האותיות הקטנות הן נפשו של האדם. סוקרטס טוען שכל התכונות שנמצאות במדינה, נמצאות גם בנפשו של האדם. כיוון שקשה לראות את הצדק בנפשו של האדם, סוקרטס מציע להסתכל על המדינה במקום על הנפש. (במדינה האידאית של אפלטון שתיבנה יהיה קשה בל יפרד בין מידת הצדק ומידת התבונה שתהיה אצל הפילוסוף שיהיה השליט הכל יכול, יהיה מרחב ציבורי). 2 רמות - צדק במדינת שומרים ואח"כ במדינת חזירים.

אפלטון על האידיאות וההוראה

סוגית ההוראה
אפלטון פעל בתקופתם של הסופיסטים. חלק מהמורים, הסופיסטים, הסתובבו באתונה ולימדו בשכר צעירים אתונאים שרצו ללמוד. אתונה מנוהלת על ידי אסיפה כללית ועל ידי סוגים שונים של אסיפות. הכישרון החשוב ביותר שנער צעיר צריך לפתח על מנת לממש את יכולותיו הפוליטיות הוא הרטוריקה. משלמים למורים כדי שילמדו אותם את רזי הרטוריקה ואורחות חיים שתומכות וקשורות בנושא. הלימוד מתבצע מתוך מוטיביציה לרכוש יכולת לנהל את ענייני המדינה, השלטון, לומדים איך להיות מנהיג. סוקרטס, על פי אפלטון, מלמד ממקום אחר לחלוטין. לדעתו, הלימוד נועד לשפר את יכולותיו של האדם כאדם. יתכן שאנשים בעלי יכולות מנטליות והתנהגותיות שקשורות להבנה השכלית, אמורים לשלוט, אך הלימוד עצמו אינו מיועד לרכישת כישורי שלטון. סוקראטס תופס את הלימוד כמכוון כדי לפתח את היכולת השכלית, המנטלית ואת היכולות האתיות של האדם, את הסגולה הטובה של האדם (virtue). סוקרטס  מלמד כל מי שרוצה ללמוד ולא רק עשירים. הוא חי מתרומות של תלמידים שיכולים ורוצים לתת לו כסף. אין הנ"ל אומר שאצל סוקרטס החינוך מנותק מפוליטיקה, להיפך החינוך מהווה התערבות בולטת בחיים הפוליטיים של אתונה.
אתיקה מול מוסר - במה שונות היכולות האתיות מול המוסריות?
אתיקה – כללים שנועדו לכונן את סוג העיסוק, עוסקת בשאלות של כינון הסובייקט תוך כדי עיסוק בכללי התנהגות נאותים.
מוסר- שואלים שאלות של טוב ורע, מה רע לעשות? מה טוב? הסוגיה שמכוננת את השאלה זה סבל או הנחת שנגרמות לי או לאחרים. באתיקה אין שאלות כאלה.
הסגולה הטובה היא שאלה אתית.
  • איך לימוד הסגולה הטובה מהווה אקט פוליטי בעיר שמנוהלת על ידי כישורים רטוריים? כיצד לימוד הסגולה הטובה הוא התערבות פוליטית?
אידיאות 
אידיאה היא הדבר המושלם הכולל בתוכו את כל המרכיבים של התופעות שאנו חוזים בהן אך לא קשור כלשעצמו בתופעות. זהו רעיון מרכזי אצל אפלטון.
על פי אפלטון אידיאה של כיסא היא הכיסא המושלם מכל הבחינות, מכילה את הרעיון של הכיסא. כל כיסא בעולם לוקח חלק באידיאה הזו ששמה כיסא, אך לא מממש אותה. האידיאות מבחינת אפלטון הן "יש", יש אותן אך לא בעולם של תופעות אלא בעולם שקיים ממש. כולנו ראינו את האידיאות לפני שנולדנו ונוכל לצפות בהן שוב אחרי שנמות, רק אז נוכל להתבונן ולהבין מה משמעותן של כל התופעות בעולם. ההתבוננות באידיאה היא של השכל. כיסא שרוף הוא עדיין כיסא, רק רחוק יותר מהאידיאה של הכיסא. האידיאה לא מתכלה בזמן, גם אם יעלמו כל הכיסאות מן העולם, עדיין תישאר האידיאה של הכיסא. ובדומה לכך גם יופי, אהבה ועוד.
אפלטון טוען שאנו לא באמת נמשכים לעולם התופעות. אנו משתוקקים לאידיאה וממשיכים בחיפוש על מנת למצוא אותה, אך מה שאנו באמת רוצים לא נמצא עלי אדמות. האידיאות נמצאות על האדמה בתור תופעות. השאיפה למעלה, להשיג עוד ועוד, ההתקרבות לאידיאות, מובילה אותנו ליכולות גדולות יותר, לסיפוקים נפשיים וגופניים עמוקים יותר, ולהבנה גבוהה יותר לגבי המציאות. השאיפה מעלה מונעת לדעת אפלטון על ידי השאיפה לאידיאה. אם נפסיק לתור אחר האידיאות, ניכנס לתהליך של התנוונות.
לפי אפלטון ישנה שלמות - במצב מסוים, בתקופה מסוימת. בשלבים מסוימים בחיים נחשוב שמשהו מושלם, אך גם אם המושא ישאר כשהיה, סוג התשוקה משתנה ואנו זקוקים ליותר על מנת לספק את עצמנו. סוג הסיפוק והתשוקה שאנו מחפשים משתנה בעקבות התשוקה לאידיאה, השינוי מעלה אותנו במעלה האידיאות.
האידיאה לפי אפלטון היא אובייקטיבית ולא יחסית. על פי אפלטון אין נקודות מבט שונות שכולן נכונות, האידיאה היא אחת – אין אמת שלי או שלך, או שאחד מאיתנו טועה או שברמת הבנה גבוהה יותר נבין כיצד משתלבים שני סוגי האמת.
הטיפוס אל האידיאות נעשה בכח השכל, המחשבה. רק המודעות לפער בין המציאות לבין האופן בו אני תופסים את המציאות יגרום לנו לטפס בשלבים. סוג מחשבה זה, שמטפס מרמת תובנה אחת אל רמת תובנה גבוהה יותר (המכילה כל מה שנמצא ברמה הקודמת אך יותר) נקרא מחשבה דיאלקטית. דוגמא: אידיאה של יופי, ניתן לראות שבהתחלה נמשכים אל הגופים היפים נפשות יפות רעיונות יפים.

מבחינה מתודית, אצל אפלטון לא יכולה להיות אידיאה של התפרקות, הרס או כיעור, קיימת אך ורק התרחקות מהאידיאה עד להיעלמות (כפי שנראה מיד בסוגית הצדיק ורע לו) (דוגמא: כיסא שנשרף עד שמעוכל כולו על ידי האש). ככל שאנו מגיעים קרוב יותר אל האידאות כך אנו מגלים סדר עולם הרמוני ושלם יותר. 

סוגי המשטרים על פי אריסטו

סוגי המשטרים אצל אריסטו, קשורים בשאלת הסגולה הטובה וקשורים בשאלת הצדק. שוב, ניתן לחוש באפלטון מאחור. כיצד אריסו דן שאלת המשטרים? קודמת לשאלה זו, העיסוק בשאלת הידידות (ספר ח'). כאשר אריסטו דן במיון המשטרים שואל מהי בכלל ידידות. מונה 2 קטגוריות מרכזית:
1.     ידידות שמבוססת על שיווין
מבוססת על שיוויון כיוון שכל אחד נותן את מה שהוא מקבל. הרווחים הם רווחים הדדיים. הידידות מחייבת שנהיה בערך באותו מצב חברתי. ידידות שכזו לא יכולה להתנהל בין משרת למעביד לדוגמא.
א. ידידות שמבוססת על תועלת  - נמשכת כל עוד מפיקים תועלת זה מזה, קצרה וחולפת, כל עוד יש אינטרס.
ב. ידידות שמבוססת על הנאה – מאפיינת לפי אריסטו את עולם הצעירים, נהנים זה מחברתו של זה.
ג. ידידות שמבוססת על תרבות של סגולה טובה – ידידות קבועה ואמיצה. נוצרת מכך ששני האנשים בעלי סגולה טובה, אוהבים זה את זה מתוקף היותם בעלי סגולה טובה.
2. ידידויות שמבוססות על יחסי כח (לא שיוויונית) - ( מהן יקח אריסטו את סוגי המשטרים)
א.     אב – בן – הבן לא נותן לאב מה שהאב נותן לבן, אותו יחס לאורך הדורות – גם הסב לא העניק את אותו יחס לאב. הידידות מבוססת על קשר היררכי.
ב.     איש - אישה – הבעל מושל בבית מתוקף סגולתו הטובה. נשים חסרות סגולה טובה אצל אריסטו ולכן שלטונו של האיש הוא מתוקף תכונותיו היותר מפותחות של הגבר. האישה מקבלת את מרותו והגבר מקבל מהאישה שירותים.
ג.      אדון – עבד – אריסטו מצדיק את העבדות, רואה בה עניין הכרחי וצודק כיוון שאומר שעבדים (ונשים) מחוסרי יכולת להבין תכונות של תבונה, לא יכולים לקחת חלק בסדרי ממשל, לא יכולים להיות אחראים על נושאי הבית והכלכלה. מן הראוי שהגבר יהיה אחראי לדברים הללו. משווה את היחסים בין אדון לעבד לאמן וכליו. העבד מחוסר זכויות וכך צודק שיהיה, כיוון שהוא חסר יכולות לנהל את עסקיו שלו.
אריסטו טוען שזה מן הצדק שיתקיימו כל היחסים הנ"ל – כל אחד מקבל מה שצריך מתוקף סגולתו הטובה של כל אחד. הידידות קשורה ותלויה במידת הצדק.
מכאן מוביל אותנו אריסטו לתורת המשטרים שלו, שמקיימים את אותם עקרונות של היחסים לעיל.
המשטר המועדף על אריסטו הוא מלוכה, הפחות מועדף הוא אריסטוקרטיה והפחות טוב מכולם הוא טימוקרטיה. למשטרים יש נטייה להתקלקל - המלוכה הופכת לרודנות, האריסטוקרטיה לאוליגרכיה, והטימוקרטיה הופכת לדמוקרטיה. ההבדל בין מלוכה לרודנות היא מידת הצדק ומידת הידידות. כאשר המלך מושל בנתיניו כמו שאב מתוקן מושל בבנו, כלומר לטובת הנתינים, מתקיים משטר צודק. כאשר המלך מנצל את נתיניו לתועלתו שלו מתקיימת רודנות – במשטר כזה אין צדק ואין ידידות, כיוון שצד אחד לא מקבל את מה שהיה אמור לקבל מתוקף הסגולה הטובה של הצד האחר. את האריסטוקרטיה משווה אריסטו ליחסי האיש והאישה. האיש במשפחה מתוקנת מחזיק בחלק ממוקדי קבלת ההחלטות וחלק מהמשאבים בהתאם לסגולתו. את כל היתר משאיר לאישה שתלויה בו, היא יכולה למשול בכל מה שמתאים ליכולותיה. כך גם האריסטוקרטים מחזיקים בשלטון מתוקף סגולתם הטובה. ברגע שהאיש מנצל את האישה ואת ילדיו לתועלתו שלו, ובהתאמה, ברגע שהאריסטוקרטים מתחילים לנצל את משאבי המדינה ולרכז סמכויות בידיהם, מדובר באוליגרכיה. אוליגרכיה שונה מאריסטוקרטיה לפי אריסטו בכך שאותה קבוצה משתלטת על המשאבים לטובתה שלה ואז מתגלה משטר שאין בו ממידת הצדק ולא ממידת הידידות. טימוקרטיה – אותו שלטון שמבוסס על שותפות בין בעלי רכוש מתגלגל להיות דמוקרטיה.
אדון ועבד – לא מקבילים לטימוקרטיה- דמוקרטיה.
הקלקלה הכי גדולה לפי אריסטו היא התגלגלות המלוכה לרודנות, כיוון שמלוכה היא צורת הממשל הטובה ביותר ואילו רודנות היא צורת הממשל הגרועה ביותר. התגלגלות טימוקרטיה לדמוקרטיה לא נוראית כל כך כיוון שדמו' קרובה לטימוקרטיה. ההתגלגלות של אריסטורקטיה ואוליגרכיה באמצע.

אצל אריסטו ממשל תקין הוא זה שמאפשר לאנשים לפתח את הסגולה הטובה ולפעול בהתאם לסגולה הטובה. 

Monday, October 28, 2013

הצהרת כורש - סיבותיה והשפעתה

להצהרת כורש שהתירה ליהודים לשוב לארץ ישראל מהגלות היו מספר סיבות שהובילו אליה כמו גם תוצאות מרחיקות לכת בעבור העם היהודי שבעבורה שינתה הצהרת כורש את מסלול קורותיו.

הסיבות למתן הצהרת כורש
מה הביא את כורש לגלות רוחב לב כזה כלפי היהודים כפי שבא לידי ביטוי בהצהרת כורש?
סיבה מדינית: בדרך דומה נהג כורש גם כלפי עמים אחרים. ניתן לקבוע כי יחסו של כורש ליהודים היה חלק ממדיניותו הכללית בארצות שכבש. מדיניות זו ביקשה להבליט את הניגוד בין שלטונו החדש, הסובלני ורוחש הכבוד לאלים של העמים הנכבשים של כורש, לבין שלטון הדיכוי והעריצות של קודמיו בבבל. היחס הנוח לעמים נכבשים הודגש על ידי מתן כבוד לאליהם ובצורה כזו נרכשה נאמנות העמים לשלטון הפרסי העליון.
סיבה גיאו – פוליטית: אפשר לשער שכורש עודד את יהודי בבל לשוב לארצם וסייע להם מפני שהתכוון לכבוש את מצרים. להערכתו, יישוב פרו – פרסי בארץ ישראל יוכל לסייע רבות לצבא הפרסי בדרכו למצרים. מצרים אכן נכבשה על ידי פרס בשנת 525 לפסה"נ.
סיבה דתית: ההסבר המקראי למדיניות כורש כלפי היהודים שונה: הנביאים ראו בנבוכדנאצר שוט בידי ה' שנועד להעניש את עם ישראל על חטאיו ואילו בכורש רואה ההשקפה הדתית מכשיר בידי ה' שנועד להתחיל בגאולת עם ישראל, להשיב את העם היהודי לארצו ולחדש את בית המקדש.

השפעת הצהרת כורש על תולדות העם היהודי
·       החל תהליך שיבת ציון: כ-50,000 מיהודי בבל החליטו לעלות ארצה במטרה לקומם את הריסות ירושלים ולבנות את בית המקדש
·       שינוי בתפיסת הגלות- עד חורבן בית ראשון, הגלות נתפסה כמצב נורא שיש להימנע ממנו בכל מחיר. לאחר הצהרת כורש השתנתה התפיסה. העובדה שמרבית העם בחר להמשיך ולחיות בבל העידה כי רבים האמינו כי אין צורך לשוב לארץ ישראל, אלא שניתן לתמוך בה גם מבחוץ. הגלות הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהקיום היהודי.
·       פתיחת עידן בית שני: הצהרת כורש היוותה מפנה בתולדות העם. כפי שחורבן בית המקדש היה אירוע היסטורי בעל משמעות אדירה, והביא לפיזור העם היהודי בגלות, הרי שהצהרת כורש אפשרה ליהודים לחזור לירושלים, להקים את בית המקדש ובכך פתחה למעשה עידן חדש: עידן בית שני.


Monday, October 21, 2013

סיכום - הפתולוגיה בתיאוריית ההתפתחות של פרויד

הפתולוגיה בתיאוריית ההתפתחות של פרויד
פרויד מונה כמה אפשרויות של התפתחות פתולוגית במסגרת תיאוריית ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית שלו. פתולוגיות אלו נובעות על פי פרויד ממעבר לא תקין של אחד השלבים בהתפתחות המינית של הילד. מבין כל השלבים של תיאוריית ההתפתחות הפסיכו סקסואלית שלפרויד השלב האדיפלי הוא זה שמועד ביותר לפורענות ובו עשויים להיווצר התסביכים הכי קשים על פי פרויד.
רגרסיה ופיקסציה
פיקסציה
*  לפי פרויד זוהי אחת מההתנהגויות המשמשות להשגת סיפוק בשלב מסוים נשארת גם אחרי זמנה ואינה מתפתחת לביטוי הבוגר יותר.
* הקיבעון נשאר בעקבות תסכול בהשגת הסיפוק או פינוק יתר.
מציצת אצבע בגיל מאוחר מעידה על פיקסציה אוראלית שפירושה השקעת אנרגיה ליבידינלית בפעילות המתאימה לשלב התפתחותי קודם.
רגרסיה
* מציינת לפי פרויד חזרה אחורה אל שלב התפתחותי קדום יותר, תוך שימוש בצורות התנהגות המתאימות לאותו שלב.
לדוגמא, ילד שחוזר למצוץ אצבע או להרטיב אחרי שכבר נגמל בתגובה לקשיים הכרוכים בהסתגלות למסגרת בית הספר.
קונפליקטים
פרויד מציין קונפליקטים בין האיד לסופר אגו כאשר האגו מוצא פתרון-מה שיכול לגרום לפתולוגיה קשור במעבר בין האיד לסופר אגו של האנרגיה. במידה והאגו לא עומד בציפיות של האיד תהיה השקעה מעטה של האנרגיה היצרית לטובת האגו ואז נקבל אגו רופף. מבחינת פרויד אם יש קשיים במערכת היחסים המוקדמת בין הילד לבין אמא שלו יכול להיות מצב בו לא תועבר מספיק אנרגיה לאגו ויישאר אגו חלש.
פתולוגיות בשלב הראשון והשני קשורות לפסיכוזה ופתולוגיות בשלב האדיפאלי שייכות לנוירוזה.
מנגנוני הגנה
מנגנוניהגנה על פי פרויד מופיעים בשלבים שונים של ההתפתחות. ישנם מנגנונים פרימיטיביים: השלכה, הזדהות השלכתית, פיצול והם מלמדים על בעיה פתולוגיות, לעומת מנגנונים מפותחים יותר – הומור וסובלימציה שמלמדים שאין בעיה פתולוגית.
המנגנונים מגנים עלינו מפני החרדה המתעוררת כתוצאה מיצרים אסורים. מנגנוני הגנה שייכים לאגו. ישנם כאלו שיכולים להימנע חרד גם ללא שימוש במנגנונים.
ביקורת על המודל ההתפתחותי של פרויד
* דגש יתר של פרויד על המיניות
* סיום ההתפתחות בשלב מוקדם בחיים (גיל 5)
* דגש רב על הקונפליקט האדיפלי
* מחקרים מראים שאין קשר בד"כ בין אירועי הילדות לבין מאפייני אישיות בבגרות כפי שטען פרויד 

סיכום: המודל ההתפתחותי – פסיכוסקסואלי של פרויד

המודל ההתפתחותי – פסיכוסקסואלי של פרויד
* המודל של פרויד הוא מודל של גלגולי האנרגיה היצרית במהלך ההתפתחות. הליבידו מוגדר לעיתים כאנרגיית החיים, לעיתים כיצר המין. הטענה של פרויד היא שהתפתחות האדם היא התפתחות האנרגיה הזו. (תיאורית ההתפתחות לפי פרויד היא עד השלב בו אדם יכול להתרבות- בהתאם לתיאוריה של דארווין באותה תקופה).
* פרויד הציע תיאוריית התפתחות בחמישה שלבים מהינקות ועד הבגרות המינית (תיאוריה חדשנית-הראשונה שדובר בה על מיניות). כל שלב מוגדר על ידי אזור ארוגני שהוא האזור בגוף בו ממוקדת היצריות המהנה.
אוראלי  (0-1.5)
* האנרגיה היצרית ממוקדת באזור הפה.
* התינוק יונק ונהנה מפעולת היניקה.
* הנאה ארוטית יצרית.
* במהלך השנה הראשונה צומחות השיניים והתינוק גם נושך ודרך הפה מבטא גם את התוקפנות שלו-תוקפנות אוראלית.
אנאלי (1.5-3)
* האנרגיה היצרית ממוקדת בפי הטבעת.
* מתפתחת הנאה מתוך שחרור המתחים המלווה את עשיית הצרכים , כמו כן התעניינות בחומרים נוזליים ורכים:חימר, פלסטלינה.
* בשלב זה לפי פרויד נעשה גם חינוך לניקיון וקונפליקט בין החינוך לבין ההנאה מעשית הצרכים באופן המענג ביותר.
* ביטוי אהבה הוא עשיית צרכים וביטוי כעס הוא עצירתם.
* שלב זה הינו אחד הקונפליקטים בין האיד לאגו על פי פרויד. הטענה היא שאם התינוק עושה את צרכיו באופן סדיר ולומד הרגלי ניקיון- הוא מקבל ביטויי אהבה מההורים. אך כאשר יש התאפקות גדולה או שחרור של האיד- עשיית צרכים בכל מקום ללא הרגלי ניקיון - ניתן ללמוד על בעיות מסוימות עם ההורים.
פאלי אדיפלי (3.5-5)
* פרויד טוען כי האנרגיה היצרית ממוקדת באיברי המין
* הילד מגלה התעניינות באיבר המין שלו
* מאונן, נהנה מהמניפולציה של אברי המין.
* עסוק בהבדלים בין המינים
* מופיע התסביך האדיפלי ואתו חרדת הסירוס.
* בתסביך האדיפלי לטענת פרויד מופיעה משיכה מינית להורה מהמין השני ועוינות כלפי ההורה מאותו המין.
* התסביך מתחיל עם אהבת הפעוט את האם כיוון שהיא ספקית הצרכים ודחייה של האב כיוון שהוא מתחרה על רגשות האם.
* הבן מפחד שהאבא החזק יסרס אותו כעונש על כך שהוא חושק באם
* הפתרון של שלב זה על פי פרויד הוא הזדהות עם האב, המתחרה המאפשר ספוק לפחות חלקי של הדחפים המיניים כלפי האם. בעזרת ההזדהות עם דפוסי האב, הילד מזדהה גם עם נורמות, ערכים ואידיאלים של האב ובכך מפתח את הסופר אגו.
* לפי פרויד קיים גם תסביך אצל הבנות – תסביך אלקטרא- הבנות מגלות שאין להן פין ומאשימות את אמא בכך.עד הגיל הזה היו מאוד קשורות לאם אך מהגיל הזה מתפתח כעס ועוינות כלפי האם והילדה מתקרבת לאב בתקווה שיחלוק עימה את הפין שלו.
* אצל הבנות הפתרון לשלב הזה מתרחש רק בגיל ההתבגרות- היא מחליפה את רגשותיה לאביה לרגשות לגבר אחר. כשהאנרגיה מושקעת באחר ההתנגדות פוחתת והבת יכולה להזדהות שוב עם האם.
חביון (6-13)
* היצריות חבויה ויש מעט עניין במין.
* פרויד טוען כי הסקרנות במין מושקעת בתחומי עניין חדשים.
* מרבית החרדות עוברות הדחקה- נושא המיניות מודחק ומתרכזים בדברים חדשים.
גניטלי (13-21)
* היצריות חוזרת ומתמקדת בתחושות הקשורות באברי המין.
* מופיעה המשיכה למין האחר ולהתקשרות מינית.
* זהו השלב העליון לפי פרויד בהתפתחות הליבידו והאישיות בכלל.

Friday, October 11, 2013

רחל המשוררת - קורות חייה ושירתה

רחל  בלובשטיין נולדה בשנת  1890 בעיר סרטוב שעל גדות נהר הוולגה.
-1909, בהיותה בת תשע-עשרה, סיירה בארץ ישראל עם אחותה שושנה. השתיים, אשר היו בדרכן לאיטליה ללמוד שם אמנות ופילוסופיה, החליטו להישאר בארץ ולהשתלב בבנייתה. הן התיישבו במושבה רחובות, ולימדו עברית בגן הילדים.
רחל רצתה לעסוק בחקלאות, ולכן ב-1911 עברה ל"חוות העלמות" הלימודית שהקימה חנה מייזל בחוות כנרת, שם נפגשה עם ברל כצנלסון ועם אהרן דוד גורדון שהשפיע עליה רבות, ולאות תודה הקדישה לו את השיר הראשון שכתבה בלשון העברית - "הלך נפש".
ב-1913 עזבה את הארץ כדי להמשיך ולהשתלם במקצוע החקלאות, ועברה ללמוד את מקצוע האגרונומיה באוניברסיטת טולוז בצרפת. שם פגשה את אהבת חייה, המהנדס היהודי מיכאל ברנשטיין, אליו קראה מאוחר יותר בשירה "זמר נוגה", הפותח במילים "התשמע קולי, רחוקי שלי?".
לאחר תקופה קצרה נתגלו אצלה ניצני מחלת השחפת. המחלה, שנחשבה אז לחשוכת-מרפא, גרמה לגירושה המיידי מדגניה. אחד מהחברים בישר לה במילים הבאות את החלטת הקבוצה: "את חולה ואנחנו בריאים. ולכן את צריכה לעזוב"‏‏. כדי למצוא מזור למחלתה נדדה רחל בין צפת, ירושלים ותל אביב, בה בילתה את שנותיה האחרונות. את ימיה האחרונים העבירה בבית מרפא לחולי שחפת בגדרה.
רחל כתבה שירים רבים על הציפייה ההכרחית שלה ליום מותה. בשנת 1927, עת שכבה במיטת חוליה בעיר, הרחק מדגניה, זכרה את ימי החסד שזכתה להם שם, שנדמו בעיניה כחלום רחוק.רחל נפטרה ב-17 באפריל 1931, בהיותה בת ארבעים, ללא כל איש עימה, בבית החולים הדסה בתל אביב, ונקברה, כפי שביקשה בשירה "אם צו הגורל", בבית הקברות כנרת. על מצבתה חקוקות המילים מתוך שירה "נבו" : פרוש כנפים, ראה מנגד/ שמה אין בא/ איש ונבו לו/ על ארץ רבה.שירהּ האחרון "מֵתַי", שנמצא לאחר מותה על הכוננית בחדרה, מלמד על כי לקראת סופה חשה רחל בודדה, כשכל שנותר לה היו רק חלומותיה, וכל האנשים שבהם האמינה ובטחה נטשוה.


    ועוד על שירי רחל...
את שיריה הראשונים כתבה רחל בנעוריה ברוסית. שירים אלו כונו "המחברת הרוסית" ותורגמו מאוחר יותר לעברית. עיקר שיריה פורסמו בעיתון "דבר", ואלו, שהצטיינו בפשטות הבעתם ובלשונם הקולעת, נתחבבו על הקוראים מהרגע הראשון. מספרים שחובבי שירתה, שהיו לא מעטים מבין קוראי העברית בארץ, ציפו בכליון עיניים לצאת גיליון יום שישי של "דבר".
אחד מישירי רחל :
רחל
הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,
הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –
רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,
רָחֵל – אֵם הָאֵם.

וְעַל כֵּן הַבַּיִת לִי צַר
וְהָעִיר – זָרָה,
כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ
לְרוּחוֹת הַמִּדְבָּר;

וְעַל כֵּן אֶת דַּרְכִּי אֹחַז
בְּבִטְחָה כָּזֹאת,
כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת
מִנִי אָז, מִנִּי אָז!
ההזדהות עם רחל אֵם-האֵם היא מוחלטת. דמה זורם בדם המשוררת, כאילו ירשה תכונות אלו מכוח הגנטיקה הבין-דורית. החיים בנופים הבראשיתיים קוסמים לרחל המשוררת, כפי שקסמו לרחל רועת הצאן. קשר-הדם מביא לקשר בִּתכונות נפשיות בּין רחל האם וּבֵין רחל המשוררת. בקשר התורשתי מסבירה רחל את סלידתה מהנופים האורבאניים המנוכרים ואת אהבתה לנופים הפתוחים ולרוחות המדבר: " ועל-כן הבית לי צר / והעיר - זרה, / כי היה מתנופף סודרה / לרוחות המדבר". קיימים חוטים נפשיים ארוכים ואמיצים הקושרים אותה לראשית האומה, וקשרים אלו נוטעים בה הרגשת ביטחון. העבר המקראי הוא חלק אינטגרלי מיישותה ומזכרונותיה: "כי שמורים ברגליי זכרונות / מני אז, מני אז." החזרה על הביטוי "מני אז" פעמיים, מגמתהּ להדגיש את הקשר אל ה"אז", אל העבר המקראי. כך יוצרת המשוררת קרבה בין העבר ובין ההווה בין "אז" ובין ההווה השירי ומחזקת את תחושת השייכות אל הארץ.


עוד שיר :
יוֹנָתָן

טָעֹם טָעַמְתִּי – – מְעַט דְּבַשׁ
הִנְנִי אָמוּת

מִבַּעַד לְדֹק מֶרְחַקִּים – צֶלֶם עָנֹג,
נַעַר רַךְ בְּתִלְבֹּשֶת-הָדָר;
לֵב-אֱמוּנִים, לֹא נָטַשׁ רֵעַ בַּצָּר.
וּבַקְּרָב אָחוֹר לֹא נָסוֹג.

וְעָלֶיךָ לָמוּת יוֹנָתָן?... מֶה עָגוּם
נְתִיב אָדָם בָּעוֹלָם הַזּוֹעֵם!
עַל כֻּלָּנוּ בִּמְחִיר הַחַיִּים לְשַׁלֵּם
אֶת מְעַט הַדְּבַשׁ הַטָּעוּם.
רחל אפיינה את יונתן בַּשיר ביופי וּבְתלבושת הדורה, כאילו  לבן מלך. אך לא רק ביופי חיצוני הוא ניכר בשיר אלא בעיקר בָּאֱמונים שרחש לידידיו: "לב-אמונים, לא נטש רֵע בצר". הבית הראשון  ביחס לדמותו של יונתן ומעצים את הניגוד בין התייחסותו לאביו וּלְחבריו ובין הגורל שנכון לו, כפי שתיארה בבית השני. יש ניגודיות תהומית בין שני הבתים. ליונתן היה "לב אמונים", אך הוא נבגד על - ידי אביו.
יש לנו בשיר ההזדהות עם מצוקתו חושפת את מצוקתה שלה ואת תחושת הבגידה שהיא חשה מצד חבריה לקבוצת דגניה.
המשפט בשיר  "ועליך למות יונתן?" חושפת את ההזדהות העמוקה אתו ואת תחושת חוסר הצדק והעוול שנעשה גם לה, כאשר הורחקה מכל חבריה בגלל מחלתה, ולא משנה כמה נאמנה הייתה להם בימים כתיקונם.



עוד שיר:
איני קובלה
אֵינִי קוֹבְלָה! בְּחֶדֶר צַר
תִּמְתַּק כָּל כָּךְ עֶרְגַּת מֶרְחָב;
לִימֵי תוּגָה, לַסְּתָו הַקַּר
יֵשׁ אַרְגָּמָן וְיֵשׁ זָהָב.

אֵינִי קוֹבְלָה! נוֹבֵעַ שִׁיר
מִפֶּצַע-לֵב בְּאָהֳבוֹ,
וְחוֹל-מִדְבָּר – כְּיֶרֶק-נִיר
מֵרֹאשׁ פִּסְגָּה, מֵהַר נְבוֹ.
תרפ"ז
בשיר זה חוזרת פעמיים רחל המשוררת ומדגישה, כי אין היא מורדת ואינה קובלת על הסוף שנגזר עליה. היא מתנחמת ומתרפקת על הזכרונות.  כי מקור  כאבה  הוא "פצע לב באוהבו", ועדיף פצע זה על לב ריק מאהבה. הדימוי האוקסימורוני בסיום מבטא היטב את תחושותיה "וחול מדבר – כיֶרק ניר מראש פסגה, מהר נבו". חול המדבר נראה כּיֶרק ניר. הזכרונות ממתיקים את הציפייה לשווא, כפי שציינה בשורה השנייה בשיר "תמתק כל-כך תוגת מרחב",רחל בשיר  שואבת נחמה מדמותו של משה רבנו שאינו קובל ומקבל בהשלמה את מר גורלו ואת ניפוץ חלומו להיכנס לארץ. "וחול מדבר כירק ניר" .

כל החיים לפניו - סיכום ואפיון דמויות

הדמויות בספר "כל החיים לפניו"
רוזה-
אישה יהודייה כבת 65, ילידת פולין. מצבה הבריאותי מדרדר במהלך העלילה של "כל החיים לפניו" בשל תשישות וזקנה ומתוארת כאישה שמנה מאד. רוזה עבדה במשך שנים בזנות בפריז,מרוקו,אלג'יר, ידעה קרוא וכתוב ושלטה היטב בצרפתית, ערבית ויידיש. בזמן מלחה"ע ה-2 נקראה ע"י המשטרה הצרפתית להתייצב באצטדיון בפריז ומשם נשלחה לאושוויץ. היא חזרה משם מלאה חרדות ופחדים שנהפכו לחלק בלתי נפרד מחייה וחששה שילשינו עליה לפני השלטונות. היא חששה מצלצול בפעמון דלת ביתה( חשבה שאלה הגרמנים). ולכן היא חיה בזהות מושאלת והשתמשה בתעודות מזויפות.
לפעמים הייתה יורדת בסתר למרתף הבית ובחדר השינה שהכינה לה מראש,הייתה מתיישבת על הכורסא ומדליקה נר. כאשר מומו גילה את העניין היא סיפרה לו שהיא באה לשם כשהיא מפחדת ובורחת מהחברה הצרפתית. למעשה יש כאן ביקורת נוקבת כלפי החברה בתקופת השואה.
בגיל 50 היא מפסיקה לעסוק בזנות בגלל המראה החיצוני שלה ופותחת מעון לילדי זונות. מדובר בילדים שמהאמהות שלהם נשללת הזכות לגדל את ילדיהם עקב עיסוקן, ולכן הן נאלצות להחביא את ילדיהם מפני לשכת הסעד.
מחלתה של רוזה – רוזה חולה כנראה במחלת האלצהיימר מחלת השכחה היא לא זוכרת מי היא ומה קורה סביבה. בהתחלה חושבת שחולה בסרטן אך בהמשך מתברר שלא. רוזה לעיתים מאבדת את ההכרה,שוקעת אחורה בזמן ומאבדת את שפיותה. פתאום מתחילה לדבר בפולנית מנסה לחדש את ימיה כזונה צעירה, חוזרת מדי פעם לתקופה של מלחה"ע ה-2. כל זה נובע מכך שהייתה באושוויץ היא ניצולת שואה, חזרה משם בן אדם אחר.
המרתף היהודי – מזכיר כמו בימי השואה שם רוזה מתחברת אל מקורותיה היהודיים, המרתף מסמל את הזהות היהודית שלה. החור הקטן הוא המקדש הקטן שבנתה ליהדותה אבל גם מקום בטוח לשעת צרה.

מומו-
הדמות  הראשית ב"כל החיים לפניו", מספר את הסיפור בגוף ראשון. השאיפה שלו היא לגלות את מוצאו ומשפחתו,דבר אשר נשמר בסוד אצל גברת רוזה. רוזה מתייחסת אליו כאל בנה, הדבר בא לידי ביטוי בכך שהוא נשאר להתגורר אצלה למרות שאינה מבקשת כסף ממשפחתו. רוזה חוששת שתאוות הרצח והשיגעון של האבא יעברו בתורשה למומו ועסקי הזנות של הוריו עלולים להשפיע עליו לבחור במקצוע הזנות.
מומו הוא ילד המתחנך ברחובות, הוא גונב מחנויות ומופיע בהופעות רחוב עם המטריה ארתור.
מתוך עוני בדידות,עוני ומצוקה חברתית מומו מתחיל להעריך את גברת רוזה בתור אדם ובתור תחליף לאמו הביולוגית. אבל שתי אכזבות הפריעו למערכת היחסים:
1.     כשלוש שנים לאחר שהגיע מומו לרוזה נודע לו שרוזה מקבלת עבורו כסף מדי חודש ואילו הוא חשב שאהבתו אליו אינה תלויה בדבר. לאחר שהכסף הפסיק להגיע והוא נשאר אצל רוזה הוא הבין את גודל אהבתה אליו.
2.     האכזבה השניה היא כאשר האבא מופיע בביתה של רוזה ומבקש לראות את מומו ואז נודע למומו מיהם הוריו וכן שהוא בן 14. מומו מזועזע לא ממשפחתו אלא מהעובדה שרוזה שיקרה לו.מבחינתו לגיל יש משמעות- ככל שהוא מבוגר יותר יהיה לו קל לשרוד ברחובות. רוזה מנמקת את מעשיה ע"י כך שפחדה שמומו יעזוב אותה.

המבחן האנושי לאהבה הגדולה בין מומו הנער הערבי לרוזה הזקנה היהודייה מתרחש בסיום הרומן "כל החיים לפניו". רוזה המרגישה שמותה קרב מסבירה למומו שאינה רוצה להיכנס לבית החולים כי שם יכריחו אותה לחיות. היא משביעה את מומו שימנע בכל דרך את אשפוזה ומבקשת שבבוא הזמן יקרא לחבריו כדי להזריק לה את מה שנדרש ולזרוק את גופתה מחוץ לעיר. מומו נשבע ומקיים את דבריה.
כשד"ר כץ דורש לאשפז את רוזה ומסרב לבקשת מומו להמית אותה מומו ממציא את סיפור א"י ומוריד אותה למרתף ובכך מונע ממנה סבל ומאפשר לה למות כיהודיה גאה.בסיום הרומן ניתן להבחין בבגרות הנפשית ובאנושיות של מומו. הוא מסרב להיפרד מרוזה ולכן במשך 3 שבועות הוא מנסה לשמר את פניה באמצעות איפור ולמנוע את ריח הריקבון ע" בושם. הוא לא אבל ולא שתה ונשכב לידה כדי לשמור את גופתה של רוזה. מומו מאפר את רוזה באפן חולני כדי "להשאירה בחיים" ומנסה להרוויח עוד קצת זמן במחציתה. ואכן לעלובי החיים בחייהם אין ריח שימשוך את תשומת ליבם של האנשים המסודרים שבחברה האנושית שירצו לעזור ולסייע, רק ריח הריקבון של עלובת החיים שהתפגרה והמראה של נער המסרב להיפרד מהגופה של האישה היחידה בעולם שאהבה אותו וגידלה אותו בתוך עולם של מצוקה ועוני. רק אלה מעוררים ומזעזעים את החברה, הזועקת זעקת "הצילו" היא רגעית וחולפת. שכן כשיפנו את מטרד הסרחון ישוב העולם מהר לקדמותו ,עלובי החיים ימשיכו בחייהם והאחרים ימשיכו בחייהם הטובים והמסודרים וזו היא אחת הנקודות המרכזיות של "כל החיים לפניו"
אדון חמיל-
מוכר שטיחים לשעבר, יושב קבוע בבית הקפה. דמות משנה תומכת ב"כל החיים לפניו". מומו היה משוחח איתו בשעות מצוקה וממנו למד על החיים. חמיל צבר ניסיון וחוכמה בגלל גילו ובשל קריאת ספרים, הספר אשר הנחה אותו היה "עלובי החיים" אותו קרא שוב ושוב. חמיל היה מחזיק את הספר תמיד על השולחן בבית הקפה גם כאשר היה כמעט עיוור. השאלה שהחרידה את מומו הייתה האם אפשר לחיות ללא אהבה, חמיל עונה בסיפור לגבי עצמו. לפני 60 שנה היה מאוהב באישה, אך הקשר הופסק לאחר 8 חודשים ומאז הוא שומר לה אמונים. מומו שואב עידוד מפילוסופית החיים של חמיל באשר לפערים האנושיים (הפערים הם ברמה האנושית) בין עלובי החיים לבין אנשי פריז המוגנים.
הוא מסביר ששום דבר בחיים הוא לא שחור לדברי ועלובי החיים הם ככה בגלל הנסיבות.
כלומר ממנו מומו למד שאין המעמד החברתי מעיד על האדם, אלה מה שקובע הוא אופיו של כל אדם. בדמותו המיוחדת מיצג חמיל את השכל הישר הצומח מקרקע של מצוקה, אך מעניק תקווה לכל הסובב אותו בנוסף דרך דמותו של חמיל מועבר ערך האהבה- מומו מושפע מדבריו ומגיע בסיום הרומן למסקנה שאי אפשר לחיות ללא אהבה בשל הצורך הבסיסי של כל אדם להיות אהוב. מכאן שלאדון חמיל יש השפעה רבה על מומו והוא לוקח תפקיד בעיצוב דמותו.

 גברת לולה-
גרה בקומה הרביעית בבניין של רוזה. גבר המחופש לאישה גם היא דמות משנה ב"כל החיים לפניו". עובדת ביער בולון בזנות. לשעבר מתאגרף. אישה בעלת נשמה טובה העוזרת לרוזה מבחינה כלכלית (מביאה לה כסף ומזון), האנושיות שבה מנוגדת למקצועה, מבחינה חיצונית חובשת פאה בלונדינית ומתלבשת כאישה סקסית ומשתמשת בהורמונים לעיצוב הגוף. במשך הזמן אף מטפלת ברוזה באהבה ובסובלנות כגון: מבשלת עבורה ומקלחת אותה. למעשה לולה בנויה על דרך הניגוד בין העיסוק לבין הנפש האנושית. בדמותה המקסימה מייצגת לולה את הגדולה האנושית המתבטאת ביכולת לפרוץ את גבולות הגורל האכזר ולנהוג באהבת אדם.


הבדידות
היצירה "כל החיים לפניו" היא על בדידות האדם. על רקע הבדידות של מומו ורוזה מתרחשת התקרבות אנושית ונבנית מערכת יחסים בין השניים אשר מובילה לאהבה. מומו שואל האם אפשר לחיות ללא אהבה. הוא מאמין שהדבר אינו אפשרי כי האהבה בין שני אנשים היא הפתרון לבדידות. למומו חסרה אהבה של אם משפחה ובית.
בגלל הניתוק מהוריו בגיל צעיר היה עליו להסתגל לרוזה ולילדים שחיו אצלה וגם לבדידות. מומו חש כי אין לו איש בעולם במיוחד לנוכח העובדה שאמהות היו מגיעות לבקר את ילדיהן לכן מסקנתו היא שהיחסים בינו לבין רוזה הם התשובה לבדידות.
מומו הבודד מחפש כל דרך כדי שאימו תבוא לבקר אותו. הוא מנסה כל דרך אפשרית לגרום לאמו לבוא אך היא לא באה. לבסוף החל מחרבן בכל פינה בדירה של רוזה תוך צרחות שהוא מבקש לראות את אמו שלא ראה מעולם וגם אז היא לא הופיעה. גב' רוזה סירבה לספר לו מיהם הוריו כשמומו מבין שבדך זו לא תבוא הישועה. הוא מוכן לאמא תחליפית:
הוא מאמץ כלב בשם סופר (שם אירוני לחייו העלובים של מומו) הוא אוהב את הכלב מאוד. סופר ומומו הופכים להיות ידידים טובים, כאשר מומו טייל עם הכלב הוא הרגיש שהוא כל העולם. כאשר גברת אחת ביקשה לקנות אותו כדי להעניק לו חיים טובים יותר, את הכסף שהוא קיבל בעבורו הוא זורק על אף העוני הרב בו הם מצויים וזאת כדי להראות שלא אכפת לו מהכסף אלא מסופר.
לאחר המעשה יושב על המדרכה ובוכה אך מרגיש שמצא לסופר בית טוב כי החיים בביתה של רוזה -"אלה אינם חיים לכלב" זוהי אמירה אירונית כי לכלב אלה אינם חיים אבל לעלובי החיים כן?
הבדידות של מומו גוברת והוא מחפש לו תחליפי אם חדשים, הפעם זו לביאה- רוזה משבחת בפני מומו את הלביאות שמגנות על הגורים שלהם שמוכנות למות ולא לסגת. הלביאה היא סמל לאמהות, היא שומרת על הגורים שלה ומקריבה עצמם למענם. מומו הבודד מדמיין כי ישנה לביאה (תחליף לאם) שמגיעה לבקרו. הוא חולם כל לילה על לביאה שבאה לנשק אותו ולקק את פניו וגם את הפנים של הילדים האחרים כי גם הילדים האחרים זקוקים ללביאה. (מומו חושב תמיד על האחרים-זה מעיד על טוב ליבו ועל אנושיותו). למומו אין אמא שמוכנה להגן ולשמור עליו, והחלום הזה מעיד עד כמה זה חסר לו, וכמה הוא זקוק לאמא שתגן עליו ותאהב אותו. בנוסף הוא מלביש מטריה וקורא לה ארתור. ארתור הוא תחליף לחברים של מומו (חבר דמיוני). עם ארתור הוא עושה מופעי רחוב כדי להרוויח כסף וכדי להפיג את הבדידות, הוא מטפל בו באהבה ואף מתקן אותו לפי הצורך. מומו משתעשע ברולטת הכבשים הוא חוצה את הכביש במהירות ומפחיד את הנהגים. מומו בסיטואציה זו מרגיש חשוב כיוון שהנהגים עוצרים את הרכב. יום אחד מגיע אל גב' רוזה אדם חיוור וחולה- יוסף קציר כנראה אביו של מומו. רוזה משקרת לו וטוענת שהיא גידלה את מומו כיהודי, האיש מת משבץ ומומו מתייחד עם אבא שלו לכמה דקות, הוא מעשן לזכרו סיגריה שמצא בכיסים, הוא אף בוכה מעל כי הרגיש שאיבד מי שקרוב לו באמת ומומו מחפש כל הזמן קשר, קרבה אנושית ומשפחה. אך החיים חזקים ממנו הוא קם ומסתלק. רוזה שיקרה כאן כי לא יכלה לסבול את המחשבה שמומו יעזוב אותה. מומו רגיש גם לבדידותם של אחרים. לדוגמא הוא מציע לחמיל להתחתן עם רוזה כדי לא להיות לבד אך אדון חמיל מסרב גם בשל גילו וגם כי היא יהודיה. לסיום נראה כי בעיית הבדידות של מומו נפתרה בסוף לאחר מותה של רוזה ומגוריו אצל נאדין.

הקרקס, הקולנוע והמטריה
כל אלה הם עזרים המאפשרים לשרוד ויש להם תפקיד חשוב בעלילה של "כל החיים לפניו". המטרייה הופכת לארתור ומשמשת לחבר. בקרקס לא סובלים ולא מזדקנים, הליצן אינו דומה לאף אדם ותמיד משעשע. הליצנים בקרקס קוראים לילד כי הם רחוקים מהמציאות, מהסבל ואינם יכולים להיפגע ולסבול. הוא מציין כי לליצנים אין בעיות של חיים ומוות, כי המציאו אותם מחוץ לחוקי הטבע. הקולנוע מושך את מומו כיוון שהכל בו אפשרי, ניתן אפילו לחזור אחורה בזמן, המתים חוזרים לחיים, הכדורים יוצאים מן הגוף וחוזרים לרובים וכו'.
הקולנוע נותן לאנשים הזדמנות נוספת שהחיים אינם יכולים להעניק. בקולנוע ניתן להתחיל הכל מחדש, לשקם את ההריסות ולפעול אחרת מכאן הקרקס, הקולנוע, המטריה והליצן נותנים למומו תקווה ורצון לחיות.

התבטאות דו משמעית ובה הגלוי שונה ואף מנוגד מהכוונה הסמויה. האפקט האירוני הוא לעג העשוי לעורר חיוך אבל גם לרמוז על תיקון המעוות. דוגמאות:
1. על מכירת הכלב- "החיים אצל רוזה לא היו בטוחים... כסף לא היה לה... אלה אינם חיים לכלב".
2. על אלוהים והחשבון הנפש עימו בקשר לשואה- "היא לא פחדה מאלוהים אבל אמרה שכבר מאוחר מדי כי מה שנעשה נעשה".

החוק האנושי וחוק הטבע
היצירה "כל החיים לפניו" מציגה בני אדם החיים מחוץ לחוק. החוק נתפס ע"י הדמויות באופן מעוות.
רוזה רואה בחוק האוסר המתת חסד ושולל את זכותו של האדם על גופו כחוק פגום.
מומו לא מבין מדוע החוק אוסר המתת חסד. מומו ורוזה מורדים כנגד החוק ורוזה אומרת שלא תיתן את גופה לרופאים. יש כאן אירוניה- הזנות אינה חוקית אבל בזנות האדם אחראי על גופו. לעומת זאת הרפואה היא חוקית אך במסגרת הזו נשללת מהאדם הזכות לנהוג בגופו ובחייו כראות עיניו.לרוזה אין אמון בחוק, כיוון שהחוק בגד בה, מסר אותה לנאצים. מבחינתה חוק ומוסר לא הולכים יחד לכן היא משתמשת במסמכים מזויפים כי מסמכים פורמלים הם חסרי ערך לגביה.
מול החוק האנושי רוזה מעמידה ב-"כל החיים לפניו"  את חוקי החיות וחוקי הטבע. היא מציינת שהלביאות תגנה בכל מחיר על ילדיהן. הלביאה הופכת בעיני מומו כסמל לחוקי הטבע זוהי האימא האידיאלית הוא מבין מדוע החוק אוסר על זונות לגדל ילדים. איסור זה מדכא את היצר האימהי ולכן ישנם ילדים הנולדים כתקלה מקצועית וחיים בשולי החברה הרחק מהחוק. ילדי הזונות משלמים את המחיר של החוק ולא באשמתם. החוק אינו מכיר בבעיה, ולכן אינו מתמודד עמה.