סיכומים באמנות: הפיסול האיטלקי במאות ה-15-17

וזארי, איש המאה ה-16 והיסטוריון תולדות האמנות, הבחין  בשתי תופעות בולטות שבאו לידי ביטוי באמנות הרנסנס ונראו לו קשורות האחת בשניה. הראשונה קשורה בשיבה ששבים אמני הרנסנס אל התפיסות והשיטות האמנותיות שרווחו בעת העתיקה, תקופה שבה הם ראו דגם ואידאל שראוי להקים לתחיה. התופעה השניה נוגעת ביכולת להתבונן בטבע ולחקות אותו, דהיינו, יכולת הולכת ומתפתחת לנסח כללים של תיאור נכון. תיאור נכון הוא תיאור אמין ומשודרג של העולם הנצפה.

התבוננות במאות ה-14, 15 ו-16 מראה כי מדובר בתהליך. 

נבחן את התהליך עליו דיבר וזארי ובבואו לידי ביטול בפיסול, בשלוש יצירות מהמאות ה-15, 16 ו-17.

דוד בהקשר למלחמתו בגוליית. נרטיב מלחמתו של הקטן לעומת הגדול. הנצרות נכסה לעצמה את הסיפורים התנ"כיים, כפרה-פיגורציות לברית החדש. מלחמת דוד וגוליית נתפסת כפרומו למלחמתו של ישו ברשעים. דוד הוא ייצוג של מידת הענווה (הנצרות) הנלחמת במידת היוהרה. קדימון למלחמת ישו בשטן, אבטיפוס למלחמת הטובים ברשעים.

דוד המלך מוצג בתנ"ך כדמות עגולה (הנבל, רועה צאן, יונתן ובת שבע). אנשי הרנסנס רואים בו איש רוח ואיש מעשה. דוד הוא מודל של המנהיג, אב טיפוס לישו, ולמאמין.

בשלושת הפסלים מוצג דוד בהקשר למלחמתו בגוליית. מצד ימין – דונאטלו (מאה 15), אמצע – מיכלאנג'לו (מאה 16) , ושמאל – ברליני (מאה 17). וזארי אבחן שתי מגמות – חזרה לעת העתיקה ושכלול היכולת לתאר את המציאות.

דונטאלו  (ברונזה, המחצית הראשונה של המאה ה-15, נמצאת במוזיאון הברג'לו בפירנצה)  - זהו אחד מפסלי הרנסנס הנודעים. דוד מוצג כאן כעלם צעיר שנלקח מן העדר על מנת להילחם בגוליית. הוא מוצג בשלב שלאחר שכרת את ראשו .

יש עלילה שלמה, והפסל מוגבל בהצגה שלה. דונטלו בוחר להציג את דוד שאחרי העימות. תיאור מצב שהוא "על זמני". דוד כמנצח כמצב קיומי.

זוהי דוגמא מופתית לפעולת הרינשמנטו דל ענתיקיתה – הדמות איננה דמות קלאסית או פגאנית, אלא דמות מהנצרות (וימי הביניים). כבר בשלב זה ניתן לראות חיבור בין ערכים מהקלאסיקה לבין ערכים שאותם יורש איש הרנסנס מאבותיו, אנשי ימי הביניים. מתקיים כאן חיבור בין שתי תופעות – תחיה (Revival)  והישרדות (Survival). תחיה של אלמנטים מהתקופה הקלאסית – נושא הרומח שעומד בעמידה הכיאסטית, עמידה טבעית מחד אך משודרגת וקנונית מאידך. לידה מחדש של פיסול שהוא לא רק מונומנטלי אלא גם חופשי (אפשר להקיפו מכל עבריו), וגם האבן חזרה לברונזה.

פסל דוד של דונטלו הוא יציקת הברונזה הראשונה מאז העת העתיקה. טכניקה שנעלמה ונולדה מחדש, כולל לימוד של תהליך יצירת הפסלים מברונזה. כחלק מן המגמה של החייאת העת העתיקה, חוזרים לשלושת האלמנטים המוזכרים. (1) פיסול חופשי (2) עמידה כיאסטית (3) עירום (4)ברונזה.

דוד של דונטלו נראה כגיבור קלאסי המזכיר את הפסלים היווניים.

עירום – ככל שהדבר נוגע באמנות הנוצרית של ימי הביניים, עירום שייך למחלקת החוטאים (במדורי הגיהנום, גזר הדין). דוד ביצירות ימי הביניים לבוש תמיד כ"צדיק".

בעצם החיבור שמחבר דונטלו בין תבניות קלאסיות לבין סיפור נוצרי, הוא יוצר משהו חדש בעליל.

תנוחתו, שיערו ומבטו של דוד משדרים נשיות מסוימת. מיניות לא חד משמעית בין גבר/נער/נערה.

הרנסנס יגע בערכים של הומניזם, ישים את האדם במרכז. מאמרים רבים נכתבו אודות היות דונטלו הומוסקסואל, דבר אשר בא לידי ביטוי ביצירה.

דונטלו מכניס לדימוי גם את עצמו, ולא בכדי הוא בוחר להציג את דוד כנער צעיר, מעודן ואירוטי.

ראשו של גוליית - ?

מיכלאנג'לו, דוד, גובה:408 ס"מ.

כאמור, דוד הוא גיבור נוצרי אולטימטיבי. אך דוד של הרנסנס מתייחס למשמעות המדינית של המקום והזמן. שתי היצירות הן יצירות פיורנטניות. דוד הפך לסמל בעל משמעות פוליטיות בעיני אנשי פירנצה. מיכלאנג'לו

, כאמן דגול, מקבל הזמנה ליצור את הפסל של דוד. המזמין של היצירה הוא הממשל של פירנצה. דוד נבחר לא רק בגלל הקונוטציות הנוצריות, אלא גם בגלל שהוא מסמל את העיר. לשיטתו של איש הרנסנס דוד מייצג כוח צעיר ותוסס, איש רוח ואיש מעשה. דוד יודע נגן אך גם גיבור חייל ואיש מלחמה, רועה צאן ומלך, חזק אבל מוסרי, אמיץ אך מאמין, נבון מחד ואנושי מאידך, ובנוסף לכל הוא אדמוני יפה עיניים. אדם מושלם להזדהות איתו. הראיה הזו את דוד היא ראיה רנסנסית, אשר מחפשת בו את הפן האנושי המורכב. אנשי הרנסנס מחפשים את שילוב חיי הרוח וחיי המעשה ("קצין וג'נטלמן").

בהשוואה בין שתי היצירות הנ"ל:

דמיון : בשתיהן יש את שתי התופעות עליהן מדבר וזארי – תחיית האמנות הקלאסית, תיאור משודרג של המציאות.

שוני: השרירים אצל אחד והחוסר בהם אצל האחר. מבט חולמני לעומת מבט ממוקד;

בחירה מודעת שבוחרים שני היוצרים בשלב אחר בנרטיב. בעוד שדוד של דונטלו הוא דוד של אחרי (רפיון פיזי ואינטלקטואלי), דוד של מיכלאנג'לו ממוקד בהתכוננות לקראת, הגוף עדיין נינוח (עמידה כיאסטית). הידיים מתכוננות למעשה.

בדוד של מיכלאנג'לו ביטחון עצמי שונה מדוד של דונטלו. זהו דוד שבו בוחרת פירנצה, אשר יש בו מין הפוליטיקה.

מה מתרחש אצל הצופה?

אצל דוד של דונטלו – לא כלום, כי כלום לא הולך לקרות...

אצל דוד של מיכלאנג'לו – חוסר שקט אצל הצופים. צפייה לתנועה. דוד ממוקד בדבר מה מחוץ לפריים שגורמת לצופה לאקטיביות. הצופה מחויב למעורבות, שהוא לא חויב לו בבואו אל פסל דונטלו.

במבט מאחור ניתן לראות:

דונטלו לא כיוון לכך שהצופים יראו את גבו של דוד, אלא באופן פרונטלי, בדומה לתבליט. אין גימור בחלק האחורי של הפסל.

מיכלאנג'לו מצפה מהצופה שינוע סביב הפסל. והפסל נראה מאחור בהתאם.

המבט – אצל דונטלו – מבט רגוע, אצל מיכלאנג'לו – מבט שמביע התכוננות מנטלית לרגע הגדול.

דויד של מיכלאנג'לו הופך לקלאסיקה, אשר השפיעה רבות על התרבות. פרסומת של ליוויס – שיוצרת אידאל גברי, יופיו של המוצר ויופיו של הפסל.

ג'נלורנצו ברניני,דוד, 1623

ברניני בוחר את הרגע שבו הדרמה בשיאה. דוד שכל כולו, פיזית ומנטלית ממוקד בעשייה. הגוף הוא מעין קפיץ שאוגר בתוכו את המתח. כדי להבין את השניה הזו לאשורה הצופה נדרש להסתובבות. ברניני אמנם חשב על נקודת תצפית אחת שהיא טובה ביותר (הראש כמעט בפרופיל, הגוף כמעט בחזית)\ אך ללא הקפת הפסל מכל עבריו לא יובן הפסל לגמרי. הפסל ממוקם במוזיאון במרכז חלל עגול שגורם לצופה להמשיך הלאה. רק החיבור בין הפרטים הנקלטים בעת הסיבוב יעביר את המורכבות של הדרמה.

בעוד שדוד של דונטלו ברפיון, ודוד של מיכלאנג'לו בהתכוננות, דוד של ברניני הוא כולו קפיץ מתוח.

אצל ברניני דוד לבוש. 

ראה גם: הפיסול האיטלקי במאות ה-15-17: דוד של דונטלו, מיכאלנג’לו וברניני