Friday, March 23, 2012

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: הסכסוך הישראלי-ערבי


אין ספק שחלק מהדיון בזכויות/יחסים עם הערבים בישראל, קשורים גם להיסטוריה של הסכסוךהיהודי-ערבי. לפיכך, הסכסוך היהודי-ערבי, עם הערבים שמצויים מחוץ למדינה, תורם גם הוא.

·         יש לא מעט דוגמאות נוספות של קבוצות שיש בהן חלוקות פנימיות, בנוסף לחלוקות החיצוניות.
אנחנו נתרכז בסכסוך היהודי-ערבי ובעמדה החרדית מול זו של הציונים.

·         יהודים-ערבים – ישראלים
·         ישראלים (יהודים) – פלשתינים
·         חילונים-ציוניים – חרדיים
הסכסוכים הראשונים דומים, אך הקשרם שונה; אחד מהם הוא סכסוך בו האלימות כמעט מובנית.
יש בסכסוך גם אלמנט של שימוש מאסיבי בכוח לשינוי המאפיינים של הסכסוכים והשפעה על הניהול והיישוב.
כלומר, יש לנו כאן מצב בו אחד מהתשומות הוא השימוש בכוח צבאי, פיזי, משהו שלמעשה, קשור למלחמה. בסכסוכים האחרים אין מצב של מלחמה, אך יש מצב של שימוש בכוח, על-מנת להשפיע על ההכרעה בהבדלים. השימוש בכוח יכול להתבטא בהפגנות, שביתות וכיו"ב, כל אלו כלים של מגזרים, על-מנת להשפיע על תוצאה שלא בדרך של משא ומתן. מדובר על רצון לתקן את המצב של א', על-ידי שא' מראה שיש לו אפשרות לעשות שימוש בכוח. הכוח שהוא מפעיל מעצבן/אחר, אך בדרך כלל לא הורג. לפיכך, הכוח הזה מוכל יותר מהסכסוך שמעורר הסכסוך היהודי-ערבי החיצוני.

הקיום של הסכסוך צובע, בצורה משמעותית, את ההתייחסות לסוגיות שקשורות באותו סכסוך.
בהרבה מאד מקרים השאלה של העמדה שלי ועניין ההסדרה של העניין במדינה – קשורה בשאיפות שלי, בפחדים. לעתים הדרך להתמודדות עם קשיים מהסוג הזה היא על-ידי זיהוי של הנחות היסוד שהביאו אותי לעמדה מסוימת וניסיון להאריך האם ההנחות אכן מבוססות.

בסכסוך היהודי – ערבי:
-          הנחות היסטוריות (מה קרה?)
-          הנחות פסיכולוגיות (מה הם/אנחנו רוצים? מה הם/אנחנו יכולים? מה הם/אנחנו יעשו?
-          הנחות אסטרטגיות
-          הנחות ערכיות (מה מותר לעשות, מה אפשר לעשות?)
הוויכוחים בכל צד יכולים לנוע במישורים האלו.

בדרך-כלל יש הלימה בין גישות בכל המישורים האלו.
כלומר, מי שסבור שיש דברים שאסור לעשות (חובה לעשות שום...), בדרך כלל חושב שהצד השני בסדר וכו' וכו'.

חשוב לעשות בידול של הדברים האלו ולבדוק כל אחד מהם באיזו מידה הם עומדים בפני ביקורת.

חשוב לזכור שבסכסוך, התמונה הזו אינה מספיקה, משום שיש צורך לבדוק אותה אל מול התמונה של הצד השני ואת התמונה של הצד שלנו מול התמונה שלנו.

במדינת ישראל, לצדדים לוויכוח יש בעיה, משום שהם נדרשים על-ידי המדינה לעשות מעשים (והמדינה אכן עושה זאת) ולאנשים יש דעות לגבי המדיניות הזו של המדינה.

חלק גדול מהאזרחים במדינה משרתים בצבא ומתבקשים לפעול בהתאם להנחות של המדינה. מי שלא חולק על המפקדים שלו, לא נקלע לקונפליקטים...
הנחות היסוד של הדמוקרטיה ושל השירות הצבאי מבוססות על ההנחות של מה שעושה המדינה והתרומה של אזרחיה.
חלק מהסכסוך היהודי-ערבי נובע מהעובדה שבדרך-כלל המנהיגים של הערבים במדינה מנוכרים מאד לגישת ממשלות ישראל בנוגע לשימוש בכוח הצבאי. בכל יציאה למלחמות ישראל הייתה תחושה של מחאה בציבור הערבי.


בסכסוך היהודי-פלשתיני (חיצוני):
העמדה הערבית שיש אי-צדק היסטורי יסודי בכך שיהודים הגיעו והפכו עצמם לרוב בחלק מה"מולדת" הפלשתינית ולמעשה הפכו אותם מיעוט במולדתם – נמשכת לאורך כל הסכסוך. מבחינת הפלשתינים, כל פלשתין כבושה והמאבק לשחרורה אינו קשור לתיקון 67 אלא ל-48.
אצל החמאס מדובר על תיקון צבאי, בכל דרך.
אצל ערביי ישראל, לא תמיד ברור מה דעתם. הם לא תומכים במאבק צבאי נגד המדינה, אך מסמכי החזון שלהם (התביעה להכרה בזכות השיבה) יוצרים תביעה לישראל כמדינת כל אזרחיה ולמדינה שתתגלגל בסופו של דבר למדינה בעלת רוב ערבי.

לרוב היהודים אין תחושה שהשלטון הערבי יגן עליהם; דיבורים על מדינה בעלת רוב ערבי – מאיימת עליהם.
הם לא מעוניינים להישאר במצב שהוא לא טוב להם. המצב שלא טוב להם הוא מצב בו ההתיישבות היהודית יוצרת מצב של מדינה דו-לאומית (הפתרון של One state solution - OSS). יש שאומרים ש-OSS הינו רעיון רע, אך תוהים – לאן הם חותרים עם המאמץ שלהם?

יש 2 פתרונות ל-TSS:
-          67
-          67 + ז.השיבה
פתרון זה אינו מעשי, בפרט כאשר במקום אחד שולט החמאס ובאחר הפתאח. לאן ממשיכים ממנו?
מבחינתנו, ביישוב/ניהול, אי-אפשר להגיע להסדר קבע. לא ברור עם מי יש לדבר ואם יש לו מנדט.

אין ספק שהכרעה בנושא תלויה בשאלה – לטובת מי עובד הזמן?
גם בנקודה זו יש מחלוקת במדינה.
יש כאלו שסוברים שאין יכולת, לפיכך אין למהר להסדרים וכו'.
אפשר לומר שהסכסוך הזה מתנהג כסכסוך מתמשך ואולי אף לא פתיר וכי ניהול סכסוך עשוי לעזור, אך אלמנטים שונים פוגעים באפשרות ליישב.

הניתוח הזה משפיע על התפיסה של המחלוקות בין הצדדים בתוך המדינה עצמה.

(אוק' 2000. על ועדת אור היה לפנות לערבים ולומר כי המדינה לא רואה בהם כאויב. האלמנט שלהם שאומר שיש בעיה עם ההתנהלות של הציבור הערבי – יורד מהשיח הציבורי ככל שמדובר בדו"ח שלה. יש כאן איזון שצובע אמד את הסכסוך.)

אוטונומיה בינוך:
אמרנו שבכל מדינה בה יש קבוצות, יש לאזן בין הדמוס הכללי (חשוב שהמדינה תהיה מדינת כל אזרחיה) ובין הכרה בריבוי של הקבוצות.
במסגרת ההכרה בריבוי הקבוצות, סביר להניח שכאשר מאפשרים לערבים ללמוד בשפתם, מתוך כבוד לשוני וניסיון שלא להשפיע, אפשר לחשוב שהצד השני ייתן גם הוא את ההיסטוריה שלו.
כך, הדרישה לאוטונומיה בחינוך = דרישה טבעית (בעלייה הרוסית של שנות ה-90', מאחר שהמדינה לא צפתה איום מ"אוטונומיה" של הרוסים בחינוך, היא אפשרה להם זאת, מה שאין כן בנוגע לערבים, שסביר שהערבים יספרו על הציונות, על הקולוניאליזם, על הנישול, הקיפוח ועוד, ולא ברור מה אמור תלמיד לעשות לפי חינוך זה שסופק במסגרת האוטונומיה הזו. יתכן שהערבי הזה יהיה מוכרח לגדול כמי שעוין את המדינה ועליו להתגבר עליה ולקחת ממנו את מה שנלקח ממנו.
חלבי (מהמקורות לשיעור) מדבר על מפגשים בין יהודים-ערבים, שמתחילים עם העוצמה של היהודים (מדברים בעברית), אך היהודים, שמתחילים בעמדה של נדיבות, אמפתיה ועוד, שומעים את הדברים הקשים ביותר (לקחנו להם, אנחנו לא צודקים ועוד) והיהודים, כיוון שלא התמודדו עם הדבר הזה והם אינם מוכנים (הם הגיעו במחשבה שהם נחמדים והם רוצים שהכל יהיה טוב), כאשר ההתנגדות של הערבים הופכת להתרסה, המפגש בדרך כלל מסתיים בכך ש-היהודים חשים מתוסכלים בהעדר תשובות, או בבאשמה. תיאור זה אומר שאוטונומיה מלאה בחינוך לערבים גוררת בעיה. כאשר מנהיגות חינוכית/מדינית/מקצועית מאמצת לה, כעניין שבשגרה את הסוג הזה של השיח, יש לנו דינאמיקה בחברה האזרחית-ישראלית, של חידוש הקונפליקט במקום הניהול של היהודים – רב, הסדר נשמר, פחות או יותר, הציבור הערבי מרגיש שיש לו חופש ביטוי ככל העולה על רוחו. כך נוצר מפגש לא בריא במדינה – מפגש של נרטיבים ללא יכולת להכריע.

לא ברור, בסופו של דבר, מה באמת יכולה המדינה, בתנאים כאלו, לעשות, על-מנת שהסכסוך בין היהודים-פלשתינים – לא יתפרץ.
תשובה אחת של גביזון – בין היהודים והערבים במדינה יש את הקשר של האזרחות המשותפת.
יש גישות שונות לטיפול בנושאים אלו (שיפטן אומר בצורה בוטה מאד שאין לרצות את המיעוט הערבי, אך גם לא צריך להילחם בהם. לא צריך לקוות שאפשר לפתור את הסכסוך. מה שיש לעשות הוא – לנהל את הסכסוך.

הבעיה של ההתרסה, בצורה שאינה מקבלת את הקיום של המדינה כמדינה דו-לאומית. את הסכסוך הזה, מסכימים שיפטן וחלבי, אי-אפשר ליישב. הערבים לא יסכימו שלגיטימי שתהיה מדינית בה הם יהיו מיעוט. לפיכך, המאמץ לשכנע אותם בכך – מאמץ מיותר, מבחינת כל הגורמים.

(רוב האנשים אינם סבורים שמהוויכוח בין הצדדים תצא הסכמה, אך הם סבורים שאולי תתאפשר הפתירה של הסכסוך באמצעות צמצום הדיון לשאלות הלאומיות העקרוניות.)

אם כן, הפחד מסוג ההתרסה הזה עשוי להוביל לאמירה שלא תהיה אוטונומיה מלאה בחינוך. הפחד הזה, כנראה, מצדיק את האפליה בעניין הבחירות.
השאלה אינה – האם זה מוצדק, אלא – מהיכן זה בא. זה בא משום שבארץ יש סכסוך שבעיני רבים נראה לא פתיר, באופן עקרוני.
הדרך אינה פתירה של הסכסוך בכוח, אלא – הכרה שהוא אינו פתיר, והליכה למחוזות אחרים.

-
המתח בין 2 הקבוצות, שמחד חיות אחת לצד השנייה ומצפות לשיתוף מלא, ומאידך מקיימות סוג של סכסוך מתריס עמוק – אין ספק שהוא אוצל על מרקם היחסים.

No comments:

Post a Comment