ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: שוויון

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: שוויון

שוויון

נבחן את עניין האזרחות השווה, השותפות השווה.

פרטים               קבוצות             "חברה"              מדינה

                                                (שוויון)

                                                רב לאומית/תרבותית / מקוטבת

יש חברות שתחושת השוויון שלטת בהן מאד וישנן שפחות. כאשר החברה מקוטבת מאד, יש השלכה על המדינה ועל מאפייני החיים בה.

אומרים שזכות לשוויון עומדת לכל אדם באשר אדם.

נוצרה תחושה, שראשית, מדינה צריכה לתת לאזרחים את זכויותיהם, ללא תנאי. לאחר מתן הזכויות, מגיע היתר. אולם, זו תפיסה אחת של היחסים. (דיברנו על זכויות פרט ועל המעבר לזכויות קבוצה, ועל המשמעות של מדינה יהודית כנותנת העדפה לקבוצה אחת, על כל המשתמע מכך.)

תפיסה זו שממקמת את הזכויות בראש חותרת תחת הנסיונות להתעלם, בהרבה מאד הקשרים וגם בהקשר של מדינת ישראל, בין הקשר של האזרחים כפרטים ובהקשר של חייהם כחלק מקבוצה וכחלק מאזרחי המדינה.

אחד מהדברים שמאיימים על התפיסה שלנו היא העובדה שאת מושגי היסוד של מדינה יהודיתודמוקרטית אנחנו נוטים לפרש בצורות מסוימות שלא תמיד מחדדות את קשת המשמעויות.

ראינו שב"יהודית" יש את המשמעות הדתית שלו.

אמרנו שב"דמוקרטיה", התפיסה הרגילה היא התפיסה הליבראלית, שאומרת שדמוקרטיה כוללת את זכויות האדם, אך בדגש על פרטים וכגוזרת את הזכויות של הקבוצות מן הזכויות של הפרטים. ראינו שבין תפיסת הפרט במרכז ובין התפיסה שהמשמעות של הפרט נגזרת מן הקבוצה יש מתח יסודי.

המתח היסודי מחזיר אותנו לשאלה של היחס בין המדינות והאנשים/החברה/העמים החיים במדינות והתפיסה היסודית אומרת שבין החברה האזרחית (במובן של ה-Civil Society) ובין המדינה יש קשר של תן וקח, וכן בין הפרטים למדינה.

בדרך-כלל המדינה אינה מטרה כשלעצמה. אנחנו רואים אותה, בניגוד לפאשיזם, ככלי להשגת מטרות, כאשר המטרות האלו מגוונות מאד (חוסן, קידמה, שירותים, בטחון ועוד).

המחלוקות היסודיות ביותר בתורת המדינה, מאז ומתמיד, היו בשאלה של תפקידי המדינה והצדקותיה. בדרך-כלל השאלה של תפקיד המדינה והצדקותיה כמעט לא עסקה בשאלה של טבע החברה החיה במדינה; הייתה הנחה סמויה שהחברות הומוגניות יחסית. הדיונים הקלאסיים בתורת המדינה בנויים על ההנחה הזו.

כשדיברנו על הזכות להגדרה עצמית אמרנו שזו זכות שנובעת מהצטרפות של הפרטים אלו לאלו.

ברזילי מדבר על התפיסה הקהילתנית (Communitarian), המדברת, בראש ובראשונה, על קבוצות זהות משמעותיות שהן תת-מדינתיות. היא מדברת על הליבראליזם כעל פרטים אטומיסטים, פרטים נפרדים מהקבוצה שלהם.

מסורת אחרת מתייחסת לקבוצה הזו כאל רפובליקנית (Republicanism). רס-פובליקה – הדבר הציבורי.

הרפובליקה אינה המדינה בתור שומר הלילה שנועד להבטיח את רווחת הפרטים, כי אם – הרפובליקה היא הגוף המדיני שתפקידו לקדם טוב משותף. הלכידות האזרחית במובן הערכי שמחבר את המדינה לרווחתם של החיים בה במובן העמוק של המדינה.

כאשר אנחנו מדברים על רווחת אנשים במובן העמוק של המדינה, אנחנו לא מסתכלים רק על המשטר הפוליטי בתוכו הם חיים, אלא גם החלוקה של החיים שלהם בין הפרטי והציבורי, משפחתם מול הקהילה הארצית וכן הלאה. האידיאל הזה הוא שנותן למדינה תפקיד בהבניית הדבר הציבורי שהוא בעל הערך. ההוגים הגדולים ביותר של הרפובליקה, שמדברים על הטיפוס האתונאי – מדברים על הפרט לא רק כעל בעל זכות, אלא כעל בעל חובה. אחד מהדברים החשובים ביותר הוא התרומה לקהילה. בדרך-כלל הקהילה היא גם הרפובליקה.

זהו מפגש בצומת שמחזירה אותנו לאחת המחלוקות עליה דיברנו. יש תשתית אידיאולוגית לוויכוחים עליהם דיברנו, למשל: יחסי האדם עם החברה בה הוא חי (האם הוא בעל זכויות והוא תובע את זכויותיו, שמא הוא חי בחברה ומודע לכך שחלק מקיומו מותנה בחוסן החברה ולפיכך יחסיו עם החברה בה הוא חי הם יחסים של שותפות עמוקה, שותפות גורל ואולי גם שותפות ייעוד, וידיעה שחלק מהעבודה ומהתרומה שלו, ההשתתפות, היא איזשהו מהלך של החזרה לחברה את הטוב שהיא נותנת לו. אין דמיון בין חוסן של חברה שיש בה סולידריות ברמה גבוהה לחברה בה יש לכידות של משפחות).

התפיסה שעמדה בזכות ההצהרה האוניברסאלית על זכויות אדם מיוחדת ב-2 יסודות קריטיים:

1.       התפיסה שמשמעותן של "זכויות" אינה רק חירות, חיים, בטחון וכן הלאה, כי אם זכות לחינוך ועוד;

2.       זכויות נועדו להבטיח את הזכויות בחברות בהן הן ניתנות. אנשים תלויים בחוסן של החברות וביכולתן להגן על הזכויות ולפיכך יש להם גם חובות כלפי החברות האלו.

קשה לנסח התנגדות עקרונית לאמירה הערכית החברתי-האנושית שעומדת ביסוד ההכרזה הזו. אולם הכרזות עקרוניות אינן נותנות מענה לשאלות ספציפיות שמתעוררות בחברות שונות בהקשרים שונים.

נבחן השיעור כמה מהשסעים עליהם דיברנו מתוך בחינה יותר שיטתית של המורכבות של היחסים בתוך החברה הישראלית ונראה איך הם מתפרשים בנושא של היחס אל הרפובליקה, ביחס שבין הזכויות מן המדינה, מן החברה, ובחובות להשתתף בחברה ולתרום לחוסנה ולשגשוגה לחברה, ואולי גם למדינה.

המקור של הזכויות הוא גם החברה וגם המדינה (ואולי – בעיקר – המדינה); מקור החובות = גם החברה וגם המדינה.

נקודת המוצא – האזרחות המשותפת שיוצרת את היחסים בין החברה-הדמוס ובין המדינה, למרות העובדה שבחברה הישראלית ובחברות רבות אחרות יש פיצול-ריבוי קבוצות/תרבויות/לאומים, ולמרות שבחברות האלו יש יחסים מורכבים שכוללים ברמה מסוימת איום הדדי, חשוב למדינה ליצור תחושה של לכידות אזרחית, שבה יבוא לידי ביטוי היחס של ההדדיות, של ההיזקקות למדינה ולחברה, ההסתמכות עליהן, התביעה מהן, אך גם השייכות אליהן והתרומה להן.

אפשר לומר שברמה מסוימת של האזרחות – היחסים הם עם המדינה, וביחסי החברה, חלק מיחסי התן וקח יהיו ברמת הקבוצות הרלוונטיות.

במדינה בה יש קהילות רבות, השותפות היחסית יכולה להיות רזה, אך הקבוצות הלאומיות חזקות. אם יש מנגנון חזק מאד של סולידריות שהוא דווקא פנים-קבוצתי, סביר להניח שגם חלק מיחסי ההשתתפות והתרומה יהיו פנים-קבוצתיים. אולם, אם יש רמה של (חסר) נצטרך למצוא גם תחום בו השותפות בנטלים של המדינה תצטרך להיות הוגנת.

מתשתית זו נבחן מספר מקרי מבחן ספציפיים.

כשדיברנו על זרמי החינוך, ראינו את החיתוך המסובך של הנאמנויות הקבוצתיות/לאומיות/אחר.

חרדים – בקבוקי השמן/הפטור של הציבור החרדי ש"תורתו אומנותו"

ברזילי במאמרו מנסה לבודד את המקרה של בקבוקי השמן מהמקרה של האנטי-אסלאמיות שקיים במדינות רבות מאז ה-11 בספט'. הוא אומר שהסיפור של בקבוקי השמן מעניין, בכך שהוא מנטרל את האלמנט של האיום. אין מדובר על איום פיזי או כלכלי-חברתי, אלא – הוא מבודד מקרה שבו האיום הוא איום תרבותי. עמדתו במאמר ביקורתית כלפי השיח הליבראלי שאינו מסביר פנים לקבוצות שאינן ליבראליות (כמו החרדים הספרדים), שרוצות לקיים קשר עם הבוחרים באמצעים לא מילוליים עם בוחרים פוטנציאליים, קשר באמצעות ברכות/קמעות. הוא מדבר על עמדתו של הש' מצא, שבקבוקי השמן אומנם היו קטנים מאד, אך הם זרים מאד למערכת הבחירות. גביזון סבורה שטענתו של ברזילי משכנעת. היא לא רואה רע בכך שחלק ממערכת הבחירות נוגע בברכות של קדושים והיא לא סבורה שזה יותר לא רציונאלי מגימיק אחר, עד כדי כך שזה מצדיק את הפסילה של הכלי הזה ממערכת הבחירות. בעיניה, השאלה היא האם הטיעון על בקבוקי השמן מיתרגם (בצורה מעניינת) לטיעונים היסודיים יותר שמשמיעים נגד הציבור החרדי – הטענה של חוסר השתתפות משמעותי מספיק, שקשור זה בזה, הן בנטל של השירות הצבאי והן בנטל של התרומה הכלכלית.

חלק מהתשובות הטיפוסיות של החרדים:

·         החרדים מכניסים למדינה יותר כסף מאשר היה מכניס מגזר אחר לפי חלקם באוכלוסיה;

·         החרדים מכניסים שירות חשוב למדינה – שומרי הגחלת;

·         ועוד.

מה שקורה בחוק טל מורכב יותר מהשאלה של המוסר הפוליטי של השתתפות מלאה בחיים במדינה. גביזון לא השתכנעה שיש לפטור אותם מהחיוב להשתתף בשירות הצבאי.

הבעיה של פסה"ד מעניינת יותר, משום שהיא כבר בעיה מוסדית, הטיעון של ביקורת שיפוטית – יש מקבלי החלטות שהגיעו להסדר כלשהו. יש כאן אמירה של הרשויות הפוליטיות שזהו ההסדר הרצוי מבחינתן. מהי ההצדקה של הביקורת השיפוטית?

פסק-הדין של בחורי הישיבות היה כזה שיצר מתח אדיר בין בתי המשפט למדינה. בתי-המשפט נרתע, פעמים רבות, מאמירה חד-משמעית לכנסת שחוק כלשהו אינו קביל. התחושה הייתה שבית-המשפט שמציג עצמו כמגן הזכויות, מגן הכבוד והשוויון, כשמגיע משהו משמעותי, הוא משאיר את האפליה, את חוסר השוויון ולא מתערב. אולם, בהמשך לדיוננו על שפיטות ואקטיביזם משפטי, לא ברור אם ראוי שבית-המשפט יתערב. חשין היה היחיד שאמר ששום חוק לא יכול לתת לגיטימציה לסוג כזה של הסדר.

יש כאן 3 בעיות משפטיות:

1.       מהו ההסדר הראוי?

2.       מי בעל הסמכות הראשונית להחליט בנושא זה?

3.       מהו היקף הביקורת השיפוטית מכוח זכויות אדם בתורת המדינה?

פירוט:

1.       השאלה הראשונה אינה משפטית, אלא נוגעת למוסר פוליטי. יש לבחון אותה מההיבט המוסרי (חובות השתתפות, יחסי הדדיות).

נזכור בשאלה זו כי האוכלוסיה החרדית ברובה משתתפת בחיים הציבוריים, בבחירות, מקבלת הטבות, היא חלק ממדינת הרווחה ונשענת עליה במידה גדולה יחסית לגודל הציבור הזה והתחושה הכללית היא שהיא לא משתתפת דיה במידה סבירה, לא בשוק העבודה ולא בנטל של שירות צבאי או כלל חברתי אחר.

2.       בעל הסמכות הראשונית להחליט – בשאלות של מוסר פוליטי, בדרך כלל, מי שאמור להחליט הוא נציגי הציבור הנבחרים. בהתחלה, הסמכות הופעלה על-ידי שר הביטחון בפרופיל נמוך מאד, הוא פטר את הקבוצה הזו במסגרת סעיף רחב של שירות הבטחון – שיקול דעת כללי. לאחר שהעניין הותקף במערכת המשפט, קמה ועדת טל ונחקק חוק. כיום, הסמכות נעשית על-ידי הכנסת.

3.       חוק טל הותקף בבית-המשפט. רוב השופטים סברו שיש כאן בעיה של הזכות לשוויון.

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, כזכור, לא כולל את הזכות לשוויון, אלא נגזר מכבוד האדם. פסק-הדין של בחורי הישיבות, מבחינת הרטוריקה השיפוטית, נוגע נגיעה משמעותית בזכות לשוויון. זהו פסק-הדין הראשון בו דנו באופן משמעותי בשאלה האם הזכות הזו היא זכות חוקתית. כלומר, הזכות לשוויון קיבלה בפסק-דין זה מעמד חוקתי.

למרות שהזכות לשוויון קיבלה מעמד חוקתי, הרוב הגדול בבית-המשפט העליון לא רצה לפסול את ההסדר הזה.

פסק-הדין של השופט חשין לא מסתפק באמירה שההסדר הזה לא שוויוני ולכן הוא פוגע בזכות לשוויון שהיא זכות חוקתית, ובכך הוא פוגע בכבוד של האנשים. חשין אומר שמחוקק לא יכול להכשיר שרץ כזה, משום שזוהי אי-שוויוניות ברמה העמוקה ביותר.

למעשה, בית-המשפט מגביל כאן את עצמו ואת השיח שלו, בשל שיקולים של פוליטיקה ריאלית, של כוח. בית-המשפט לא רוצה ליצור משבר חוקתי משמעותי ומוכן לאפשר שבעל הסמכות הראשונית להחליט-בית המחוקקים, הנציגים הנבחרים, יעשו כאן "עסקה" מקוממת משיקולים קואליציוניים/אחרים, בלא להכריז שהעסקה אינה לגיטימית. הכיוון הוא – העדרה של התנגדות גדולה.

נניח שבית-המשפט היה מאמץ את עמדתו של חשין וקובע כי ההסדר הזה לא קביל, יש כאן אחריות על בית-המשפט, משום שלא ברור מה הממשלה יכולה לעשות בשביל "לחיות" עם פסק-דין כזה, מבחינה פוליטית הבעיה אינה פשוטה.

האם ההתנגדות האידיאולוגית והניכור של החרדים ורצונם של החרדים לשמור את הסולידריות הפנימית שלהם (כפי שמתוארים אצל ברזילי), האם בכל זאת היסודות האלו יכולים להצדיק הבנה, התחשבות, הליכה לקראתם בנושא הזה של השוויון האזרחי? מה יכולה המדינה לעשות אם קיבוץ גדול כל-כך שלה לא חש צורך להשתתף בצורה פעילה יותר בחיי החברה, הכלכלה וההגנה של החברה?

שני אלמנטים קיימים בתשובה לכך:

1.       החשש מהטמעה כפויה

·         כיום אפשר לטפל בבעיה הזו באופן שלא יאפשר לאנשים "להתפקר"

2.       מצוות הלימוד

·         החולשה המרכזית של טיעון זה היא בכך שהמסורת היהודית, כמו כל מסורת גדולה, היא מסורת עם משאבים תרבותיים רבים, ועם מצוות לימוד נוכחת, יש אחריות גדולה מאד על פרנסה באופן עצמאי. כלומר, הרעיון של עמדת ההלכה לגבי הנושא של מצוות הלימוד הבלעדית היא נושא של רעיון מורכב שחשוב לדבר עליו באופן ביקורתי.

חשוב לראות כי למרות שבשדרה המרכזית של הציבור הציוני-לאומי במדינת ישראל ההסדר הזה מעורר תגובה מאד ביקורתית ועוינת, המערכת הפוליטית מעדיפה לשמר את ההסדר הזה ולא לשנות אותו.

כך, יש לנו מציאות של חברה יהודית-לאומית ולְיָדָה קבוצה של מגזר (שגודלו 25%) שמרגיש לא שותף, קבוצה גדולה והולכת, והמערכת הפוליטית מקבלת את חוסר השותפות שלו בשתיקה. כלומר, יש לנו מצב מעניין של קבוצה שחשה ניכור, עד כדי דה-לגיטימציה של המדינה היהודית, שרואה את המדינה היהודית כמשהו אינסטרומנטלי.

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: שוויון