שפינוזה - אתיקה - חלק ראשון ושני

האתיקה של שפינוזה:

·         הגדרות חשובות:

-          תשוקה: דחף לפעולה שמגדיר את העולם.

-          שמחה: מעבר של אדם משלמות קטנה לשלמות גדולה יותר.

-          עצב: מעבר משלמות גדולה לשלמות קטנה יותר.

·         מושג הקונאטוס: שפינוזה מסיק מחוק ההתמדה הפיסיקלי את הדבר הבא: כל דבר פרטי מוגדר ומאופיין על ידי חתירה בפועל ליציבות. חתירה זו אינו רק התוצאה של הסיבות החיצוניות אלה גם מתוך סיבה פנימית: שאיפה (לא במובן טלאולוגי, אלא במובן של מאמץ) לשימור עצמי. מה שמגדיר את האנושיות של כל אדם, מה שמגדיר כל 'יש' סופי, הוא מאמץ שמופעל בפועל (באופן ממשי) לשימור עצמי. חתירה פנימית ליציבות.

·         אתיקה של אינטרס עצמי: המוסר נובע מ"טבע האדם" עצמו. לא מתוך חובה חיצונית כמו האל, החברה וכו'. טוב ורע הם מושגים שמוגדרים מתוך עצמו.

·         מושג החופש (כפי שהגדיר אותו שפינוזה: החופש הוא ההכרח) הוא מרכזי בביסוס האתיקה השפינוזיסטית.

·         איקונוקלסטיות: שפינוזה נתפס כדגם של מי שמערער על יסודות המוסר, התרבות, הדת והמסורת. פרוגרמה טוטלית (על הפילוסופיה היוונית והנוצרית מתבססות על הניסיון לתת הסבר לרצון החופשי. (ליקוויום מריטייום – חופש ההכרעה)).

·         ההגדרה האונטולוגית של האינסוף => ביטול ההבחנה בין אלוהים טרנסצנדנטי ליש. => היש הוא אחד => עקרון הביטוי של היש הוא אימננטי לנו.

·         אלוהים הוא סיבת עצמו (כזוס אי). אין תלות של משהו שהוא מחוץ לו. (מהלך רדיקאלי ואיקונקלאסי).

החלק השני של ה"אתיקה"

·         ניסיון להציע מטאפיזיקה של איזור אחד של ה"יש": הנפש, המחשבה,  (שהרי המחשבה היא חלק מה'יש').

·         המסקנה היא שהנפש איננה דבר (היא אידיאה, היא איננה אופן). אין פער אונטולוגי בין המושגים עצמם (הנפש עצמה, ה'אני') לפעולותיה האופייניות של הנפש (המחשבה). לא כמו דקארט שהבחין בינהם באופן מובהק. שפינוזה מציע רק את ההבחנה בין העצם לאופניו. זהו הבסיס השפינוזיסטי הגדול לכל תורתו (ראה למעלה פירוט)

·         על הבסיס הזה, מנסה שפינוזה לענות על השאלה החשובה ביותר בעיניו בפילוסופיה: מהם החיים הראויים וכיצד להגיע אליהם.

על הכשל הנטורליסטי

·         רב הדיונים הפילוסופים נשענים על הכשל הנטורליסטי: הבחנת יום מ-IS לא נובע OUGHT. מ-יש לא נובע ראוי שיהיה. מזה שהעולם הוא ככה לא ניתן לגזור מסקנות נורמטיביות.

·         לייבניץ: האופטימיזם הפילוסופי (כך נראה ע"י וולטר) מושגים בעלי אופי אתי-נורמטיבי חלים על המציאות. "העולם שאנו חיים בתוכו הוא הטוב שבעולמות האפשריים" הוא משפט אופטימיסטי. (לא אופטימי במובן הקלאסי)

·         קאנט אמר שהטוב והרע יכולים לחול אך ורק על הפעולה האנושית. אין לאתיקה משמעות אונטולוגית.

·         שפינוזה (כמו לייבניץ) חשב שניתן לגזור מסקנות נורמטיביות מתוך התיאוריה האונטולוגית שלו (החלק הראשון עוסק באלוהים, החלק השני במטאפיזיקה של המחשבה ומושגי יסוד אפיסטמיים, החלק השלישי: מהי הנפש האנושית, סוג של תיאוריה פסיכולוגית הפורטת את המנגנונים האמוציונאליים המרכיבים את הנפש, החלק הרביעי והחמישי הם גזירות אתיות מהתיאוריה האונטולוגית: שעבוד האדם ויכולת השכל בחלק הרביעי וחילון בחלק החמישי).