Wednesday, January 11, 2012

קאנט: דיאלקטיקה

חזרה על השיעור הקודם: התחלנו את הדדוקציה הטרנסצנדנטלית של הקטגוריות, כאשר הרעיון המרכזי מבוסס על הקשר בין השכל, המיוצג/ מאופיין ע"י סינתזה (מעין פונקצית האחדה), פעילות רציפה של השכל, לבין התודעה העצמית. האפשרות שאוכל לחשוב על הדימויים שלי, כשלי. דיברנו על שתי בעיות עיקריות: (1) ההבחנה בין הסובייקטיבי והאובייקטיבי- לכאורה, נראה כי כל מה שאני יכול לתפוס, אני עשיתי לו כבר איזו אובייקטיביזציה (הפעלתי את הקטגוריות). אם כך, אין מקום לסובייקטיבי, התנסות שונה מהניסיון האובייקטיבי. אנו לא נפתור את הבעיה, אך קאנט כן מתייחס אליה בספר השני "הקדמות לכל מטאפיסיקה שתבוא בעתיד", שם הוא מבחין בין שיפוט אובייקטיבי ושיפוט סובייקטיבי. (2) שאלת היישום- כאשר אני דן אודות החלל והזמן כצורות הסתכלות, אז אין בעיה: אני תופס דברים כבעלי תבנית חלל זמנית. תבנית זאת לא נתפסת כתבנית, זה בעצם האופן בו הדברים נתונים לי. זהו האופן הראשוני, בשלב זה אני פסיבי. בקטגוריות הסיפור שני, יש 12 קטגוריות ועולה השאלה: למה עבור ריבוי מסוים אני בוחר החדה מסוימת ולא אחרת.
לדוגמה: אני יכול לאחד את הכדוריות והאדמומיות בקשר סיבתי (בגלל הכדוריות יש אדמומיות). או שאני יכול לקשר ביניהם כתכונות של עצם (תכונות של תפוח). לניסיון שלנו יש תבנית מסוימת, יש מבנה מסוים שדורש יישום מסוים ולא אחר. אך מהי אותה הצדקה לשימוש בקטגוריה אחת ולא אחרת?
הבט מסוים של שאלת היישום זוכה להתייחסות מצדו של קאנט בהמשך הספר. האופן הראשוני של הניסוח הוא: איך אנו יוצרים קישור בין מושג ובין הסתכלות? איך מתבצע החיבור? תשובתו של קאנט ניתנת במושג "סכמה". רעיונו של קאנט: בכדי שיהיה ניתן לחשוב על יישום של קטגוריה להסתכלות נדרש תיווך מסוים. אין לי קריטריון שלפיו אני יכול ליישם ריבוי מסוים של הסתכלות תחת קטגוריה (למשל של הסיבתיות). נדרש תיווך בין המושג לבין ההסתכלות. דרך שבה זה נעשה זה באמצעות 'תרגום' של המושגים לתבניות זמניות של הדמיון- זוהי סכמה. למשל, מושג הסיבתיות זה אי הפיכות של הזמן. כאשר יש קשר סיבתי בין דברים הם לא יכולים להתרחש בסדר זמני הפוך (קדימות הסיבה לתולדה). יישום של קטגוריה לריבוי, הוא למעשה הכפפת הריבוי לסדר זמנים בלתי הפיך.
בדיון אודות הזמן, לא הייתה לזמן תבנית או צורה. היה סדר זמני, אך לא תבנית מוגדרת. הסכמות הן יחסי זמן מסוימים. דוגמה נוספת: עצם מוגדר כהתמדה של הממשי בזמן. דוגמה שלישית: כדוריות ואדמומיות- אם שניהם קשורים בעצם כמאפיינים שלו, אני ממשיג דרך הסכמה ומלביש עליה תבנית: האיכויות משתנות והבסיס קבוע, הבסיס הוא לאו דווקא ממשי. זה אופן שבה אני ממשיג את מה שאני תופס.
מקור הסכמות בדמיון, אך פרשנות רואה את כושר הדמיון אצל קאנט ככפוף לשכל במובן מסוים. השלב הבא ביישום: דרך שבא קאנט תופס את הניסיון. לקטגוריות ישנו גם ניסוח כעקרונות של הטבע. עקרונות של הטבע אלה משפטים של מדעי הטבע הטהור או המשפטים המרכיבים האפריוריים של הטבע. מדוע קאנט צריך את העקרונות? בין השאר כי הוא רוצה לראות את הניסיון שלנו כמכונן ע"י חוקי היסוד. בנוסף, מחוקי הטבע נוכל לגזור את התנאים הנדרשים לניסיון. קטגוריה מבנה את הניסיון שלנו באמצעות העקרונות, שמתפקדים כמטאפיסיקה של הניסיון. הקטגוריה פועלת על הניסיון באמצעות עקרון.
שני עקרונות כליים מאוד: העיקרון של כל המשפטים האנליטיים (המנתחים) הוא חוק הסתירה. עיקרון כל המשפטים המרכיבים, הוא שהתנאים של הניסיון האפשרי הם גם התנאים של מושא של ניסיון אפשרי (עמוד 117). זהו ביטוי אחר של כל הנאמר עד כה. עיקרון יסוד של מחשבתו של קאנט: התאמה בין מה שיכול להיות מושא של הניסיון ובין הניסיון. התאמה בין באובייקט בו אני מתנסה ובין הניסיון שלי. איך מתקיימת התאמה שכזאת? אופציה ראשונה היא האופציה של ברקלי (היות הוא היות נתפס). אופציה שנייה היא האופציה של קאנט (ניסיון אפשרי ומושא של ניסיון אפשרי). מושא של ניסיון אפשרי זה רק מה שכפוף לקטגוריות. לכן התנאים מקבילים או מתאימים לניסיון. במילים אחרות: התאמה בין התנאים האונטולוגיים (מהם הדברים) לתנאים האפיסטמולוגיים (ההכרה).
אצל דקארט היה נתק בין האונטולוגיה לאפיסטמולוגיה, אצל שפינוזה הייתה זהות, שקאנט גינה כדוגמאטית, ולכן מהווה פתח לספקנות. לאחר המהלך של הספקנות הרדיקלית של יום (הנתק בין העולם לבין תנאי ההכרה. קאנט בא וקושר בין השניים. זאת ההבחנה בין האידיאליזם המוחלט לבין האידיאולוגיה של קאנט, שמניח את הדבר עצמו. במידה מסוימת נותרת אצל קאנט איזו אי התאמה בין ההכרה של לבין הדברים כשלעצמם, אך היא לא מטרידה אותי כי היא לא מפריעה לי להתקדמות מדעית, והתקדמות כללית בחיים.
למעשה, במקום להיות נתפס הוא להיות קיים (ברקלי) – האפשרות להיות נתפס היא להיות קיים (קאנט).
עקרון נוסף של קאנט: אנלוגיות של הניסיון- קשור לתחום היחסים, יש עקרון לעצם, לסיבתיות ולהדדיות. לגבי העצם זה התמדת העצם, משהו קבוע בכל שינוי, מעין 'חוק שימור' בטבע. זהו עיקרון מנחה לאפשרות הניסיון. אין אפשרות לתפוס שינוי ללא דבר קבוע, הוא העצם.
עיקרון הסיבתיות אומר שלכל שינוי יש סיבה. כלומר, האופן שבו ניסיון יכול להיות אפשרי הוא רק אם מפעילים עיקרון זה. זאת המסגרת שבה אנו תופסים את הניסיון. אין זה אומר שאני מחויב לדעת את כל השרשרת הסיבתית, אני מתנסה בעולם כמו שיום מתאר שאני מתנסה בעולם, אך יש חוקיות הכרחית שבלעדיה לא יתכן ניסיון.אנו לא יודעים בכל מקרה ומקרה מהי הסיבה של הדבר שקרה.
למעשה, אין כאן תשובה מוחלטת ליום. אצל יום התוצאה היא של פסימיות מוחלטת אודות אפשרות ההכרה של העולם, אצל קאנט זה לא כך: לקטגוריות (עצם, סיבתיות והדדיות) קשר מסוים לחוקי התנועה של ניוטון. הגעה לחוקי התנועה של ניוטון מאפשרת אופטימיות, יש זיקה בין החוקיות של כל ניסיון אפשרי ובין חוקי התנועה של ניוטון. לכן מסקנתו של קאנט היא לא פסימית. שינויים במדע משפיעים על התפיסה של קאנט, לכן לוקחים בחשבון את הרעיון של המהלך של קאנט, אך מבינים כי היישום הוא בעייתי. מהלכים כאלו מתרחשים במאה העשרים: כלומר, התייחסות לרעיון של קאנט, ופחות לאופן היישום הפרטני.
בתחילת הדיון חילקנו בין האנליטיקה והדיאלקטיקה בלוגיקה הטרנסצנדנטלית. האנליטיקה, כאמור, עוסקת בטענה שיש גבולות לתבונה (המהלך בשיעור זה עד כאן). כלומר, שהתבונה והשכל יכולים לחול רק על הניסיון האפשרי, גבולות הניסיון הן גבולות ההכרה. התבונה האנושית שואפת לחרוג מעבר לגבולות הניסיון ולכן היא נכשלת שוב ושוב בלנתח תמונה מטאפיסית שלמה של העולם. בדיאלקטיקה מראה קאנט את כל הסתירות והטעויות של התבונה ברגע שהיא חורגת מגבולות הניסיון האפשרי.
מהי התבונה? באופן כללי, בדיון אודות השכל דיברנו על הקשר בין מושגי השכל הטהורים. התבונה חושבת באופן היקשי (הנחות ומסקנות, מה נובע ממה באופן היררכי). העיקרון של התבונה הטהורה: "לחפש לשם ההכרה המותנת של השכל את שאינו מותנה המביא את אחדותו לכלל שלמות". התבונה מחפשת את הבלתי מותנה. היא עובדת על ההפרדה בין המותנה לבלתי מותנה. זהו הדיון המטאפיסי הקלאסי: חיפוש לש נקודות היסוד.
האחדות הזאת חורגת מגבולות הניסיון האפשרי ולכן הניסיון להשיגה תמיד נכשל. על פי קאנט ישנם שלוש סוגי אחדות:
אחדות של הנושא (שהוא אף פעם לא הנשוא) –                            זהו האני.
אחדות של טור התנאים (כל הסדר הסיבתי, אחדות חלל וזמן). -    זהו העולם.
אחדות של כל מושאי החשיבה. –                                                זהו האלוהים.
דוגמה: 'האני', אחדות של הנושא, אחדות של הסובייקט, הנושא הבלתי מותנה הוא האני של דקארט. קאנט טוען כי יש אחדות של האפרצפציה - 'האני החושב', אבל האני החושב, שהוא תנאי מחשבתי, לא ניתן להפעיל עליו את הקטגוריות של הניסיון. הטעם של דקארט היא הניסיון להכיל על הקטגוריה של עצם ולהפעיל אותה על מושג, שהוא מושג שכלי בלבד. הרעיון של הטעות הוא הפעלה של משהו ששיך לתחום אחד על תחום אחר. לאנמי, עולם ואלוהים- קאנט קורא אידיאות המכוונות אותנו בהכרה. שאיפתה של התבונה היא טבעית, ולפי קאנט זה אף טוב לשאוף ולהכיר עוד. הטעות היא לחשוב שהגענו. כך קאנט מבקר את התבונה הטהורה!!! לאדם כוח – היא התבונה- המושכת אותו הלאה מבלי יכולת ממשית להגיע.


No comments:

Post a Comment