שפינוזה - סיכום

שפינוזה לא מבסס את האתיקה שלו על רצון חופשי. שפינוזה רואה את המושג של רצון חופשי כטעות, באותו אופן שבו בחלק הראשון שפינוזה מבקר את מושג האל כבעל חופש רצון. מבחינת התמונה של הנפש אין כאן מישהו שיכול לדחות או לקבל מושגים מסוימים. אצל דקארט יש את הרעיון של הנפש כיכולה לקבל או לדחות מושגים שונים (כאשר סטנדרט הקבלה היא של מושגים בהירים ומובחנים). אצל שפינוזה אנו יודעים כי אין מקום לתפיסה שכזאת. אין על פי שפינוזה מקום לפעולה רצונית של הנפש על הגוף, בגלל תפיסתו את היחס בין הגוף לנפש (לא ברור כי יש מקום – בלוטת האצטרובל- שבו מתבצעת האינטראקציה). כיום אנו לא רואים את המחשבה שלנו כמנותקת מהגוף באופן מוחלט. דבר זה שוב מחזק את תפיסתנו את שפינוזה.

יש פילוסוף בשם דונלד דיוידסון שפיתח עמדה עכשווית של רעיונותיו של שפינוזה. עמדתו מדברת על הבחנה מסוימת (לא אונטולוגית בין עצמים) בין קשרים מסוימים שביניהם אנו מצליחים לבנות חוקיות. לעומת זאת בתחום המנטלי יש קשרים סיבתיים שלא ניתנים למיצוי באמצעות חוקים. מדובר ביש אחד והבחנה מתי ניתן למצוא הקשרים בעלי חוקיות ומתי לא. לפי תפיסה זאת של דיוידסון יש דברים בעולם שלא נמצא להם הסברים. דיוידסון מדבר על עולם פיסיקלי אחד לעומת שפינוזה שמדבר על עצם אחד.

יש לנו מתח בין הבנתנו את מושג האתיקה לבין איך ששפינוזה מציג זאת. אנו רואים באתיקה כלי להבחנה בין טוב ורע (בגסות) ועמדה זאת לא מתיישבת עם תפיסתו של שפינוזה, שלא רואה מקום לרצון חופשי. האתיקה היהודית- נוצרית היא האתיקה המורכת לנו, אתיקה של בחירה בין טוב לרע. מדובר על ניגוד מסוים בין טבענו ובין אתיקה ומוסר. ניתן גם להסתכל על תחום המוסר במובנים של חובות או מצוות, חובות שאנו מכריעים לאמץ אותן. אם אנו קושרים עם רצון חופשי, החובות מתוארות בצורה של חוקים מוסריים. כל הדיון הזה אינו מתאר את התפיסה השפינוזיסטית. לפי שפינוזה האתיקה אינה מנותקת מהטבע שלנו, אלא קשורה להבנה מלאה של הטבע שלנו. באופן כללי, כמה שנבין עצמנו יותר טוב, אנו נתקרב אל האידיאל של שפינוזה במושג האתיקה. ישנו מושג חשוב אצל שפינוזה – "קונטוס", הרעיון הוא של התמדה או שימור עצמי. מדובר במעבר ממודוס פסיבי למודוס אקטיבי. אם יש משהו שמיחד את האדם, הוא לא חופש הרצון, אלא היכולת האינטלקטואלית. באמצעות היכולת הזאת ניתן לעבור מפסיבי לאקטיבי, לממש את הקונטוס שלו ולא להיגרר אחרי הדברים. ואז אנו נגיע לשליטה מסוימת בגופנו ובחיינו. ובאמצעות המהלך הזה נוכל גם להימנע מהרע – מה שמזיק לנו, ולדבוק בטוב – מה שמועיל לקיום או לישות שלנו. הרעיון הוא להורות על הדרך לאפשר לאדם להגיע לעצמאיות. הרגשות, על פי שפינוזה מובילות אותנו בסופו של דבר, לכן הוא מקדיש מקום רב להתעסקות איתן. שפינוזה רואה את האדם כמי שבסופו של דבר מולך אחר רגשותיו. שפינוזה רוצה להגיע לשליטה טובה יותר ברגשות שלנו. הרעיון של שפינוזה לא מדבר על דיכוי הרגש (כמו התפיסה הדתית מערבית), גם בשיטה זאת מדובר בפסיביות. צריך לחפש באופן שכלי את הדרך לא להיגרר אחרי האמוציות. יש לעלות מעל 'לטבע האנושי' שלנו. זהו משהו קרוב מאוד לאריסטו. צריך לתת לגופניות לפרוח, אך לא להשתעבד לגופניות. שפינוזה לא רוצה להעמיד את האדם מול הטבע. כל התפיסות האקסטרסטליסטיות רואות את האדם כבעל הכרעות כל הזמן, וכעומד מול הטבע. שפינוזה אכן קרוב לעמדה חילונית, למעין תפיסה שטוענת כי הקיום של האדם הוא מה שמגדיר אותו.

נקודת הסיום של הספר מחזירה אותנו לעיסוק במושג 'אהבת אלוהים השכלית' – הרעיון הוא של חוסר יכולת תפיסה ממשית ולכן הכנסת מושג האהבה. היא מבוסס על דרגת ההכרה השלישית – היא דרגת ההכרה העליונה – הבנת הדברים מתוכם. אהבה זאת מוציאה ממנו את פחד המוות והחשש מהעתיד. תפיסה של עצמי כפרט באופן מלא ביחס לעולם כולו, וגם ליצור התנתקות חלקית מהגוף, שהיא מאפשרת לי להיות נפרד מכל מה שקורה לי. הצעד הנדרש הוא רדיקלי, סוג של הפרדה בין המחשבה ובין הגוף. היא לא הופכת אותנו לנצחיים במובן של חיי נצח, אך היא מאפשרת לנו ידיעה של הנצח וכך, על פי שפינוזה, מתקבל החופש (לא חופש רצון). חופש של אי תלות במערכות שלמות שמגדירות אותנו. אני חופשי, במובן של הליכה בדרך מסוימת תוך ניתוק מהקשרים שמנסים להסיט את דרכי. זוהי הגאולה האישית, לפיו.

נושא	דקארט	שפינוזה
מטרת הפילוסופיה	אפיסטמולוגית: ביסוס תורת ידיעה בלתי ניתנת לערעור	אתית: השגת האושר המתבטאת במימוש עצמי כיצורים פועלים ופחות נפעלים
מתודה	מתודה אנליטית. ארבעת כללי המתודה: ספק, פירוק למרכיבים, סדר המחשבות, מפקד שלם.	אין מתודה נפרדת. המתודה מאופיינת כאידיאה של אידיאה.
הכרה ועולם	הבחנה בין סדר ההכרה לסדר הדברים.	זהות בין סדר ההכרה וסדר הדברים.
עצם	שני מובנים לעצם: אי תלות מוחלטת (אל), אי תלות יחסית (גוף ונפש).	מובן אחד לעצם: מה שהוא בתור עצמו ומושג מתוך עצמו.
גוף ונפש	שני עצמים: המהות של הגוף היא ההתפשטות, המהות של הנפש היא המחשבה.	האדם הוא אופן סופי אחד (מוניזם) הנתפס בשתי דרכים: מחשבה והתפשטות. בין שתי הדרכים הללו קיימת הקבלה.
אידיאה (מושג או מושכל)	במובן מצומצם – כעין הדמויות של הגברים. במובן רחב – התוכן שעומד לנגד עיני רוחי. יש להבחין במושגים בין התוכן שהם מייצגים ובין היותם תוכן של שכלי. ישנם מושגים ברורים ומובחנים.	אופן של המחשבה. המושכל מובן כהמשגה ולא כתפיסה. במושכל ישנו מרכיב פעיל.
רצון	הבחנה בין שכל ורצון: רצון אינסופי ושכל סופי.	אין הבחנה בין רצון ושכל (שניהם סופיים). פעילות ההמשגה כוללת כבר חיוב או שלילה.
טעות	הפעלה לא לגיטימית של הרצון על אידיאה שאינה ברורה ומובחנת.	הטעות נובעת מחוסר התאמה בין הדימוי ובין המציאות הגופנית. גם בטעויות ישנה אמת מסוימת.
דרגות הכרה	אינטואיציה שכלית כבסיס של הידיעה. אינטיאוציה זו מכוונת למושגים פשוטים.	אינטואיציה שכלית כפסגת הידיעה. מכוונת למהויות קונקרטיות.