Wednesday, January 11, 2012

דקארט - המדיטציה הראשונה

המדיטציה הראשונה של דקארט עוסקת בשלבי הספק. לספק יש גרסה אקדמאית (אני יודע שאני לא יודע), גרסה שהיא השעיית השיפוט – זוהי הספקנות של דקארט. הפילוסופיה הישנה רצתה להישאר בספק האקדמאי, והשעיית השיפוט הייתה האידיאה עבורה. עבור דקארט הספק הוא מתודי, כלומר לא ספק לשמו. דקארט חיפש יציאה ממצב הספק. הספק מוטל לא ברעיונות בודדים אלא בחטיבות – מערכות של אמונות כלומר הליכה מבחוץ – פנימה.
שלבי הספק: (1) נטישת כל המערכות של האמנות (בחזקת אם יש תפוח רקוב צריך לנטוש את כל הסל ולנסות למצוא גרעין של ודאות). (2) הטלת ספק גם במאפיינים צורניים חיצוניים. (3) הגעה לאמונות הפנימיות ביותר.
יש ניסיון ליצור פער, טריז בין המחשבה לבין העולם החיצוני – זו הדרך ליצור ספק. יש התנתקות מהאמונות החיצוניות שמקורן והישענותן היא על החושים, ומהאמונות הפנימיות שמקורן בתפישות קודמות או מתונות. למשל: אמונה חיצונית, אני רואה מישהו שיושב מולי. אמונה פנימית, אני עוצם עיניים ורואה את הדימוי של מישהו שיושב מולי. דקארט מדבר על התנתקות משני סוגי האמונות (שתיהן עבורו תחת הכותרת הרחבה של מחשבה).
הפרק השני נפתח בחזרה על המהלך הספקני ואז הוא מגיע לנקודה בה הוא לא יכול להטיל ספק – בקיומו שלו (קוגיטו – אני חושב) – "אני חושב משמע אני קיים". מהלך זה הוא אחד החשובים בתולדות הפילוסופיה, גם מבחינת פרשנות וגם מבחינת המשכים פילוסופים. אם יש משהו שמגלם את העידן המודרני זהו רגע המפנה – ודאות קיומו של האני. כמהלך פילוסופי – נטו – מופיע מהלך דומה אצל אוגוסטינוס בספרו "עיר האלוהים". אך ההבדל המהותי הוא שאצל דקארט רעיון זה הוא לב השיטה, עבור אוגוסטינוס מדובר בתוספת שולית.
בספר על המתודה מופיע המשפט: "הכרחי אמת זו –אני חושב לכן אני קיים". בעל המתודה מופיעה ה-'לכן' שלא מופיעה בהגיונות. האם יש כאן טעון עם הנחה ומסקנה? נוטים לחשוב כי ההנחות הן: כל הדברים החושבים קיימים, אני חושב, מסקנה: אני קיים. אך זהו אינו המקרה. דקארט שלח את ספרו לאנשים (בניהם הובס) ואת תגובותיהם פרסם עם ספרו בתוספת תשובות שכתביו. באחת התשובות הוא מדבר על כך שהוא לא כיוון  לטעון הסילוגיסטי הנ"ל וזאת משום שההנחה הראשונה אינה נכונה בהכרח. בסופו של דבר הוא יקבל אותה אך זאת על סמך המקרה הפרטי שלו, של האני. בהגיונות הרעיון מופיע באריכות רבה יותר: "אני קיים, אני נמצא, כל עוד נמצא הדבר ברוחי". דקארט מבטא כאן את רעיון של פעילות, ביצוע – Performance. הנטקה (פילוסוף ממוצא פיני) מתייחס לכך באריכות בספרו: "הקוגיטו – טיעון או עלילה". העניין הביצועי חשוב לעניינינו כיוון שאם אני מנסה להוכיח שאני לא קיים, בעצם הפעולה אני סותר את אי קיומי. גוף שאינו קיים לא יכול לבצע, לפעול, לעשות. אם אני אומר שאני בעצם אינני, בעצם ביצוע האמירה – אני סותר את אי היותי.
רעיון הביצועיות הוא חשוב בהגיונות, תהליך פילוסופי הוא ביצועי, שלבי הספק הם תהליך ביצועי ולכן גם חשובה הביצועיות בהוכחת קיומו. הנטקה טוען לעומתו שחשיבות הביצועיות היא שולית. אני קיים נקודה. אין צורך ב"אני חושב" שקודם לו.
שאלה נוספת היא למה "אני חושב"? למה לא "אני הולך"? או "אני יושב משמע אני קיים"? תשובתו של דקארט היא כי כל אחת מהפעולות הנ"ל ניתן להטיל בספק, הן חיצוניות או תלויות בחושים. החשיבה לעומת זאת אינה ניתנת להעמדה בספק, כי עצם הטלת הספק היא תהליך מחשבתי. דקארט חושב שהמעבר הוא אינטואטיבי ולא דדוקטיבי. תפישת קיומי מתאפשרת הודות למחשבה, והמחשבה מאשרת לי את קיומי. אין כאן נימוק שלם וממצא אך הוא נשען על הרעיון שעצם זה שיש מושג/מחשבה – סימן שיש משהו שחושב אותה. (שפינוזה ינסה להפריך רעיון זה בהמשך). עבור דקארט כל מחשבה היא תפיסה של מושג, ומושג יכול להיות גם דימוי, כלומר מחשבה בהגדרתה הרחבה ביותר. יש לנו קיום תלוי מחשבה. אם אני לא חושב, אני לא בהכרח קיים. אני חושב- אני בהכרח קיים. הקיום של האני הוא קיום רגעי, הקיום הרציונלי תלוי באל. לא מדובר בקיום הפיסיקלי אלא בקיום הנשמה. האם יש הבחנה מושגית בין ה"אני" ובין "המחשבה של האני"? לא. מה נותן לי הקוגיטו? הקוגיטו היא נקודה ארכימדית, היא מניחה הנחת יסוד- הקישור בין חשיבה וקיום. זו הנחה אקסיומטית (לא במובן הגיאומטרי) במובן של הנחת יסוד, קריטריון לידיעה ודאית. בהגיון הראשון הייתי במצב של ספק. עכשיו עם הקוגיטו ישנו כלי, קריטריון שבעזרתו ניתן לאבחן אמונות/ מושגים בצורה פנים הכרתית לגבי האם הם ברורים ומובחנים. אם יש מחשבה שמבחינת האיכות משולה לקוגיטו – אני יכול לאמץ גם אותה. דבר נוסף שאקבל כתוצאה מהקוגיטו – לאור יכולת ההבחנה הברורה ביני ובין גופי משמע שהאני נפרד מגופי. זה יעזור לנו בהבנת תפישת העולם כפי שדקארט ראה אותו: גוף, נפש, אל. אלמלא הקוגיטו לא היינו יכולים להבין את קיום הנפש בנפרד מהגוף. בהמשך הפרק דן דקארט באפיון הרחב של האני החושב, ובמשל השעווה. במשל זה דקארט מנסה לברר מהו המושג שלנו לגוף. המשל מתאר שעווה שמקרבים אותה לאש והיא מאבדת מצבעה, צורתה, אך עדיין נתפסת בעיננו כשעווה וכאותה שעווה. מכך הוא מסיק שתפישתנו קשורה לחשיבה (והבנת תהליכים) ולא רק ע"י תרגום שלנו לחושים. בסוף תתקבל תמונה כזו:
 

כלומר,
הפרדה ואי תלות
 בין הגוף ובין האני.


No comments:

Post a Comment