Tuesday, January 31, 2012

לימוד פילוסופיה – איך ללמוד פילוסופיה

הרבה אנשים שמתחילים, או אפילו מתקדמים, עם לימוד פילוסופיה שואלים את עצמם במוקדם או במאוחר מהי הדרך הנכונה, או לפחות הטובה, ביותר ללמוד פילוסופיה? נדמה שאין תשובה ברורה כל כך על השאלה איך ללמוד פילוסופיה, לפחות לא תשובה שנכונה בעבור כל מי שלומד פילוסופיה, וברור כי לימוד פילוסופיה היא משהו אישי שצריך להתאים לאדם ולמקום בחייו ונפשו שבו הפילוסופיה פוגשת אותו.

אולם עדיין יש כמה שאלות שבכל זאת ניתן לדון בהם בכל מה שקשור בלימוד פילוסופיה. הרבה אנשים חושבים כי צריך ללמוד פילוסופיה באופן כרונולוגי, כלומר להתחיל עם ראשית הפילוסופיה בפילוסופיה היוונית ולהמשיך משם באופן שיטתי. אף על פי שהפילוסופיה היוונית היא מבוא מצוין אל לימוד פילוסופיה, לא בטוח שצריך בהכרח לכסות את כל הפילוסופיה היוונית ולהבין אותה לאשורה לפני שממשיכים ללמוד פילוסופיה גם מתקופות וזרמים אחרים.
לימוד פילוסופיה הוא, בסופו של דבר, מן תהליך של פינג-פונג שבו אתה נע ונד כל הזמן בין תקופות וזרמים בפילוסופיה וחוזר אל דברים שוב רק בכדי להבין אותם אחרת על רקע ההבנה שרכשת בתחום דרך העמקה בלימוד פילוסופיה. הדרך הנכונה, לפחות בעבור אנשים מסוימים, ללמוד פילוסופיה היא פשוט לשוטט יחסית באופן אקראי על פני הוגים ותקופות. אין זה אומר שאי אפשר להתעמק בהוגה מסוים או אפילו תקופה מסוימת בפילוסופיה, אך כן צריך להביא בחשבון כי לימוד פילוסופיה הוא תהליך שאינו נגמר שבו נבנים נרטיבים, הקשרים והשוואות ככל שמתקדמים, ועל כן לגוון את הקריאה והמפגש בייחוד בשלבים הראשונים של לימוד פילוסופיה בכדי שאפשר יהיה להעמיד דברים בהקשרם.

שאלה אחרת בהקשר של לימוד פילוסופיה היא האם צריך לפנות אל לימודיפילוסופיה מסודרים במוסד אקדמי בכדי באמת ללמוד פילוסופיה. גם כאן התשובה מורכבת ותלויה מאוד באישיות של האדם שלומד פילוסופיה. אין ספק כי לימוד פילוסופיה במסגרת אקדמית יכול להיות מאוד מועיל ומפרה, אבל יש בו הקרבה של מידת העצמאות והחופש המחשבתי שניתן להפעיל כאשר פונים ללמוד פילוסופיה. שוב, גם כאן אין תשובות נכונות, יש מי שצריך שיוליכו אותו דרך היער כאשר הוא פונה ללמוד פילוסופיה, ויש מי שמעדיף שיטוט אקראי בו ומציאת דרך אישית של לימוד פילוסופיה.

Tuesday, January 24, 2012

סארטר


סארטר:
סארטר יוצא נגד מושג של אני שמנותק מהעולם. אני פמנימי ראשוני שנפרד מהעולם.
אני רוצה משהו- איך אני יגול לההסביר את זה? אין אני שעושה את זה. יש ספונטאניות , התרחשות ספונטאנית לא סיבתית- זה מה שקורה בתודעה. אח,כ יש לנו רפלסיה על זה- כך מסביר גם את היכולת שלי להפתיע את עצמיץ.
בישות והאין- זה קצת שונה. שם אין בסופו של דבר את אותו פער בין תודעה ותודעה עצמית. הוא מצליח לפתור את הדילמה שלו. הדילמה בטרנס' של האני0 שאם אנחנו רוצים שתהיהי תודעה עצמית אנחנו סוגרים את האני ומפרידים אותו מהעולם. אם אנחנו רוצים שיהיה בעולם אנחנו צריכים להפרד מהזיקה בין תודעה לתודעה עצמית, בישות והאין חושב בסופו של דבר שהתודעה יכולה להתייחס לעצמה גם בתוך העולם ולא חייבת להפרד . כך הוא יכול להכניס גם מושג של חירות ולא רק של ספונטאניות.
החירות שם, מאופיינת על ידי השליליה, ע,י יכולת החריגה שלי מהגדרות וכו'.

הורקהיימר- מושג האני לא נפרד ממבנה כלשהו.ץ מול סארטר שאומר שיש כאן משהו אונטולוגי. פרנקפורט יתנגדו למושג אדם שמגדיר את עצמו, כי לדעתם זה קשור לחברה קפיטליסטית, בתוכה האדם מגדיר עצמו, וזה לא מאפיין אונטולוגי.

הואה עצמית ביחס להונאה העצמית:
אני אינני מה שהיני והיני מה שאינני- יש משהו קרוב בין הונאה עצמית לבין האופן בו אדם חי את חיו. לכאוה אפשר לתפוס את ההונאה העצמית כמנשהו שמהותי לאדם- אדם חי תמיד בהונאה עצמית. אבל חייבים למנוע את זה- הונאה עצמית היא לא מהות של האדם. לכן אנחנו צריכים להיות בהונאה עצמית לדגבי הונאה עצמית- מנטרלים ת אהמושג הזה כמשהו שמגדיר אותנו. נתנו הסבר למהו להית הונאה עצית, אך בגלל שזה קרוב להסבר על המו להיות אדם- צריכים להזסהר שלא לקבל את ההונאה העצית כמאפיין שלי קיומנו.
 למרות שלכאורה נתנו הסבר למהו הונאה עצמית, הפער בין קיום ןלהונאה עצמית- אינו גדול. הונאה עצמית היא תפיסה מעוותת שבה תופסים את העובדתיות כטרנ' ולהפך.

עובדתיות וטרנס והונאה עצמית:
סיטואיציה בה סארטר מתאר של הבחור והבחורה היא סיטואיציה בה ניתן לתת דין וחשבון להונאה עצמית בזה שהיא מפרדת את הסיטואיציה לא נכון. זה לא כאילו אני מבין מה קורה ומתעלם. הואנה עצמית היא אפשרית אם יש דואליות בהין עובדתיות וחירות. כדי שתתאפשר צריך שנתפוס את עצמנו, באופן נכון ולא נכון בעת ובעונה אחת.
בתוך הסיטואציה הזו ניתן לתאר אותה כסוג של הונאה עצמית כי היא מפרשת דברים באופן שונה ממה שקורה באמת. ז"א היא חושבת שמ שהוא עובדתי הוא טרנס ולהפך.
מה ספציפית היא עושה? אומרת- זה שמחזיק את ידי- אני מנותקת מזה. זה לא אני. לכן אני יכולה להתעלם – כי זה לא חלק ממני.ואז היא לוקחת את הדבר הזה שהוא עובדתיות ומפרשת אותו כטרנס. ולהפך.
טרנס של האני- האני הוא דבר חיצוני. אני ואתה מתייחסים לאני שלי אותו דבר. אני הוא לא פנימי אלא חיצוני. וזה לא קושר כ"כ להונאה עצמית

הוסרל


הוסרל:
הרעיון הוא שמושא הכוונה חיצוני לכוונה0- כמו שזה מופיע בחקירות לוגיות ף כך גם סארטר מתאר את זה. הוסרל מתאר את העמדה של ברנטנו- לפיה המושא הוא פנימי. הרעיון של מושא פנימי הוא בעייתי כי אנחנו חושבים על משהו ואז חושבים על הדבר הזה. בעדמה של הוסרל המושא הוא מושא חיצוני. וזה תמיד נכון- גם למחשבה המאוחרת שלו.
השאלה היא איפה החקירה הפנומו' עומדת- שאלת המושא בפנומו' היא רק נקודת סיום של אימות החקירה. אך בחקירת מבנים אינטנציונאלים, ואז שם נעשית התפתחות אצל הוסרל:
הוסרל מניח הבחנה חזקה יותר ממקודם- בין נואמה לנואזיס- תוכן וכוונה.
הוסרל בשימה בסוגריים, גם מבחין בכך שהתוכן יכול להנתן לי במנותק מהדבר.
זה קורה יחד- אנחנו יכולים לחקרו את הכוונות, את התוכן שלהם. התוכן הו סוג של מובן בעל תנאי זהות ותוכן אובייקטיבי שניתן לחקרה.
זה השינוי הגדול ביחס לאינטנציונאליות בין חקירות לוגיות ואידיאות והלאה.
ככל שנותנים יותר מעמד לנואמה זה יותר מושך לאידיאליזם- ואז לא ברור לנו אם יש קשר עם הדברים, אבל לצורך החקירה אנחנו לא ריכים קשר זה.
 בהגיונול קרט'- הוסרל אומר שמבחינת המתודה הוא אידיאליסט, הוא לא צריך את הקשר בין הכוונה לדבר בשביל לחקור את הכוונה. זה השינוי המשמעותיץ.

טרנסצ'- זה תוספת של מה שאני חוקר- ניתן לי משהו חיצוני לתודעה. לכאורה, יש כוונה ודבר שניתן כחיצוני לה. ברגע שהחקירה נעשית פנימית גם החיצנויות הזו נינת לחקירה . כשיש לי כוונה, ואישר של כוונה- הוא אובייקט חיצוני0 אז צריכה להיות אינטנצייה של האובייקט החיצוני הזה, וזה פן שאני יכול לחקור את כל המושאים החיצוניים...בהההה

האני של הוסרל הוא טרנס- כי הוא תנאי הכרחי לגבי הנסיון- כל נסיון קשור אלי, אצל הוסרל חושפים ע.:,י הסוגריים שכל התכנים ניתנים לי- אני כראשית צירים. זה משהו שמגלים- שהכל ביחס למושג אני. מגלים שלאני תפקיד מרכזי כמכונן את כל תכניו. יוצק תוכן לעוןלם הזה שמסתובב סביבו.
ז"א, זה לא כמו אצל קאנט- אצלו זה טיעון לוגי, שבסופו של דבר  כל דימוי מחייב מישהו שתופס את הדימוי הזה. אצל הוסרל- זה משהו שאנחנו חושפים דרך השימה בסוגריים.

כוונה ואינטואיצייה:
הדרך בה אנחנו פתרנו את המתח בין הכוונה לתוכן: יש ראושניות לאינטואיציה. השאלה איך אפשר לזהותה ככזו?
כדי להכיר את הדבר שניתן לנו באינטואיצייה ככזה, צריכים לזהות אותו תמיד ביחס לאינטנצייה.

]נומנולוגיה טרנס- חקירת המשמעות של מה זהטרנס. יש פה שני הביטים- אנחנו מגלים שהכל הוא ביחס לאני. אנחנו מגלים שזה קצת כמו מונדה- כל התכנים של העולם מסתובבים סביבי. אז זה גם הביט זה של טרנס'.
 וזה גם אומר, שהיא גם חוקרת את המשמעות של הטרנס.
גם אני מגלה הכל ביחס לאיזה אני- טרנ שמכוננן את עולמו. וגם החקירה של הטרנסץ.

אידיאליזם טרנס- הכל מסתובב סביבי וגם מושג הטרנס- הוא חלק ממה שנחקר בפנומנולוגיה. היאלא צריכה להניח את הקיום של העולם הממשי לצורך החקירה שלה.

יש תכנים שאים אינטנצינאליים. יש גם אינטציות ללא מילוי.
יש הרבה פעמים מחשבות אבל אין אינטואיציה שמתאימה להן. דוגמא- מהוסרל- חושב על המתמטיקה. יש לי איטואיציה לגבי מספרים קטנים אך אין לנו אינטואיציה לגבי מספרים גדולים- זה סימבולי בלבד. 

היידגר


- הקשר לסכמטיזם של קאנט אצל היידגר- לא צריך לבחינה.
הרעיון אצל היידגר- הדרך בה אני חושב על קטגוריות ומאפיינים של מהו להיות יש, זה מאוד מרכזי. האופן בו אני חושב על המאפיינים של מהו להיות, יש לזה ביטוי זמני.

    הקשר בין מוות , זמן והוויה- חשבו: הדרך בה בסופו של דבר היידגר קושר בין הדבריםL: כשאני חושב על המוות שלי, אני חושב על זה במובנים זמניים. המוות שלי היא העבריות העתידית שלי- זה שאהיה בעתיד, עבר.
שני הדברים האלה הוכלים יחד. מאידף, המוות הוא גם הדרך בה אני מבחין בין להיות ולא להיות. יש פה נקודה שהיא גם ההבנה של מושג הזמן, היא גם בסיסית להבנת הזמן שלנו וגם מובנת דרך הזמן וגם בסיסית לשןם הבנת מהו להיות. כך מקשר היידגר בין הזמן להוויה.

שאלת ההוויה לא מופרדת מההבנה שלה.
הדאסיין-0 טרנסצנדנטי- כאן ושם- תמיד חורג מהמקום שלו. זה אחד מהמאפיינים שלו. טרנס- זה שאנחנו לא במקומנו. טרנס זו יכולהלהיות קשורה גם מזה שאנו שואלים שאלות, מוטרדים מקיומנו. זה כן מקום, אך לא באותה צורה בה כסא או שולחן תופסים מקום בעולם.

שלוש הדעות הקודמות ביחס להוויה:
אוניברסליות: שאנחנו חושבים שמושג ההוויה חל על  כל הישים.
אי מוגדרות :

שאלת הוויה מהווה תשובה עקיפה לפסיכולוגיזם: היידגר כבר נשען על הוסרל. השאלה היא למה מתוך הפנומנולוגיה של הוסרל צריך להגיע לחהיידגר, מבחינתו. בהוויה וזמן כבר לא מתכתב על הפסיכולוגיזם, אך הפסיכו' לא יכול להיות נק מוצא של מדע כי מניח מאפיינים של אדם, מניח הבחנה בין אדם לדברים אחרים ולכן לא יכול להיות מדע ראשוני.

הדאסיין הוא לא סובייקט במובן הקלאסי. היו פרשנויות שראו את זה כביקורת על מושג הסובייקט. ויש כיוונים אחרים בהם זה לא ממש ביקורת, אלא אמירה שהסובייקט לא יכול להיות נפרד מהעולם בתוכו הוא חי, ולמרות זאת יש לו תפקיד מכונן ביחס לעולם, לסביבה ולהבנה.
הטענה של היידגר היא שהפנומנולוגיה של הוסרל לא יכולה להיות מדע ראושני, צריך את הרגע של לפני הניתוקפ הניתוק הוא עיוות. כשאנחנו מנותקים מהעולם, כפי שאנחנו אצל הוסרל והמסורת כולה- אנחנו רואים באופן מעוות. הוסרל אמר שהחקירה היא חקירה תיאורטית שמניחה שמבינים כבר מהו להיות. היידגר לא יוצא מתוך הוסרל ומפתח, אלא חוקר את הנאיןם שמאפשרים את החקירה של הוסרל. בלי הניתוק. אבל הוא קשור לפנומנולוגיה וממשיך את הוסרל בכך שטוען לחקריה ללא קדם הנחותץ. הוא הופך את כל השימה בסוגריים למיותרת. 

פוקו, לוינס, סארטר והיידגר


פוקו ודרידה – התייחסות לספקנות שלהם ביחס לדרידה
·         פוקו: הביקורת של האדם – ביקורת על הרעיון שהוא נושא לחקירה מדעית או מושא לחקירה מדעית.
·         האדם אצל לוינס לא נופל לביקורת של פוקו (הוא לא נושא לחקירה, ולא מושא לחקירה).
סיכום:
·         עלייתו של הסובייקט
-          תשובה לפסיכולוגיזם (המקום שממנו הוסרל מביא את כל תפיסתו כולל ה"אני הטרנצנדנטלי" => מוטיבציות אפיסטמולוגיות שמביאות לחזרתו של הסובייקט.
·         מוטיבציה אפיסמולוגית גוררת דיון אונתולוגי בלתי נמנע.
-          קשה להימנע מהנחות על הסובייקט:
-          המוטיבציה האפיסמולוגית מחייבת דיון אונתולוגי: לדוג' אם החקירה הפילוסופית היא שימה בסוגריים, אז איך שימה בסוגריים היא אפשרית (יש כאן הנחה שאפשר לשים את האדם בין הסוגרייה ולחקור אותם, דברים שניתן לשים אותם בספק).
-          אם הפילוסופיה האפיסטמולוגית חוקרת את הסובייקט, היא לא יכולה להימנע משאלות על הנחות היסוד של החקירה הפנמנולוגית
-         מכאן צומח היידגר - שאלות אונתולוגיות על מושג ה"dassein".
·         סארטר: עושה את אותו המסלול => מאפיין האינטרנציונאליות (מובן בעיקר באופן אפיסטמולוגי, אבל גם אונתולוגי) => סארטר מגלם את המעבר בין הוסרל להיידגר –
-          אינטנציה – אפיסטמולוגי. דיון אונתולוגי.
·         המבקרים: הורקהיימר (אסכולתפרנקפורט) ופוקו => ספקנות על מושג הסובייקט, אינדיווידואל.
-          הורקהיימר: הנאורות שאומרה לשחרר את האני הופכת להיות מסגרת כובלת של האדם (הדבר שאמור לשחרר יוצר כבלים חדשים).
-          פוקו: מתוך חקירה היסטורית הוא מראה איך תהליכי שחרור הם סוג של כפייה. מושג הסובייקט הוא חלק מהכוחניות הזו (מושג הכלא והשגעון).
-          דרידה בשנות ה-60: ביקורת על מושג הסובייקט כמושג מפתח של הפילוסופיה
·         חזרתו של הסובייקט כסובייקט אתי: לוינס.
פמינזים + מה קורה היום – להשלים.

פוקו ומרקס/אולי אסכולת פרנקפורט  - הבדלים:
·         פוקו אינו מרקסיסט
·         המתודה של פוקו היא היסטורית לחלוטין – הוא רק מדבר על מה שקיים.
·         פוקו נעדר האוטופיה שיש במרקסיזם. אצל פוקו לא ברור מה מניע לפעילות (בסוציאליזם יש דברים שמניעים אותך לפעול – אתה אומר להגיע ממשהו שפחות טוב וליותר טוב).

פוקו: למרות שפוקו אינו נורמטיבי, יש בו טון נורמטיבי: מדעי האדם הוא משהו בעייתי. הוא מייחל לשינוי בעקבות התיאור שלו. לכאורה, כל הספר עוסק בתיאור שאינו נורמטיבי, אבל הנימה היא שיהיה שינוי. בספרים מאוחרים יותר הנימה לא נמצאת (בחלק על הענישה בשנות ה-70 לדוג').

ביקורת לוינס על מושג המוות של היידגר: אי אפשר להבין את מושג המוות שלי. היידגר מדבר על ראשוניות המוות (המוות שלי). האם ניתן לחשוב באופן אימננטי על הסופיות שלי (לפי היידגר כן). טענת לוינס: אי אפשר להבין את המוות שלי. קשור למושג הסופיות. 

Friday, January 20, 2012

קאנט: לוגיקה טרנסצנדנטלית ולוגיקה פורמלית

קאנט: לוגיקה טרנסצנדנטלית ולוגיקה פורמלית

קאנט מבחין בין שתי לוגיקות:

·         לוגיקה פורמלית – מהי חשיבה בכלל. זוהי לוגיקה של חוקי מחשבה בכלל, בלי שאובייקט מסוים חושב אותה.  מתחלקת לשני סוגים:

1.       טהורה – למשל הקטגוריות של אריסטו
2.       שימושים – ביטויי הלוגיקה בחיים האנושיים, למשל בנאום רטורי. קאנט מתנגד לפסיכולוגיזם (כיצד מתארגנים החוקים המחשבתיים, כיצד הם משפיעים על ההתנהגות האנושית)

·         לוגיקה טרנסצינדנטלית (=לוגיקה של אובייקטים) – לוגיקה שקאנט יוצר שדנה במה זה לחשוב מושא. זוהי לוגיקה שחושבת תוכן מסוים, את התוכן של ההתנסות. היא יכולה להגיד לנו מהם אותם תנאים הכרחיים לחשיבה של אובייקט. לוגיקה כזאת, לוקחת בחשבון את החושניות. הלוגיקה טרנצנדלית  היא הלוגיקה שמאפשרת ידיעה של חושניות.

נשים לב לביטוי של המהפכה הקופרניקאית – האידיאל הפילוסופי עד כה טען כי חוקי המחשבה הנם חוקי הממשות.

על פי קאנט, ללא שפה אין מחשבה. לכן, קאנט אומר שאם הוא יכיר את כל צורות השיפוט, הוא ידע איך שכל עובד. ובגלל שהלוגיקה הפורמלית הקלאסית עסקה באיסוף והגדרת כל צורות השיפוט האפשריות, קאנט מוצא לנכון לגזור את הלוגיקה הטראנסנדנטלית מן הלוגיקה הפורמלית. זו הסיבה שבסופו קאנט דבר מזהה בין שני סוגי הלוגיקות ע"י מושג השיפוט.

הכרתנו מורכבת משני גזעים:
1.       חושני – פאסיבי
2.       שכלי – ספונטאני
גזעים אלה מקבילים, כלומר הם הטרוגניים וזרים זה לזה. הטענה: לחושניות עצמה, למרות שהיא פאסיבית, גם לה יש מדע, אותה נכנה אסתטיקה טרנסנדנטלית, זאת ההסתכלות.
החלל והזמןאינם מושגים אלא צורות הסתכלות. [האמפיריציסטיים לא הצליחו להסביר כיצד מושגי החלל והזמן ניתנים, אם אין ידע קודם.] תהליך ההתנסות מחייב מסגרת, המסגרת הנו החלל והזמן.
[מתוך "מקדמות", ס. יזהר – ישנו רגע שלא ברור מקור ההתרחשות, ובכל זאת ההתרחשות ממלאת אותך. האופן שבו ההתמלאות המתוארת, בדיוק במקום מסוים ובזמן מסוים מקבילה לצורת ההסתכלות של קאנט. למרות הפאסיביות המתוארת, מתאפשרת קליטות/פתיחות לחושניות פנימית הבאה מן החוץ.]
           
ללא הנחת החושניות, לא נוכל את כל הידע אשר אנו חווים דרך הניסיון. קאנט לא מתייחס לחלל ולזמן כאידיאות  מולדות אשר מתממשות בעקבות טריגר כלשהו. על מנת שההכרה האנושית תהיה מופעלת מבחוץ עלינו להניח כי קיים "מפעיל" – החלל והזמן.
באותה תקופה, הגישות המרכזיות לחלל:
1.       ניוטון – החלל כמיכל, אשר בתוכו מתקיים אובייקטים. הבעיה של קאנט - החלל אינו מוחלט ולא אינסופי.
2.       לייבניץ – החלל הנו יחס. הבעיה של קאנט – במקרה זה המושאים קודמים לחלל, הרי רק על פיהם היחס ביניהם נגדיר את החלל. קאנט רוצה לומר כי החלל והזמן קודמים למושאים.
דימוי המשקפיים – כולנו מרכיבים את אותו סוג של פריזמה דרכה אנו מסוגלים לחוות התנסות חושנית.
יחסי החלל והזמן – ישנו וויכוח. יש הגורסים כי החוש הפנימי, קרי הזמניות, הנו תנאי מספיק ובכך הזמן בעצם קודם לחלל.
לסיכום, האסתטיקה הטרנסנדנטלית מבססת את החלק הראשון של הביקורת וטוענת כי: לחושניות יש מדע ומרכיביה הם החלל והזמן.

·          
·         ההסתכלות: הסקה שאינה דרך הניסיון (אפריורי).
·         החלל והזמן (קאנט עוסק בעיקר בשני מרחבים אלו, לא כמו היום שיש התייחסות למרחבים רבים):
-          המספר הוא פרי ההולדה של הזמן: הבנייה האלגברית, הספירה נעשית על ידי הזמן.
-          הצורה הגיאומטרית היא פרי ההולדה של החלל.
-          החלל והזמן הם צורות הסתכלות סינטיות-אפריוריות.
·         כיצד הסינטתי יכול לפעול על האפריורי: צריך משהו שבמהותו מחבר. במשולש חיברנו את המקביל, במספר. המתמטיקה תשמש לקאנט כמודל.
האסתטיקה הטרנצנטלית
·         יותר רזה מהלוגיקה הטרנצנטלית.
·         מזכיר לנו את הויכוח בין לייבניץ לניוטון באמצעות קלארק.
בין קאנט ואריסטו
·         בין קאנט לאריסטו: יש הסכמה על עיקרים מסוימים, יש מחלוקות, אבל ניתן לומר שקאנט בונה תורתו על יסודות אריסטוטלים רבים (לדוג' הצורך בקטגוריות)
·         משפט הסתירה של קאנט (מול אריסטו) => הסתירה העצמה היא חלק מצורת ההסתכלות של הזמן. החלל והזמן אינם נמצאים בדברים לכשעצמם אלא בהסתכלות שלנו => מכאן שחוק הסתירה אינו קיים לכשעצמו, אלא בתוך צורת ההסתכלות. הזמן, הוא זה שיוצר את חוק הסתירה. על פי אריסטו (על הפרשנות), למשפט יש תוקף כללי אובייקטיבי. קאנט: הצורה שבהסתכלות שבי אינה מאפשרת ששני דברים הפוכים יקרו בו זמנית.
·         מאפיין מרכזי: הנדבך המחובר למציאות, הנדבך המחובר לשכל => המעבר בניהם הוא אינו אפלטוני, אלא במובנים רבים יותר אריסטוטלי. הסכמטיזם (נגיע בעתיד) כמקשר בין ההסתכלות לחושים. (שלמה מימון, אחד ממבקריו הראשון של קאנט יבקר נקודה זו).

מעמד צורות ההסתכלות הוא אידיאלי:
·         המתח בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי בתפיסת ההכרה: למרות האופי הסובייקטיבי (תלוי בנק' מבט של מישהו) בצורות ההסתכלות של החלל והזמן, האופן שבו אנו תופסים הוא זהה לכל בני האדם: להתנסות יש מעמד "אידיאלי" (לא אובייקטיבי באופן מוחלט).
·         התמודדות עם יום שאצלו הכל סובייקטיבי לחלוטין.
·         החלל והזמן אינם אובייקטיבים כי קאנט לא טוען שאנחנו מצויים בתוכם, הוא טוען שהם קיימים כי הם תלויים בקיומינו האנושיים.
·         החלל והזמן לא סובייקטיבים כי הם אותו הדבר אצל כל בני האדם.
·         "החלל אינו מייצג שום תכונה של דברים אחדים שהם כשלעצמם": קאנט אינו ניוטון שטוען שיש חלל וזמן באופן בלתי תלוי בבני האדם. חלל וזמן אינם ממשיים. הם אידיאליים (מוגבל ליצורים אנושיים ולפי כך בעל תוקף כללי).
·         והוא אינו לייבניץ: שטוען שהזמן והחלל הם קונטינגנטיים (ביחס למושאים).
·         החלל והזמן אינם תאורים של העולם בפני עצמו. אלא צורות הסתכלות של ההתנסות האנושית. האופן היחידי שבו אנחנו מסוגלים לדעת חייב להיות מתווך ע"י הצורות הטהורות של חלל וזמן. חלל וזמן אינם ממשיים אבל יש כללים אובייקטיביים לסובייקטיבי: יש תוקף כללי לחלל ולזמן כצורות הסתכלות טהורות.
פילוסופיה של העת החדשה

קאנט: אסתטיקה טרנסנדנטלית – החלל והזמן

קאנט: אסתטיקה טרנסנדנטלית – החלל והזמן

קאנט מבחין בין הסתכלות וחושניות:
  • הסתכלות – הכרה בלתי אמצעית, אינה סבילה מהגדרתה.
  • חושניות – מאופיינת ע"י סבילות, אנו מופעלים ע"י מושאים.

למה ההבחנה הזו חשובה?
קאנט רוצה לאפשר מושג של הסתכלות שכלית, למרות שלבני האדם אין אותה. לא ניתן להתבונן על הכיסא ולראות מיד את המושג, יש צורך בתהליך של הרכבה. אנחנו בני האדם, מקבלים את הרשמים באמצעות החושניות, מעבדים אותם, ורק אז מגיעים להכרה.

טענתו של קאנט באסתטיקה הוא שיש מדע גם לחושניות והוא האסתטיקה הטרנסצינדנטלית.

חלל וזמן – צורות הסתכלות והסתכלויות טהורות
קאנט מכנה את החלל והזמן צורות הסתכלות וגם הסתכלויות טהורות. מה משמעות הדואליות הזו?
  • צורות הסתכלות – תווך שדרכו הדברים מגיעים אליי, ערוצים שדרכם המידע זורם אליי. תופס משהו כמצוי בחלל.
  • הסתכלות טהורה – מצד שני אנו תופסים את הדברים כנמצאים ממש בתוך החלל.

אנו תופסים את הבקבוק באמצעות החלל (צורת הסתכלות) אבל גם בתוך החלל (הסתכלות טהורה). החלל והזמן אינם רק משקפיים שדרכן אנו מסתכלים על העולם, אלא גם ה"מרחב" שבו אנו ממקמים את התופעות.

הערה: להגיד על משהו שהוא נמצא בחלל שונה מלהגיד עליו שהוא שחור למשל. צורת הסתכלות שונה ממושגים, אפילו ממושגים טהורים.

החלל והזמן כצורות הסתכלות
החלל והזמן הם הדרך שבה יצורים אנושיים מקבלים דבר מה מבחוץ. הכרה אנושית, כדי שתהייה מופעלת מבחוץ, חייבת להניח עמידה מסוימת שתאפשר לה להיות מופעלת ע"י משהו, והעמידה הזאת היא החלל והזמן. במילים אחרות, תהליך ההתנסות מחייב מסגרת שתכיל את ההתנסות, המסגרת הזו היא החלל והזמן. כדי שנהייה מסוגלים להיות מופעלים ע"י משהו חיצוני, אנחנו צריכים להיות "ממוצבים" במקום מסוים ביחס אליו. הדבר ש"ממצב" אותנו ביחס למושאים הם החלל והזמן.

החלל והזמן מתנים את החושניות שלנו. החושניות תלויה בחלל והזמן. צורת ההסתכלות היא מה שמאפשר את החושניות, את האפשרות לקלוט תחושות ורשמים מהחוץ.
(אין פה הנחה דוגמטית של החלל והזמן. העובדה שיש קליטה כלשהי היא שמוכיחה את התוקף האובייקטיבי-אידיאלי של החלל והזמן).
נדגיש שהחלל והזמן אינם מושגים, הם צורה של האופן שמאפשר לי להיות מופעל ע"י משהו. זאת משום ש:
·         אם הם היו מושגים הם היו עושים פעילות של הבחנה, ואילו צורת הסתכלות (כלומר החלל והזמן) כלל לא מחייבת המשגה, אלא רק מאפשרת קליטה של החוץ.
·         מושג הוא תוצר של הפשטה. חלל לא ניתן להפשטה.
·         הם מכילים בתוכם אינסוף דימויים, לא ניתן לעשות את זה עם מושג. לא ניתן להיות מחוץ לחלל והזמן.
·         ההומוגניות של החלל – ניתן לחלק את החלל לאינסוף חללים וכולם יהיו חלל, גם זה לא קורה במושג.

נשים לב – הסתכלות על החלל והזמן בתור תנאים להתנסות הוא:
·         שינוי מושגי ביחס לתפיסה המקובלת – בעבר התייחסו לחלל ולזמן, בתור מושגים שכליים.
·         השינוי המושגי הזה פותר בעיה אימפריציסטית – מסביר כיצד ניתן ליצור מושגים בעזרת החושים ללא צורך באידאות טבועות מלידה.

אפיונים של החלל (תקף גם לזמן)

1.       לא ניתן "לאיין" את החלל בניסוי מחשבתי, לא ניתן לדמיין אי קיום של חלל ולכן החלל קודם לכל דימוי אחר.

2.       החלל אינו מושג דיסקורסיבי, אינו היקשי. מושג החלל הוא מושג "פלאי", במובן שהדברים נתונים לנו כחלליים בלי שהיינו צריכים לבצע שום עיבוד שלהם. לא הסקתי שמשהו הוא חלל ע"י היקשים, הוא פשוט נתון לי ככזה.

3.       מושגים הם דברים שאנחנו מרכיבים, לנו אין יכולות אינסופיות ולכן אנחנו לא יכולים לבנות מושגים אין סופיים. לעומת זאת, החלל נתפס באופן אינסופי (למשל כי הוא ניתן לחלוקה לאינסוף חלוקות). לכו, החלל אינו מושג ככל המושגים.  אפילו מושגים אפריוריים הם סופיים. למשל: העצם הוא מושג אפריורי, אך גם כאשר אני חושב שראיתי עצם, לא נתון לי שום דבר אינסופי.

קדימות בין החלל והזמן
האם ניתן לומר שבעצם אפשר לחוש עם החוש הפנימי בלבד? האם אפשר לומר שהתנאי היחיד להתנסות הוא בעצם הזמן? יש על זה ויכוח גדול.

החלל והזמן הקנטיאניים ביחס לניוטון ולייבניץ
כנגד נשים לב: ההסתכלות הקנטיאנית על החלל והזמן מבטאת את המהפכה הקופרניקאית, בייחוד ההתנגדות לניוטון.

חלל וזמן כצורות הסתכלות טהורות
לפי קאנט, בגלל שהחלל הוא צורת הסתכלות טהורה, ניתן לגזור ממנו אמיתות סינטטיות אפריורות של הגיאומטריה. אחת ההגדרות של סינטזה היא שניתן להתקדם מעבר למה שטמון במושג עצמו (ולכן מדובר באנליזה סינטטית ולא אנליטית), ובגיאומטריה אכן ניתן להרחיב את הידע.

מונחי יסוד בפילוסופיה של קאנט

·         המתודה הביקורתית של קאנט: כלי שלילי עם תכלית חיובית. תפקיד הביקורת: קביעת הסטנדרט, הכללים והחקיקה (הביקורת היא מושג עצום אצל קאנט, כל ספריו הושפעו וצורת חשיבה זו שולבה בהם: שיטה הקובעת מה בפנים ומה בחוץ)
קריאה במבוא:
·         מצד אחד ההכרה שלנו מתחילה בהכרח מהניסיון. מצד שני: לא כל ההכרה נובעת מהניסיון.
·         בין אפריורי לאפוסט-פריורי:
-          אפריורי: הכרות שאינן תלויות בניסיון בכל וכל. (לדוג' חוקי ניוטון, שעל פי קאנט יש בהם חוק כללי שמושלך על הטבע)
-          אפוסטריורי: שמקורן בניסיון.
·         מבין סינתטי לאנליטי:
-          משפט מרכיב/סינתטי: ההצמדה בין שני חלקי המשפט הם מתוך שימה מכוונת: "העורבים הם שחורים" (הוא סינתטי כי אנחנו יודעים שיש עורבים לא שחורים).
-          משפט אנליטי: ההצמדה בין שני חלקי המשפט נעשית מתוך משמעות המושג עצמו: "רווק הוא גבר לא נשוי."

                   אפריורי      אפוסטריורי
אנליטי:            X                  
סינתטי:       ??????                 X
·         המוטיבציה לסינתטי אפריורי – פילוסופים אחרים טענו שהכל אנליטי-אפריורי:
-          לייבניץ: סיבתיות => בחשיבה הדוגמטית קשרנו את הסיבה עם עקרון היחסים (מערכת לוגית, הכוללת מערך פרדיקטיבי אינסופי.
-          יום: סיבתיות => בין האירוע שהתרחש במציאות לבין התוצאה שלו אין קשר של סיבתיות. אם אתה מחפש סיבה בין שני המושגים (של הכסא והחריקה) לא תמצא. צריך למצוא את קשר הסיבתיות עצמו בניסיון. אך את זה לא ניתן למצוא. על פי יום מושג הסיבה אינו קיים אפריורי. כל מה שאפשר לעשות הוא אינדוקציה (רשימה של סיבות ומסובבים).
-          קאנט: כדי להגן על מושג הסיבתיות, כדי לאפשר התפתחות המדע, הוא חייב מושג שהוא אפריורי ונכון בהכרח.
·         קאנט ויום: קאנט מקבל את הספק של יום. (אבל יום גם אומר שבין המטמתיקה לעולם אין כלום, ואם זה קאנט לא מסכים). לדידו, כל הניסיון המרחבי מכיל בתוכו אפריורי קבלה של יסוד מסוים.
·         הוכחת העובדה שיש ל3 זויות במשולש 180 מעלות: הגיאומטריקן מבצע את ההוכחה תוך הוספת מקביל נוסף. על פי קאנט: ההוכחה הזו של המשולש חייבת להיות סינתטית (ולא אנליטית, כפי שהיא נתפסת עד כה) בגלל הוספת עקרון נוסף (שהוא המרחב של המשולש והקן שהוסיף) (עמ' 357) והיא אינה אפוסטריורית (ההוכחה היא לא במציאות, לא בשדה-הניסיון, אלא בהסתכלות האופן אפריורי. 
·         היכולת שלנו לתפוס את הדברים היא אפריורית, הדבר שיצור את החיבור את ההסקה הוא לא בתוך שדה-הניסיון.
·         המסקנה (אחת מהן): המתמטיקה היא משפטים סינתטיים אפריוריים (קאנט מכיר בזה שחלק מהמשפטים הם כן אנליטים כמו A =A). אפריורי-סינטתי חל על המציאות. המתמתיקה פה היא כבסיס מחשבתי להגיע למסקנה כללית)

המהפכה הקופרניקאית של קאנט


המהפכה הקופרניקאית של קאנט:
·         המהפכה הקופרניקאית של קאנט: כדי להבין את הבקבוק נצטרך להבין את מה שהוא היה לפני כן. כדי להבין זאת אנחנו חייבים להיות מושפעים מהבקבוק. קאנט אומר שמושא המחקר לא צריך להיות הבקבוק,  אלא התודעה שלנו כפי שהיא רואה את הבקבוק. את התודעה הזו ניתן לבסס היטב. אפשר לדעת את עולם התופעות כפי שהוא מתרחש במחשבותינו, אבל לא את הסיבות הראשוניות של הדברים כפי שהם בעולם. הקונסטרוקציה של הדברים בתודעה היא הכרחית ולא ניתנת לספק. אידיאליזם טרנצנדלי
·         יחס אובייקט-סובייקט בפילוסופיה עד קאנט: כל הפילוסופים חשבו שהאובייקט מכונן את הסובייקט (לדוג' אלוהים מכונן את האדם). הם ניסו להכיר את האובייקט לפני שהוא מצליח לכונן אותי. קאנט אומר שיש כאן סתירה: לא יכול להיות שאתה מנסה להכיר משהו לפני שהוא כונן אותך אם אתה כבר כאן. מה שצריך להיות: הסובייקט צריך לקבוע את האובייקט.
·         ברקלי (אידיאליזם סובייקטיבי): האמין שאין כלום חוץ ממה שיש בתודעה שלנו. האובייקט לא קיים בלעדי. קאנט טוען טענה שונה (זה מה שהוא הדגיש בהוצאת המהדורה ה-2).
·         יום: הכרותינו מכוונות עצמן לפי המושאים. עפ"י קאנט יש להפוך את הכוון: המושאים חייבים לכוון את עצמם לפי הכרתנו. המושאים כבר נמצאים מכוונים אלי. האינטואיציה הקנטיאנית היא שהתופעות כולן הן ביחס אלי: התופעה אינה נמצאת בפני עצמה אלא רק בהכרתנו. הסובייקט 'נסגר' בפני עצמו.
·         בעייה אינטואיטיבית שעולה: בעיית הסוליפסיזם.
·         "המהפכה הקופרניקאית" כדוגמא להיפוך: מכדור הארץ במרכז לכדור הארץ כאחד מהרבה. כך היפוך בתפיסת ההכרה.
·         הבעיות והמתחים בין הרציונאליזם לאימפריציזם מתבטלות בגלל שהמושא אינו עוד המרכז אלא האדם.
·         1710: איטלקי בשם ויקו כתב ספר בשם "המדע החדש" בו הוא כתב ראיונות דומים. אז הוא לא היה מוכר.
·         במבוא להוצאה השנייה: המטאפיזיקה הייתה המדע הראשוני ולמרות זאת היא לא מצליחה לעלות על הדרך המדעית. מדעי הטבע הצליחו למצוא את המתודה להתקדמות באמצעות מושג ההתנסות, הלוגיקה והמתמטיקה מצאו את עקרונותיהם. קאנט מציע דרך בה המטאפיזיקה עולה על דרך המדע => הוא ישתמש במתמטיקה, בלוגיקה ובמדעי הפיסיקה המודרניים כדי להוכיח את המטאפיסיקה.  קאנט נותן ערך למהלך ההיסטורי הארוך שהסתיים בלי פתרון למטאפיזיקה, העת היא עתה: כי עתה יש התחדשות אדירה גם בתחומים הרבים שהוא מגייס לטובת מפעלו (התודעה של עידן הנאורות: היינו טמבלים ועכשיו התבגרנו).