Sunday, December 11, 2011

הדיאלוג "המשתה" של אפלטון

הדיאלוג "המשתה" של אפלטון
·         אגאתון עורך משתה לרגל זכייה ומזמין מכובדים  רבים.
·         פידון מזמין את הנוכחים לנאום על ארוס (אל האהבה)
·         ביוון – אהבה הטרוסקסואלית/הומוסקסואלית
·         במהלך המשתה יש 7 נאומים שונים, האחרון הוא של סוקרטס.
·         נאום אריסטופאנס (מחבר הקומדיות):
-  בני האדם היו בעלי 4 רגליים וידיים (כמו היום אך כפולים) והם היו כה חזקים עד שרצו לעלות השמיימה ולהשתלט על האלים. זאוס מתעצבן וחותך אותם עם הברק שלו לשניים. פלוטו הנפח שלו, חיבר את הפצעים ויצר טבור להזכיר לנו את מעשה זה. ומאז המין האנושי מחפש את החצי השני וכשמוצא רוצה רק להיות מרותך אליו שוב. חלק זכר לזכר, חלק זכר לנקבה, חלק נקבה לנקבה.
-  אריסטופאנס טוען האדם הוא חסר. חסר לו חלק.
·         החלק המרכזי ב"משתה" בו אפלטון שופך את תורתו הפילוסופית הוא נאום סוקרטס ושיחתו עם דיוטימה.
·         העמדה הסוקרטית קובעת שהאדם הוא אגואיסט השואף לאודימוניה. אפלטון נשען על נקודה זו ומוסיף שהארוס הוא השאיפה של האדם אל היפה, אל הטוב. האושר מזוהה עם הטוב ולכן ברור שבכל אדם יש ארוס מסוים. כל אדם שואף לטוב.
·         סוקרטס טוען שלאדם חסר חלק, אך לא חסרה חתיכה מהגוף אלא תכונה. חסרה תכונת השלמות, זה לא האדם הטוב ביותר:
א.      האדם הוא בלתי שלם.
ב.       האדם מודע לאי-שלומותו זו
ג.        שלמות האדם אינה פנימית אלא נמצאת מחוץ לאדם.
·         הארוס הוא המשיכה של האדם לשלמות הזו. המשיכה אל היפה. את היופי הזה מסוגל האדם לזהות מכל מקום אחר. באופן קודם כל פיסי ולאחר מכן בכל תחום – בנשמה, במדעים ובכל, ולבסוף ביפה לכשעצמו. – תמיד אותו דבר (הזמן אינו מקטין מיופיו). המשיכה אל האידאה של היפה. (אפלטון מראה איך המשיכה אל הפרטי אינה בכוון הנכון, והארוס האמיתי הוא המשיכה אל האידאה של היפה)
·          העלייה הזו בשלב האחרון בין המשיכה לדבר יפה ליפה לכשעצמו, לאידאה של היפה, אינה מיסטית (נאו-אפלונים יעשו ממנה מיסטית בימי הביניים).
·         בין השכל לרגש - המשיכה הזו היא משיכה אינטלקטואלית - אין ניגוד בין השכל לרגשות, הארוס אל האידאה מקטין את ההבדל בין השכל לרגש, והוא הרבה יותר חזק מהארוס לדברים יפים שהוא רק אמוציונלי.
·         במשתה ההתייחסות לנפש היא עדיין אחדותית.
·         בפיידרוס: מיתוס הסוסים: אחד שחור ואחד לבן, והרכב בולם את הסוס השחור. בנפש יש שלושה אספקטים:
א.      הרציונאלי
ב.       האיוולת
ג.        הדחף הרציונאלי
·         המדינה: הנשמה במצבה התוקפני מכילה אספקטים/חלקים שונים. זו עובדה פסיכולוגית. הוא אינו יכול להוכיח אותה אלא להראות אותה. בין האספקטים יש קונפליקטים.
·         נימוק לטובת חלוקת הנפש: על פי עקרון הסתירה דבר אחד אינו יכול להכיל ניגודים באותו הזמן ולכן צריכים להיות בנפש חלקים.
א.      התאוות - משיכה מינית, אמוציות וכו'.
ב.       העוז – רציות הנובעות מרגשות חברתיים (כעס, גאווה, בושה, כבוד) נובעות מהדימוי העצמי והמקובל בחברה.
ג.        ההיגיון – הלוגיסטיקון – החלק העליון – החלק המחשב של הנפש. מגבש רציות רציונאליות.
·         החכם הוא זה ששולט עם ההגיון על שני חלקי הנפש האחרים.
·         החלוקה המשולשת תשמש את אפלטון בחלוקת המדינה ל3.
·         הנשמה מחולקת? הנפש/הנשמה נראית כבעלת אספקטים שונים (מתוך פיידרוס והמדינה).
·         בספר י' של המדינה טוען אפלטון: בלי כל התוספות שהתווספו לה היא אחת ובלתי מחולקת.
·         לנשמה יש מימד לא-אמפירי. (מסקנה מהפיידון, מהמשתה מהמדינה ועוד)
·         הנשמה נמצאת בגוף. חייבים להבין את האספקטים שבנשמה כפעולות התלויות בגוף:
א.      כל התאוות קשורות בגוף (צמא, רעב, משיכה מינית). בנפרד מהגוף אין להם מובן. גם הכעס ורגשות דומים – תלוי באינטראקציה החברתית.
ב.       גם הלוגיסטיקון תלוי בגוף.
·         מכאן מסביר אפלטון: הנשמה בטבעה האמיתית היא אחת, מאורגנת טלאולוגית. אך במצבה הגופני, היא מחולקת לאספקטים.
סיכום על תורת הנפש האפלטונית (מתוך העבודה)
עיון בהתפתחות מושג ה"נפש" בכתבי אפלטון, עלול לעורר בקורא חשד לסתירות פנימיות בתורתו. בעבודה זו אתאר את התפתחות תורת הנפש האפלטונית, תוך הדגשת שלושת הדיכוטומיות המרכזיות העולות מעיון בתורתו. ראשית, הדיכוטומיה בתוך הנפש: הנפש בין עולם האידאות לבין העולם המוחשי, שנית הגדרת הנפש: מושג פשוט או מושג מורכב ושלישית, הדיכוטומיה בין הנפש לגוף.
בכתביו המוקדמים של אפלטון באה לידי ביטוי העמדה הסוקרטית של תורת הנפש. עבור סוקרטס המושג "נפש" משמש לציין שתי תכליות חשובות: כושר ההכרה של האדם (הידיעה), ואופיו המוסרי (הטוב). סוקרטס הוא אינטלקטואליסט, עבורו הנפש היא לוגוס בלבד, אין בה רגשות. לוגוס זה מוביל לידיעה והיא - ורק היא - מובילה לטוב.
תפיסתו משאירה שלוש שאלות מרכזיות פתוחות: סוקרטס יאמר על אדם העושה דברים שאינם הגיוניים, שהם נעשים כי אין לאדם ידיעה אמיתית, ובכך שולל סוקרטס את האפשרות שאדם נמצא במצב של אי-שליטה (Akrasia). שנית, בדיאלוגים מנון ולכס מותיר סוקרטס את הניסיון להגדיר את הסגולה הטובה של האדם במצב של אפוריה. שאלה שלישית שמותיר סוקרטס פתוחה באפולוגיה של סוקרטס: אין הוא יודע דבר על מה שעתיד לקרות לאדם לאחר מותו.  לשאלות פתוחות אלו, צפוי אפלטון להשיב בהמשך כשיציג את תורתו הפוזיטיבית בדיאלוגים: מנון, פידון, המשתה, פידרוס וחלקים מהפוליטאה.
בדיאלוג מנון,[1] לראשונה נראה כי אפלטון מבטא את פירות מחשבתו באשר לתורת הנפש. הוא מציג את תורת ההיזכרות והקשר בינה לבין הנפש הנצחית בעלת האלמוות. תורה זו ממשיכה להתפתח בדיאלוג פידון - המוקדש ברובו לעיסוק בתורת הנפש – בו אפלטון מציג צורה אונטולוגית לאידאת[2] הנפש. הנפש נפרדת לגמרי מהגוף הגַשמי: אמנם יש להם קשר מסוים, אך כמובן שאין בקשר זה כדי למנוע את נצחיות הנפש גם לאחר מות הגוף, בכך מספק אפלטון תשתית מטאפיזית לדואליזם בין הגוף והנפש. הנפש בפידון היא מושג פשוט שלא ניתן לחלקו למרכיבים (אינדיווידום).
בדיאלוג המשתה מפתח אפלטון את מושג ה"אֶרוֹס". בדיאלוג זה מבליט אפלטון לראשונה את המימד הרגשי, אך לא כחלק נפרד של הנפש. אפלטון ממשיך להציג את מושג הנפש כמושג פשוט: ההבדל בין האמוציות לשכל אינו הבדל בסוג, אלא הבדל בבהירות ובעצמה. ה"ארוס" החזק ביותר עפ"י אפלטון הוא אהבת היופי לכשעצמו, אהבת אידאת היופי, אותה האהבה שמשלבת את ההכרה עם רגשות.
בדיאלוג פידרוס מדמה אפלטון את הנפש לרכב ושני הסוסים. במשל ניתן למצוא ביטויים לכל התורות שהציג אפלטון בדיאלוגים הקודמים ורמזים על המשך התפתחות מושג הנפש. חלוקה זו של הנפש לשלושה חלקים בצורת משל, מעידה על אינטואיציה פילוסופית, המתגבשת לכדי תיאור מִשְִנַה פסיכולוגית מלאה בפוליטאה[3]. בפוליטאה ד', לראשונה מציג אפלטון תיאוריה פסיכולוגית על אופן פעולת הנפש. הוא מחלק את הנפש לשלושה חלקים: ההגיון (logisticon), החלק הרציונאלי המייצג את השכל, עֹז הרוח (thumos) המייצג את הרֶציות הנובעות מהדימוי העצמי ומהנורמות החברתיות וחלק התאוות (epithumiai), הכולל את התשוקות והדחפים הפיזיולוגים של האדם.
החלוקה המשולשת של הנפש מסייעת לאפלטון במספר תכליות: ראשית, היא מחדדת את הדיכוטומיה בין הגוף לנפש; שנית, על ידי הגדרת התאוות היא מאפשרת קיום של מצב האי-שליטה; שלישית, היא מאפשרת פתרון לאפוריות בלכס ובמנון: כעת ניתן להגדיר את הסגולות הטובות;  ורביעית, חלוקה זו תאפשר לאפלטון לבצע אנלוגיה של הנפש למדינה המחולקת גם היא לשלושה חלקים.
לאחר העיון בהתפתחות מושג הנפש, ניכר כי הדיכוטומיות שיצר אפלטון ניתנות לחידוד כאשר בוחן הקורא את שלושתן גם יחד: הנפש "נעה" בתווך הביניים, בין עולם האידאות לעולם הגשמי. הנפש במצבה הטבעי, בעולם האידאות, היא אחת, מאורגנת טלאולוגית ואינה ניתנת לחלוקה. היא אינה קשורה לגוף הגשמי וכך יכולה להיות נצחית. לעומת זאת, הנפש בעולם המוחשי, נמצאת במצבה הגופני וחל עליה מושג הריבוי והתורה הפסיכולוגית של החלוקה המשולשת.
·         הנפש של אפלטון נעה בין שני המישורים האונטולוגים: בין עולם האידיאות לעולם התופעות. היא נמצאת לעיתים פה ולעיתים פה.



[1] את מנון נהוג לסווג בתור דיאלוג ביניים: בין התקופה המוקדמת הסוקרטית לבין התקופה האמצעית האפלטונית יותר.
[2] את מושג ה"אידאה" המלא יסיים להגדיר אפלטון רק יותר מאוחר, אך ניכר כי גם בעת כתיבת פידון המושג ממלא תפקיד זה, גם אם טרם הוגדר במדויק.
[3] עפ"י ההערכה הרווחת הפידרוס נכתב על ידי אפלטון אחרי כתיבת הפוליטאה, הצגתו כאן לפני הפוליטאה נועדה ללמד על הקשר בין המשל לתיאור התורה בפוליטאה, ללא קשר לסדר כתיבת הדיאלוגים.

No comments:

Post a Comment