Saturday, December 31, 2011

פוליטיקה השוואתית - סיכומים

פוליטיקה השוואתית - סיכומים

פוליטיקה השוואתית היא תחום של מדעי המדינה הבוחן מרכיבים שונים של משטרים ומשווה בניהם. פוליטיקה השוואתית למעשה מתפרסת על פני כל תחומי מדעי המדינה ובוחנת מרכיבים שונים של משטרים בעין השוואתית. כמו כן שואלת הפוליטיקה ההשוואתית לגבי עצם הכלים והפרמטרים שעימם מושווים משטרים שונים במסגרת המתודולוגיה של פוליטיקה השוואתית (ראה הגישה ההשוואתית)

נושאים בפוליטיקה השוואתית
פוליטיקה השוואתית משווה בין משטרים על סמך סוגי משטרים או סוגי דמוקרטיה, למשל. נושאים נוספים שנבחנים במסגרת של פוליטיקה השוואתית הם למשל יחסי גלובליזציה והמדינה, השוואה בין תרבות פוליטית או השתתפות פוליטית במדינות שונות והיחסים בין פוליטיקה ותקשורת המונים. פוליטיקה השוואתית מתעניינת גם בנושאים כמו בחירות, ומרכיבים במדינה כמו קבוצות אינטרס, מפלגות פוליטיות ומערכת מפלגתית, שאלות של חוקה, פרלמנטים ובירוקרטיה

לימוד פוליטיקה השוואתית -צעדים ראשונים
בכדי להתחיל לעשות את הצעדים הראשונים בפוליטיקה השוואתית צריך ראשית כל לשאול מהי פוליטיקה ולהבין לאשורה את התפתחות המדינה המודרנית. לאחר מכן פוליטיקה השוואתית מתחילה לעסוק בנושא של דמוקרטיה וסוגים שלדמוקרטיה, התפשטות הדמוקרטיה.  במסגרת של פוליטיקה השוואתית יש עיסוק נרחב בנושא של משטרים אוטוריטאריים וכן גישה השוואתית לנושא של תרבות פוליטית להשפעתן של תקשורת פוליטית וכן כלכלה פוליטית. מרכיב חשוב בתחום של פוליטיקה השוואתית היא הנושא של השתתפות פוליטית וכן דיון בנושאי בחירות ובוחרים. הפוליטיקה ההשוואתית בוחנת תא המערכת הפוליטית שמורכבת למשל מקבוצות אינטרס וכן סוגי מפלגות מפלגות שונות. נושא נוסף שבו עוסקת פוליטיקה השוואתית הוא השוואה בין עצמאות שופטים ודרך המינוי שלהם וכן מפלגות ומערכות מפלגתיות . נושא נוסף שמעסיק לא מעט את התחום של פוליטיקה השוואתית הוא כל מה שנוגע אל חוקות והמסגרת החוקתית.  כמו כן משווה פוליטיקה השוואתית בין סוגים שונים של פרלמנטים ודרכים שונות שבהן באה הרשות המבצעת לידי ביטוי.

אין ספק כי התחום של פוליטיקה השוואתית היא תחום מרתק וכאן במאמר הקצר הזה תוכלו למצוא את קצות החוט, בצורת קישורים למאמרים וסיכומים על נושאים במסגרת של פוליטיקה השוואתית, אל התוודעות לעולם המרתק והעשיר לאין ערוך הזה של פוליטיקה השוואתית. 



עצמאות שופטים ודרך המינוי שלהם


עצמאות של ושופטים ודרך מינוים
רוצים ששופטים יהיו עצמאים מלחצים חיצוניים ולכן המינוי הוא לכל החיים וקשה להדיח אותם. יש לשם משכורות גבוהה. זה לא נובע רק מיוקרה אלא גם כדי שהם לא יהיו נתונים לפיתויים. איך ממנים שופטים? בקצה אחד יש את הטוענים שהשופטים בהיותם מקצוענים, ימנו את עצמם. כלומר השופטים הם אלו שיקבעו מי מבין השופטים הם יצרפו למערכת. הבעיה היא שאין פיקוח על זה והם יכולים ליצור קסטה נפרדת ועצמאית. מהצד השני יש את האפשרות ששופטים יעמדו לבחירה כמו בארה"ב. זה עלול ליצור שיקולים לא עניינים. ברוב העולם, השופטים מתמנים ע"י אמצעים אחרים. בארה"ב יש מינויים פוליטיים כאשר הסנאט יכול להטיל וטו על מינוי מסוים. יש מדינות שבהן יש איזון בין ההשפעה הפוליטית לבין הגופים המקצועיים. בישראל יש ועדה למינוי שופטים שמהווה פשרה. 5 מחברי הועדה הם לא פוליטיקאים ו-4 כן. חלקם מהלשכה של עו"ד ונציגים מביהמ"ש. הדמוקרטים ישאפו לבחירת שופטים בעוד הליברלים ישאפו למינוי משום שכך זה יגביל את השלטון.
במדינות לא דמוקרטיות ביהמ"ש נתונים ללחצים של השלטון (הרשות המבצעת) וממלאים את הצווים של הרשויות המבצעות. שופט שמעיז לקבל החלטה שלא בעיני העריץ מועף או שלפעמים נרצח. הרבה פעמים, ביהמ"ש חלשים והם פועלים במציאות של חירום. הדיקטטורים מוצאים צווי חירום שיוצרים מצב חוקתי של חירום שבו השופטים אמורים לפסוק לטובת האינטרסים של הרשות המבצעת. בשביל מערכת שיפוטית חזקה צריך מערכת פוליטית חזקה. עצם זה שיש בתי משפט וחוקים זה לא מה שיאפשר למדינה להיות דמוקרטית.
במדינות חדשות אחד האתגרים זה להקים בתי-משפט חזקים מספיק ועצמאים מספיק. יש בעיה של תרבות. יש בעיה של איוש, כלומר מי יהיו השופטים. יש גם בעיה של התמודדות עם פשעי העבר. המעבר לשלטון דמוקרטי הוא דיל שנעשה עם אנשי הצבא שאז מקבלים פטור משיפוט פשעיהם. הרבה פעמים גם מחוקקים חוקי מעבר שלא ניתן לשפוט אנשים על פשעי המשטר הקודם. אז מגיעה הדמוקרטיה שקשה לה להתעלם מההפרות האלו. זה אנטי-דמוקרטי ואנטי-ליברלי. החוקים האלו אמורים לנקות את האנשים וזו הבעייתיות, שאלו חוקים. זו בעיה ללא פתרון ברור. בעיה נוספת זו רמות שחיתות גבוהות יותר מאשר במשטרים דמוקרטים. מדינות אלו היו בנויות על יחסים של פטרון-קליינט ואז השלטון הדמוקרטי צריך לשבור את הדפוסים האלו משום שהוא מבוסס על דפוסים של הגינות ולא של שחיתות. לעשות דמוקרטיזציה במישור של החוק והמשפט זה תהליך ארוך טווח, תהליך של דור.
חוק מנהלי- עוסק בהסדרת היחסים בין האזרחים לרשויות השלטון. חוק זה גדל עם צמיחתה של המדינה המודרנית. ככל שלמדינה יש יותר תפקידים יש צורך במערכת ענפה יותר של חוקים על היחסים בין האזרח למדינה. יש מדינה עם מערכת משפט שעוסקות רק בעניינים מנהלים ויש מדינות שבתי-משפט רגילים עוסקים גם בעניינים מנהליים. בישראל זה גם וגם.
חוק בינ"ל- מערכת של כללים שמדינות וגם שחקנים אחרים מתייחסים אליהם כמחייבים ביחסים ההדדיים שלהם. אין ריבון ברור במערכת הבינ"ל. ע"מ שיהיה חוק בינ"ל, כל מיני ישויות נפרדות צריכות להכיר בקיומו. המקור הוא אמנות בין מדינות או אמנות של האו"ם ועקרונות מקובלים. יש שימוש רב בחוק הבינ"ל באינטראקציות כלכליות, בייחוד בסחר בינ"ל.
הולך ומתחזק השימוש בחוק בינ"ל בנושאים של זכויות אדם ואיכות הסביבה, יש דחיפה לחקיקה ויישום של כללים בינ"ל. מדינות יקיימו את החוקים האלו משום שהן יחשבו שמשתלם להן לעשות כך. לפעמים יש מדינות שלא מקבלות כמו אמנת קיוטו (זיהום כדוה"א). ברגע שיש מעמד לחוק הבינ"ל זה יכול לאפשר כאזרח ורשות שלטונית לקדם את ערכים ואינטרסים דרך גוף בינ"ל. למשל באירופה, אם לא מאמצים חוק במדינה ניתן לפנות לביהמ"ש של האיחוד האירופאי. כך תובעים אנשים על פשעי מלחמה בבית-משפט בינ"ל. אין חסינות לאנשים שטוענים שרק מילאו את הוראות השלטון אחרת לא ניתן היה להעמיד לדין את הנאשמים במשפטי נירנברג. 

סוגי מפלגות


סוגי מפלגות -
מפלגת קדר, Caucus- זוהי מפלגה שבעיקרה מייחסים אותה למאה ה-19. לדוג', אנגליה - נציגי הפרלמנט הנבחרים היו נציגי המחוזות שלהם. כאשר הם הגיעו לפרלמנט הם הבינו שאם הם יתקבצו לקבוצות הם יקדמו אינטרסים בצורה טובה יותר. הם התאחדו בגלל אינטרס משותף. המימון מתקבל דרך קשרים אישים. המפלגות נוצרות בפרלמנט הן אליטיסטיות.
מפלגות ההמון, Mass- מסוף המאה ה-19, התפוצה שלהן הגיעה לשיא באמצע המאה ה-20. המאפיין שלהן היו התארגנות בחברה. האיגודים המקצועיים הקימו מפלגות פועלים שנאבקו בבחירות, עם הרחבת זכות ההצבעה, הן הלכו וגדלו והגיעו לפרלמנט. למשל: בריטניה- ניתן להבחין במפלגת הלייבור הבריטית. תחילה היו ארגוני עובדים שהפכו והתפתחו למפלגה גדולה. המפלגות אשר צמחו מהחברה, לא רק הבטיחו הצלחה בבחירות, היו המוני חברים במפלגה גם במובן האידיאולוגי וגם במובן התועלתי. המפלגה או האיגודים שירתו את החברים, דמי החבר הועברו מהאיגודים למפלגה. מפלגת ההמון- סיפקה שירותים רבים כמו: קופ"ח, קבוצות ספורט וכו', היו עיתונים. הדברים השתנו. 
מפלגת תפוס ככול יכולתך- מגיעות לשיאן בשנות ה-60 עד ה-80 הן מתרחקות מהחברה, הן עמומות מבחינה אידיאולוגית, הן מכוונות לדעת הקהל, הן לא מנסות רק להנהיג אלא לרצות את הציבור. המפלגות מתמקדות יותר בבחירות, הן מתמקצעות על הקמפיינים, על השליטה, מוסדות המפלגה הופכים להיות פחות מרכזיים. דבר זה קורה כנראה בגלל התפתחות של מדינת הרווחה, דברים רבים נלקחים מידי המפלגה, המפלגה לא מספקת שירותים אלא המדינה. הצלחה של המפלגות הסוציאל דמוקרטיה מחלישה את המודל של מפלגת ההמון.
בנוסף להתמקצעות של המדינה יש שינוי טכנולוגי שמחליש את מפלגת ההמון, המנהיג מדבר ישירות אל העם. גם המימון הציבורי מתחיל בשנים אלו. המפלגות נמצאות במצב זה בין חברה למדינה.
מפלגות הקרטל- מפלגות הופכות להיות כמעט חלק מהמדינה, הן מתרחקות מהחברה. ההתרחקות נובעת בגלל שהמפלגות השליטות דואגות לעצמן למימון מהמדינה, הן לא פונות אל החברה לאיסוף כספן. הן זוכות לזמן שידור חינם וכך הן מתרחקות מהחברה. המוסדות המפלגתיים נחלשים והפוליטיקאים מתחזקים. הטענה הרווחת היא שגם סוג זה של מפלגות הוא לא סוג מוצלח מגלל ההתנתקות מהחברה.
מודל של יעל ישי- מפלגת הפוסט קרטל- המאפיין את המפלגות במצב זה הוא החזרה לחברה. ביסוס טענותיה היא על המציאות הישראלית. למשל: ש"ס- מקימה ארגון אל המעיין, אלו לא ארגונים פוליטיים אך לפני בחירות אנשי ארגונים אלו מצביעים ותומכים בה.
אין אף מפלגה שהיא טוטאלית ומתאימה למודל המאפיין כל שלב, זהו תיאור כללי של מגמות ובכל נקודת זמן נוכל לזהות הבדלים בין מדינות ומפלגות.
הבסיס החברתי של המפלגות- במערכות מפלגתיות רבות ניתן לזהות את מקור המפלגות בנקודות זמן מסוימות שהתרחש בהן תהליך חברתי. גם זמן רב לאחר שהתהליכים השסעים החברתיים לא רלוונטיים המפלגות עדיין קימות. למשל: יצירת מפלגות באירופה - המדינות הן לאחר קונפליקטים בין הלאומיות לבין אזורים ובין החילוניות לבין מוסדות הדת. כך נוצרו באותן התקופות נוצרו המפלגות הדתיות, השמרניות, והחילוניות הליברליות. נוצרו גם מפלגות אזוריות מול מפלגות לאומיות (היום כמעט אין מפלגות אזוריות, מה שנותר היום אלו מפלגות ליברליות ושמרניות). המהפכה התעשייתית יצרה הבדל בין מפלגות האצולה לבין מפלגות העירוניים, ליבראלים. בנוסף נוצר גם סוג של מפלגות אגרריות, עד היום בסקנדינביה יש מפלגות איכרים.
סיכום המפלגות- מפלגות הן יצורים סתגלניים, לפי המציאות הקיימת, אין הרבה מוסדות חברתיים אשר שורדים לאורך זמן. המפלגות יורדות בגלל התקשורת, קבוצות האינטרס הופכות להיות מרכזיות. מספר חברי המפלגה קטן עם השנים.   

קבוצות אינטרס -סיכום

 קבוצות אינטרס
קבוצות אינטרס – כללי:
·         קבוצות האינטרס מגשרות בין ה"חברה" ל"מדינה". בשונה מהמפלגה, קבוצת אינטרס מנסה להשפיע על קובעי המדיניות בדרך עקיפה, אבל לא להעמיד את המועמדים למשרות הציבוריות בעצמה. עוד יחידה המקשרת בין הפרט לבין המדינה.
·         לקבוצות אינטרס יש אוטונומיה בכך שהם מופרדות מהמפלגות.
·         קבוצות אינטרס מוסדיות: צבא, מערכת החינוך ועוד. קבוצות אלו מחד הם חלק מהשלטון ובכך לא עונות להגדרה הקלאסית של קבוצות האינטרס, ומאידך, הם עדיין משחקים תפקיד פוליטי ורוצות להשפיע על רשויות השלטון (לדוג' לפני חלוקת תקציב)
·         ההשפעה של קבוצות אינטרס נעשית בשני דרכים:
א.      השפעה ישירה: להשפיע על מקבלי ההחלטות באופן ישיר: בג"צים בבתי המשפט, השפעה על שרים וכד'.
ב.       השפעה עקיפה: בעיקר דרך כלי התקשורת, אבל גם דרך חוגי בית, הפגנות, וכד'.
·         בעיית הטרמפיסט (the free rider). נהגתה ע"י אנשי תורת המשחקים. לכל פרט, אם הוא מודע לזה שקיימת מלחמה שמטרתה היא זהה למטרתו, אם הוא אדם רציונאלי, עדיף לו להתנהג כטרמפיסט. עדיף לו ליהנות מהמלחמה שנעשית ללא לבצע מאמץ.
הפתרון לבעיה: תמריצים סלקטיביים וחומריים (מטריאלים/חומריים: הטבות כלכליות וכד', רגשיים: הרגשת זהות, פיתוח אישי וכד') 
·         האם קבוצות אינטרס תורמות לדמוקרטיה? כן. למרות שהם מהוות בעיה, ולמרות שהם לא החלק העיקרי בדמוקרטיה, הם מהוות חלק חשוב.
סוגי קבוצות אינטרס:
א.      קבוצות מגינות: אנשים החולקים אינטרס חומרי מקימים התאגדות על מנת לקדם את האינטרסים החומריים של חבריהם: לשכת ערוכי הדין, ההסתדרות הציבורית, ארגוני קבלנים וכד'. בדרך כלל האוכלוסיה הרחבה לא תומכת בקבוצות כאלו באופן בולט.
קבוצות NIMBY (not in my back yard): קבוצות הנלחמות למען מטרה מסוימת שקשורה רק אליהם. (קבוצות להורדת אנטנות ליד הבית שלהם, קבוצות הדואגות לפינוי אשפה בשכונה)
ב.       קבוצות מקדמות: פועלות בשם רעיונות, זהויות, ערכים ומדיניות באופן כללי יותר מהקבצות המטריאליות להלן (קבוצות ירוקות, קבוצות של הקהילה ההומו-לסבית, קבוצות למטרות פוליטיות) קבוצות במציאות הפוסט-ליברלית, אין להם קשר ישיר לשלטון והם פועלות באופן עקיף. לעיתים פועלים ביחד, לעיתים בנפרד: הפגנות, שימוש בתקשורת וכד'.
הבדלים בין הקבוצות המגינות למקדמות:
·         הקבוצות המגינות: פתוחים את החברים רק לשותפים לאותו הענף בה עוסקת הקבוצה. פועלות בעיקר מול הממסד. מתמקדות ברווח של אנשיהם. פועלות בעיקר מול הממסד של המדינה.
·         הקבוצות מקדמות: פתוחים בד"כ לכל הציבור. משפיעות בעיקר באופן עקיף על הממסד. מתמקדות בד"כ למטרות כלליות. פועלות גם במימד הבין לאומי.

גורמים מולם עובדים:
·         קבוצות מקדמות עובדות מול פרלמנטים. יש להם פוטנציאל להשפעה גדולה יותר להשפיע על פרלמנטים בהם לא נהוגה הצבעה מפלגתית. עתירה לבתי משפט במקומות שיש תרבות לגליסטית מפותחת.
·         חפיפה בין קבוצות אינטרס למפלגות: קבוצות אינטרס הופכות למפלגות, קבוצות המונות את אותם חברים (ההסתדרות והעבודה בעבר, הלייבור בבריטניה היום), מינוי נציגי ועדי עובדים במפלגות.
הלוביזם
הלוביסטים הם משרדים מקצועיים שנועדו לייצג את קבוצת האינטרס. פירמות המתמחות בסיוע לקבוצות לחץ לקדם את האינטרס שלהן. הם עוסקים באינטרסים של מי שמשלם להם לא של אידיאולוגיה. "טכנאים של השפעה". לא מסתפקים רק בעבודה מול הממסד, אלא גם מול התקשורת וכך נותנים גיבוי להשפעתם.
גורמים התורמים להצלחת קבוצות האינטרס:
א.      הלגיטימציה בחברה: נתמוך בהפגנות של רופאים. לא נתמוך בהפגנות של חברת חשמל.
ב.       צפיפות: כמות החברים בקבוצה מתוך כלל העוסקים במלאכה.
ג.        חוקים.
ד.       משאבים.
היחסים בין קבוצות האינטרס לבין המדינה:
·         קהילות מדיניות: קבוצות סגורות קרובות, המורכבות מבחירים באדמיניסטרציה ובקבוצות האינטרס. בחינוך (שרת החינוך, בכירי משרדה, נציגי ארגוני המורים) ויושבים יחד לאו דווקא במסגרת רשמית => יש מטרות משותפות והם מחפשים לקבוע מדיניות בדרך משותפת. משולש הברזל: אנשים קבועים שדנים בנושאי מדיניות.
·         רשת נושאית: קבוצות עם יחסים רחוקים. לנושאים העולים לדיון יש השפעה משתנה בגלל שיש תחומי מומחיות אחרים. אין גבול ברור מי שייך לקביעת המדיניות ומי לא. יש הרבה אינטרסים שאינם משותפים וכו'. מדובר בגישה הרבה יותר פתוחה. עפ"י H&H יותר דמוקרטי.
שני מודלים ליחסים:
·         מודל קואפרטיסטי ליברלי (לא במובן הפשיסטי):
א.      מזוהה עם מדינות אירופיות.
ב.       מערכת בין הממשל לבין ראשים של מעט קבוצות צמרת. בתמורה לכך שהממשלה משתפת את ראשי קבוצות הצמרת בקביעת המדיניות, ראשי קבוצות הצמרת מביאות את תמיכת אנשיהם לממשל.
ג.        מודל ריכוזי. האינטרסים משותפים, לרב, בין הקבוצות לממשל. פחות מזוהה עם הליברליות. שם דגש על הסכמות ושיתוף פעולה.
·         המודל של הפלורליזם:
א.      מזוהה עם המדינות האנגלוסקסיות ובפרט ארה"ב.
ב.       מערכת פוליטית עם הרבה קבוצות אינטרס המפעילות לחץ על הממשלה וזו נענית במידה מסוימת לכל אחת מהקבוצות. אין אליטה של קבוצות. יחסית קל לקבוצות חדשות להיכנס למשחק. המדינה מגיבה ללחצים מהחברה.
ג.        מודל ביזורי. הבחנה ברורה בין האינטרסים של הקבוצות ובין האינטרסים של הממשל. מזוהה עם הליברלים הקיצוניים. שם דגש על תחרות.
במשטרים אוטוריטאריים, המשטרים סובלים מקבוצות אינטרס, שלעיתים מנוגדות לכח היחידי שהוא השלטון. איך השלטון מתמודד עם קבוצות אלו?
א.      הורג.
ב.       קואופטציה: מצרפים אותם להיות חלק מהמשטר. נותנים להם דבר מה ומכניסים אותם תחת כנפי השלטון, אלו אפילו יכולים לגייס קולות לשלטון.

השלטון הקומוניסטי והפשיסטי היה מעוניין בהקמה של רשת של קבוצות אינטרס הקשורות למפלגות שבראשות השלטון.
הדמוקרטיות הלא ליברליות – יש קבוצות אינטרס שהן קבוצות חופשיות ולעיתים עשויות לפעול בחברה האזרחית.

בחירות ובוחרים -סיכום

בחירות ובוחרים
זכות אי הציות בדמוקרטיה נתונה לכל האזרחים. רובם, משיקולי עלות תועלת מחליט לציית לחוקים ולא להיפגע.
חשוב לציין כי המהפכות לא קורות כאשר המצב טוב מאוד - אין סיבה וכשהמצב גרוע מאוד- ההישרדות האישית קודמת למהפכות. המהפכות יתרחשו כאשר ישנו גרף עלייה מתמדת ברמת החיים ולאחריה ירידה אשר מובילה להתקוממות.
                ההסבר המבני למהפכות הוא שהמהפכות מתרחשות במצב בו נוצרת ברית בין האיכרים שמתקוממים לקבוצות מאורגנות היטב לבין התקוממות איכרים אשר לא נובעת מחזון גדול אלא מאי שביעות רצון נקודתית- החוקרת נותנת חשיבות לפרטים הבודדים, גורם שמזהה הזדמנות ומנצל אותה.
בחירות הם תחרות על עמדה המבוססות על ביטוי פורמאלי של העדפות האוכלוסייה,אלו מצורפות להחלטה קולקטיבית לגבי המנצחים.(בחירות מאפשרות תחרות לבעלי דעות שונות) בחירות הם חלק משמעותי בכל דמוקרטיה.
צריך לשאול 2 שאלות: מה משמעות הבחירות, מה מניע בוחר להצביע. ישנה גישה שהאליטות הם אלו שמושכים לבחירות על מנת לבסס את כוחם הפוליטי, וכך משיגים ציות ללא הפעלת כוח זוהי גישת top down בגישה זו מניחים שכל הבחירות הינה פיקציה.
סוגי בחירות: בחירות נורמאליות - מייצגות את הלך הרוח ולא חלים שינויים גדולים.    הסוג השני הם בחירות סוטות - שינוי בכוח. בחירות קריטיות הם שינוי מהותי- היערכות מחדש בין הבוחרים
די-אליימנט: אנשים משנים את בחירתם.

בחירות במדינות לא דמוקרטיות - אקט פוליטי לייצר תמיכה. לעיתים הבחירות הראשונות במדינה, נתפסות כתחילת תהליך אמיתי של דמוקרטיזציה: עם הזמן מגיעה הבנה שהבחירות פיקטיביות, ההשתתפות יורדת.
סממנים: פסילת מועמדים, הגבלת מועמדויות, שימוש בכספי המדינה לטובת הבחירות של המועמד השולט, ועוד.
לעיתים יש תחרות אמיתית בין מועמדים (לדוג' איראן).
דוגמת מקסיקו: מפלגת השלטון הקימה מפלגות אופוזיציה כדי להראות שיש דמוקרטיה. לאט לאט המפלגות התחזקו מאוד.
בריה"מ: לא איפשרו בכלל בחירות. היה רק מועמד אחד.
לעיתים יש תת-בחירות: בחירות אמיתיות לראש עיר/כפר, כל עוד הוא תומך בשלטון הכללי.

התנהגות בוחרים:
שיטות בחירות
שיטת הבחירות היא מכלול הכללים שבאמצעותו מתורגמים קולות למושבים.
·         רקע היסטורי: במאה ה-19 כל המדינות שבהם התקיימו בחירות השיטות שאומצו היו כולן רוביות. הבחירות ייצגו אזורים ונציג כל איזור ישב בפרלמנט. במאה ה-20 רב המדינות האירופיות עברו לשיטה היחסית. אוסטרליה, ניו-זילנד, מעט מדינות מאירופה וארה"ב משתמשות עדיין בשיטה הרובית.
ברב המדינות הדמוקרטיות מונהגת השיטה היחסית. ברב המדינות באירופה ההצבעה היא איזורית => כל איזור שולח 3 נציגים לפרלמנט.
·         השיטה היחסית (PR): התאמה בין אחוז הקולות שזוכה המפלגה או המועמד לבין אחוז המושבים בפרלמנט. המטרה היא לייצג את מגוון הדעות והקולות באוכלוסיה. אחוז הבוחרים גדול יותר.
יוצאים בעד השיטה היחסית: הולנד: מדינה משוסעת שבה הדמוקרטיה מצליחה להחזיק מעמד ולכן השיטה היחסית היא טובה.
גם בשיטה היחסית המפלגות הגדולות יזכו בתגבור קולות, אולם בשיטה היחסית מדובר בדבר מזערי יחסי, השיטה הרובית מתעדפת באופן בולט את המפלגות הגדולות.
אנקדוטה על שיטת הבחירות היחסית: יתרון: ייצוג של כלל החברה. חסרון: נותנים לגיטימציה לחדד את חוסר ההסכמה בין הקבוצות השונות בחברה.
·         השיטה הרובית: הרב מנצח. נוצר יציבות משמעותית, נוצרת אופוזיציה ברורה.
פרידריך הרמנס: יצא בעד הרוביות בטענה שרופוליקת ויימאר שהייתה מאוד יחסית איפשרה את עליית הנאצים לשלטון ואת שרידתם במערכת הפוליטית 4 מערכות בחירות לפני שפרצו. יש שיטה רובית ברב מוחלט (יותר מ50 אחוז) - אם אין בדרך כלל משתמשים בשיטת הסיבוב השני. שיטה רובית ברב פשוט/רב יחסי. מי שמנצח זה מי שיש לו הכי הרבה.
·         שיטת בחירות מעורבת:
בפרלמנט הגרמני מחצית מהנבחרים נבחרים בשיטה הרובית ומחצית בשיטה היחסית. יש הטוענים שהשיטה מביאה את היתרונות של שתי השיטות.
יש שני סוגי שיטות: MMM (מעורבת ורובית בעיקרה – מקסיקו) MMP (מעורבת ובעיקרה יחסית – גרמניה)
משפיעים נוספים על יחסיות הבחירות:
גודל המחוז: מספר המושבים שמחוז בחירה שולח לפרלמנט. שיטות רוביות הרב זה חד נציגי. שיטות יחסיות זה רב-נציגי.
נוסחת שיטת הבחירות - אם היא יחסית או רובית היא חשובה אך גודל המחוז הוא משתנה חשוב יותר.
ישראל: גודל המחוז - 120. מחוז אחד בוחר 120 נציגים.
בריטניה: גודל המחוז – 1. פרלמנט של 650 נציגים שנבחרים על ידי 650 מחוזות.
יש מחוזות עם 9 נציגים וכו'.
השוני הגדול בבחירות הישראליות הם העובדה שכל המדינה בוחרת 120 נציגים. יש עוד 2 מדינות חוץ מישראל שבה גודל המחוז הוא גודל הפרלמנט.
ככל שגודל המחוז יותר גדול, היחסיות צפויה להיות יותר גדולה.
אחוז החסימה: נועד כדי לא לאפשר למפלגות קטנות להיכנס וכך מקטין את הייצוג. במדינת ישראל 2%, יחסית מעט.
גודל הפרלמנט: ככל שהפרלמנט גדול יותר היחסיות גדולה יותר.
נוסחת חלוקת העודפים: איך מחלקים את הקולות שנותרו לאחר הבחירות – יכול לעזור למפלגות הגדולות (כמו בישראל).
שיטה מפלגתית או אישית
 הצבעה אישית: הצבעה לא רק למפלגה אלא גם לאישים ספציפים (בתוך הבחירות הכלליות ולא בפריימריז). שיטת רשימות בישראל: רשימות לכנסת מוגשות 35 יום לפני הבחירות. שיטה רשימתית פתוחה בריטניה: בוחרים גם את רשימת המועמדים לפרלמנט.
שיטות סמי-רשימתיות יש שני אופציות כמצביעים: או הצבעה מפלגתית (יש רשימה ממולצת) או הצבעה פתוחה – הבוחר בוחר איך הוא רוצה.
יש מדינות בהן מאפשרים לבוחר לבחור גם מועמדים מרשימות שונות למפלגות שונות.
השפעות של שיטת הבחירה:
דייורז'ה: בשיטת בחירות רובית – דו מפלגתית. בשיטת בחירות יחסית – רב מפלגתית.
ככל שהיחסיות גדלה מספר המפלגות יותר גדול.
·         ההשפעה המכנית של שיטת הבחירות: איך מתרגמים קולות למושבים – בישראל 40 אחוז יהיו 40 אחוז. בבריטניה 40 אחוז יהיו 60 אחוז מהפרלמנט.
·         ההשפעה ההתנהגותית פסיכולוגית של שיטת הבחירות: האזרחים מכירים את השיטה ולכן בפניהם האופציה:
הצבעה כנה: נצביע למי שאני רוצה.
הצבעה אסטרטגית (הצבעה לא כנה): יודעים שהמפלגה שהבוחר רוצה ככה"נ לא תצליח להיבחר ולכן הנטייה תהיה להצביע בכל מקרה למפלגות הגדולות. => לכן תווצר מערכת דו-מפלגתית.
יש הרבה מאוד אלטרנטיבות לשיטות בחירה. על הציר בין מפלגתי לאישי ובין רובי ליחסי.
משאלי עם – מוטיבציות
משאל עם – מנגנון לקבלת החלטה אשר בה מכריעים כלל האזרחים בין חלופות למדיניות.
על פניו: מכשיר לדמוקרטיה ישירה.
מה מניע פוליטיקאים לפנות לציבור? יש 3 משפחות של מוטיבציות:
·         הימנעות: פוליטיקאים מנסים להימנע מקונפליקט פנימי (במפלגתם, בקואליציה, בציבור) ומשתמשים בציבור כבורר. הלייבור בשנות ה-70 על הצטרפות לשוק האירופי. פתרון לבעיות אלקטוראליות: אהוד ברק כשרצה בוחרים ובחלקם לא היו מוכנים לוותר על הגולן הבטיח שיהיה משאל עם.
·         תוספת: להפגין את התמיכה בהם. מתוך הציפייה לניצחון, יש שיוזמים משאל עם כדי לספק להם העצמה (או להם או להצעתם) – לדוג' שארל דה-גול.
·         וסתירה: החלטה שככל הנראה צפויה לעבור בפרלמנט ולעבור בממשלה, אך אולי משאל עם יוכל למנוע את ההחלטה.

מי משתמש במשאלי עם:
מאפיין בולט במדינות לא דמוקרטיות כדי לקבל אהדה, אך היום גם בקרב מדינות דמוקרטיות.
שוויץ: שימוש נפוץ מאוד במשאלי עם (ברמת המדינה, האיזור והעיר)
אירלנד, דנמרק – שימוש רב.
הולנד – משאל עם לפני שנתיים (העם התנגד לדעת הממשלה בדבר הצטרפות לאיחור האירופי).
מדינות שמעולם לא היו משאלי עם: ארה"ב ברמה הפדרלית, בגרמניה, יפן, ישראל.
מדוע משאל העם מתחיל לקבל תאוצה במדינות דמוקרטיות:
הסבר של גידי: ירידת קרנה של הדמוקרטיה, או ליתר דיוק של הפוליטיקאים ולא סימן לעליה של הדמוקרטיזציה.
משאל עם כמנגנון שמרני וחדשני
משאל עם מנגנון שמרני - משאל העם הוא שחקן וטו בהחלטות – באירלנד מבקשים מהעם להגיד אם הוא בעד או נגד שינוי החוקה. לעומת זאת משאל עם יכול להיות שחקן הבורר בהחלטות חדשניות.
יתרונות וחסרונות של משאל העם:
·         הרב של המשאל: רב פשוט? רב מיוחד?
·         העיתוי של המשאל: מי שיהיה בעד ירצה לעשות בעיתוי מסוים ולהפך (לדוג' הסכם שלום)
·         ניסוח השאלה.
·         מימון המשאל – אם המימון הוא ציבורי: למי יעבור הכסף? למפלגות? לארגונים? אם המימון הוא פרטי אז יהיה חוסר שוויון בתעמולה.
·         מי נשאל?
·         מנגנון חד פעמי או תרבותי: אם הוא חד פעמי זה רק כדי לשרת צד אחד.
·         משאל עם עשוי להיות מנגנון מכריע בסוגיות שהן סטטוס קוו ושומרות על ייצוג של העם.

Friday, December 30, 2011

השתתפות פוליטית -סיכום

השתתפות פוליטית
·         הגדרה: פעילות בה מנסים פרטים להשפיע על פעילות השלטון.
·         רמת ההשתתפות הגבוהה ביותר: טוטליטרית, רמת ביניים: דמוקרטיה ליברלית. רמה נמוכה: אוטוריטארי.
·         סוגי השתתפות פוליטית: השתתפות שלטונית, השתתפות המתבטאת בהשפעה על השלטון (נעסוק יותר בשני).
השתתפות פוליטית במשטרים דמוקרטים:
·         השתתפות וולנטרית לרב (בחלק מהמדינות יש חובת הצבעה בבחירות: אוסטרליה, בלגיה, צ'ילה וכד').
·         מודל מלברף וגואל  milbrath & goel:
1.       גלדיאטורים: שותפים לתהליך הפוליטי: מתחרים בשלטון.
2.       צופים: רב האוכלוסיה, צופים אך לא משתתפים בשלטון, כן משתתפים בהשפעה עליו.
3.       אפאטים: אנשים שלא מתעניינים בפוליטיקה. מיעוטים, חברות עוני, underclass, אנשים הנאבקים על קיום בד"כ לא מתפנים לעסוק בעניינים שמעבר.
·         גורמים המשפעים על הפרט ברמת ההשתתפות הפוליטית:
1.       השכלה – משכילים יותר משתתפים יותר.
2.       רמה סוציו-אקונומית – עשירים יותר משתתפים יותר.
3.       מין: גברים משתתפים יותר מנשים מסיבות רבות: בשל המסורת הפטריאכלית, יחס הממשל להבדלים ביולוגים (לדוג' חופשת לידה). במדינות הסקנדינביות יש 30-40% נשים בפוליטיקה כי יש הכרה בזכויות, שיטת בחירות (הרובית מקשה על הבחרות נשים), מכסות ייצוג לנשים בחוקים.
4.       מיקום: לדוג' במושב נהלל יש 5 חברי כנסת.
דוגמה: מיהם חברי הפרלמנט (בכל העולם): רב גברי, ממעמד הביניים ומעלה, רב עם השכלה גבוהה בהרבה מהאוכלוסיה.
·         ההבדלים בין דמוקרטיה ישנה לבין דמוקרטיה חדשה:
1.       הדמוקרטיה הישנה (פוליטיקה קונבנציונאלית): תמיכה במערכת, התמקדות בערכים מטריאלים, רב האנשים הם אנשים בגיל העמידה, הרב מפלגות ומוסדות מסודרים.
2.       הפוליטיקה החדשה (פוליטיקה לא קונבנציונאלית): ריבוי קבוצות חד-מטרתיות, ערכים פוסט-מטריאלים, צעירים מהמעמד הבינוני, שימוש פוליטי באינטרנט, צרכנות פוליטית וכו'.
·         השתתפות פוליטית נמוכה ביותר ומונעת מהאינטרס השלטוני. השתתפות מגויסת ולא השתתפות וולנטרית.
·         למשטר האוטוריטארי יש יתרונות להציג את המשטר כמשטר בעל השתתפות פוליטית: גם כלפי אזרחי המדינה: השגת לגיטימציה. וגם כלפי חוץ: יחשבו את המדינה לנאורה יותר.
·         יחסי פטרון-קליינט: (נפוץ במדינה האוטוריטארית) הקליינט מתווך בין ההנהגה לפרט. יחסי חליפין בין הפטרון לקליינט: הקליינט יבוא לבחור או ישתתף בהפגנה והוא יצ'פר אותו במספר מובנים: כלכלית, בטחונית, וכד'. יש יחסי חליפין בין הפטרון לקליינט.
·         איך נוצרים יחסי הפטרון-קליינט: א. מסורת. ב. לצורך מטרות אד-הוק.
·         השלכות:
1.       מנציח את אי השוויון. את כח האליטה.
2.       יוצרים דפוס של השתתפות שאינו דיכוי טוטאלי.
·         גם בדמוקרטיות יכולים להיות מאפייני פטרון קליינט (לדוג' מפא"י אחרי הקמת המדינה)
השתתפות פוליטית במשטרים טוטליטאריים:
·         ההשתתפות היא הכי גדולה. השתתפות מגוייסת ולא ולנטרית.
·         השלטון מעוניין להגדיל את ההשתתפות, אך במציאות לפרטים אין שום השפעה על השלטון.
·         דוגמאות: איראן, קומוניזם, שלטונות דת.
·         השלטון הטוטליטארי בטווח הארוך יוצר ציניות של האזרחים שמבינים ש"משחקים" בהם.
השתתפות פוליטית במשטרים דמוקרטים לא ליברלים:
·         קשה מאוד ליצור דינמיקה של השתתפות כשבכל מקום יש חשד שההתאגדות תוביל לתמיכה בשלטון.
·         יש למשטר בעיה עם השתתפות פוליטית שלא עולה בקנה אחד עם השקפותיו.
·         חברה אזרחית היא השתתפות של האזרחים דרך קבוצות בהשפעה על השלטון.
·         נוצר בעיקר בחברות דמוקרטיות לאורך שנים (יש הטוענים שהיא נשחקת: פחות הפגנות, פחות מצביעים בבחירות וכו', ויש שטוענים שהיא עולה: יותר פעילות אינטרנטית וכד')
·         NGO'S
פעילות פוליטית אלימה
·         פשעים כלכליים (סמים, הלבנת כספים וכו') בשימוש האיגודים של החברה האזרחית.
·         ארגוני טרור (גם מול אזרחים) וגרילה (מול כוחות בטחון)
טרור ואלימות פוליטית
·         נגדרה כללית: פעילות פוליטית אלימה מהווה פעולות פיזיות אלימות הפוגעות באנשים או ברכוש, התורמות למטרת ההתנגדות או התמיכה בממשל.
·         טרור: השפעה פוליטית על ידי הטלת פחד על האוכלוסייה.  

מהפכות
המהפכה: שינוי מהיר, עמוק ואלים, המשפיע על הערכים הדומיננטים בחברה, על המוסדות הפוליטיים ועל המבנה החברתי. ניסיון רחב לשנות את האידיאולוגיה במובנה הרחב. תופעה יותר נדירה (המהפכה הצרפתית (1789-1981/1945), המהפכה האיראנית, המהפכה הקומוניסטית-מרקסיסטית). הפיכה (לעומת מהפכה היא בסה"כ): חילופי שלטון בדרך לא מוסדרת.
מאפייני המפכה:
1.       ההסבר המרקסיסטי: הבורגנות התקוממה על המלוכה במהפכה הצרפתית.
2.       ההסבר המבני (תדה סקוטש פול): הסבר הבוחן את המוסדות, הארגונים והערכים הנמצאים במדינה ולא את האידיאולוגיה. הסבר פוליטי המעניק חשיבות למדינה ולקבוצות שונות כמסביר פריצה של מהפכות במדינות מסוימות. ההסבר נובע ממחקר של 3 מהפכות: המהפכה האמריקאית, המהפכה הצרפתית והמהפכה הסינית.
הגורמים המשפעים על יצירת מהפכה:
-          שלטון חלש יחסית.
-          קיום של יחסים מסוימים בין קבוצות במדינה.
-          קיום והתקוממות של קבוצות של איכרים.
-          קיום מהפכנים מאורגנים היטב.
קבוצת אינטלקטואלים ששכנעה את האיכרים לעשות מהפכה במהפכה הקומוניסטית (רוסיה), סין מאו צה-טונג נתן לצ'אנג קי-צ'אק להלחם ביפנים ולקח את המהפכה לידיו. חולשת המשטר הקיים.
3.       ההסבר הפסיכולוגי (קיפוח יחסי). מה הציבור מקבל בפועל לעומת מה שהמדינה נותנת בפועל. על פי גישה זו תהיה מהפכה כשיהיה קיפוח של המדינה באופן יחסי נגד התושבים. למהפכה אין קשר לאידיאולוגיה, למודרניזציה וכד'. המנגנון הגנה של השלטון בדרך כלל הוא חסימת האזרחים לידע הקיים בעולם.