Monday, November 21, 2011

פילוסופיה של העת החדשה: היסטוריה של הפילוסופיה


העיסוק בהיסטוריה של הפילוסופיה

בחוג זה יוצאים מנקודת הנחה כי החוג לפילוסופיה אינו עוסק בהיסטוריה -  ולכן כשאנו לומדים היסטוריה של הפילוסופיה אנו שואלים מה הטעם בעיסוק בזה?
"ידע זה לא משהו שמעניין אותנו", כפילוסופים, מקום הידע כשלעצמו אינו ברור  - יש יחס מורכב בין מחשבה לבין ידע. סוקרטס התהדר בכך שאינו יודע דבר בכל זאת הוא נחשב לפילוסוף. אז אם ידע אינו מעניין אותנו כשלעצמו ('השכלה כללית'), אז מה הטעם לעסוק בהיסטוריה של הפילוסופיה?
כדי להשיב על השאלה הזו, נזכיר עובדה היסטורית – הרעיון של העיסוק בהיסטוריה של הפילסופיה הוא רעיון מודרני מאוד (כלומר 200-400 שנה..). אירסטו לא עסק בהיסטוריה של הפילוסופיה – הגם שהוא מזכיר דעות של פילוסופים קודמים לו, אך לא כדי לעסוק בזה (להזכיר את זה כשלעצמו) אלא הוא מתפלמס איתם. הנאו-אפלטונים, גם הם, כשהם מפרשים את אפלטון זה לא מטעמים של היסטוריה של הפילוסופיה, אלא מטעמים כמעט-תאלוגים, כלומר לעסוק באפלטון זה להתבונן במחשבה. דקארט במאמר על-המתודה אומר במפורש "אין לנו עסק עם ספרים ישנים", הוא סוקר ידיעות בתקופתו ולא מוצא בהם טעם או דבר מועיל למחשבה והוא ממליץ להיפטר מהשכבות האלה, ההיסטוריות שקדמו לו.
אז הרעיון של ההיסטוריה של הפילוסופיה הוא רעיון חדש. אפשר לתארך את לידתו בסוף המאה ה- 18 תחילת ה- 19 והשם הפרטי שמזוהה יותר מכל בעיסוק הזה הוא הגל. הוא חידש/המציא את העיסוק בהיסטוריה של הפילוסופיה מסיבה של עומק; במקור, כאשר הדברים החלו (הדיספלינה נולדה, כשהגל עוסק בזה) הוא עוסק בזה מכיון שיש פילוסופיה של ההיסטוריה. כלומר כדי להצדיק את העיסוק בפילוסופיה של ההיסטוריה צריך היסטוריה של הפילוסופיה. אין ההיסטוריה של פילוסופיה של בלי הפילוסופיה של היסטוריה.
בכתביו הגדולים, הגל מציע תיאוריה של ההיסטוריה כהתפתחות. הוא עיגן את תפישת הקידמה באופן פילוסופי. והיכוון הוא שככל שאנו מתקמדים בהיסטוריה כך המושגים מתבהרים יותר. כך המחשבה הופכת להיות יותר מדוייקת. הגל עוסק בהיסטוריה של הפילוסופיה באופן מאוד אינטנסיבי ולמעשה לאחריו עושים פחות או יותר אותו הדבר. הגל מתאר את ההיסטוריה באופן דיאלקטי.
גלום בתוך העיסוק בהיסטוריה של הפילוסופיה – פילוסופיה של ההיסטוריה, שהגל ניסח באופן תיאורתי.
תחת התזה הזו, של היסטוריה של פילוסופיה התפתחותית – העיסוק בפילוסופיה של ההיסטוריה משמעותית ביותר. כי לכאורה יש לעקוב אחר התפחות ולהבין מה קודם למה כדי להבין את התוצאה הסופית.
מה קורה כאשר אנו כבר לא מחזיקים באותה פילוסופיה של ההיסטוריה? מה קורה כשאנו כבר לא סומכים על הפילוסופיה של ההיסטוריה הזו? כשהיא כבר לא משכנעת?
מטעמים רבים, מתייחסים לתחילת המאה ה- 20 את הנקודה שבה הפילוסופיה של ההיסטוריה קרסה. (האידאולוגיה של הקידמה קורסת כאשר בלב אירופה הנאורה מתרחשת מלחמת העולם הראשונה. אי אפשר להחזיר בתזה הזו כשהעולם שסביבנו קורס מבחינה מוסרית ופוליטית – אין הליכה אל עבר הקידמה).
איך ניתן להצדיק את העיסוק הזה כאשר אתוס הקידמה אינו מנת חלקנו עוד? אז ישנם שיאמרו שזה אכן בזבוז זמן – שהעיסוק בהוכחת קיום האל או נצחיות הנפש זה אנרכוניסטי לגמרי (ואולי אפשר להגיד שזה לצורך ההשכלה הכללית – אבל זה כמו גוף בלי נשמה). הסיבה שבגינה אנו עוסקים בהיסטוריה של הפילוסופיה, היא כדי להיפטר מהפרדיגמה ההיסטורית/ההגליאנית/מרעיןו הקידמה. זה לחזור לאותם הוגים לא כחלק מהיסטוריה שסופה מצדיק את תחילתה אלא לחזור להוגים בתור הוגים, לרגעים של מחשבה שנצורים בטקסטים שהם כתבו. ייתכן שרק מי שעוזב את הפרדיגמה ההגליאנית יכול לחזור לטקסטים האלה באמת-ובתמים כלומר לא כטקסטים היסטוריים אלא כטקסטים פילוסופיים.
אנו נראה שאין דבר כזה "פילוסופים של המאה ה- 18 וה- 17" אלא שערכה של התוצרת הפילוסופית הוא היכולת לחזור ולעיין באותם הדברים בתקופות שונות – שזו לא מחשבה מזדמנת (תלוית זמן).
בעצם העיסוק בהיסטוריה שלהפילוסופיה זה עיסוק בהגותם של פילוסופים חשובים.
ולכן לא נעדיף הוגה אחד על אחר, להשהות את השיפוט, לנסות להכנס למחשבתם של הפילוסופים – ואולי יום אחד נוכל לחשוב בעצמנו.


פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים
מבוא לפילוסופיה של העת החדשה 

No comments:

Post a Comment