הקטגוריות של אריסטו

מבוא לפילוסופיה של יוון

הקטגוריות - המשך:

אריסטו טוען שניתן לחלק את כל הדברים ע"פ שני קריטריונים:

1.       נאמרים על נושא (כן או לא)

2.       נוכחים\נמצאים בנושא (כן או לא)

למשל :

-          "סוקרטס אדם" - "אדם" לא נמצא בנושא אבל הוא נאמר על הנושא.

-          "לבן" ["סוקרטס הוא לבן"] הינו דבר הנמצא בנושא אך לא נאמר על הנושא.

-          הצבע הלבן (באופן כללי) הינו דבר הנאמר על הנושא ( התיאור הכללי של אותה התכונה של סוקרטס הוא לבן ) והוא גם נמצא בנושא.

-          "סוקרטס" אינו נאמר על הנושא ואינו נמצא בו.

1.       הדברים הנאמרים על הנושא אך לא נמצאים בו [אדם] – כאשר הוא נאמר על הנושא, אז כל הנאמר עליו עצמו יאמר גם על הנושא. מכאן שכל דבר אשר יאמר על "אדם" יאמר גם על סוקרטס. לא ניתן לתאר את סוקרטס באופן כלשהו שיהיה שונה ממה שנאמר עליו.

יש קשר הכרחי בין הדברים הנאמרים על הנושא ושאינם נמצאים בו (מה שנאמר עליו הכרחי למהות שלו).

2.       הדברים הנמצאים בנושא אך לא נאמרים עליו [לבן] – כל מה שנגיד עליהם לא עובר באופן מיידי אל הנושא בו הם נמצאים. למשל "סוקרטס הוא לבן". מהו לבן – צבע. לא ניתן להגיד על סוקרטס שהוא צבע. סוקרטס כמו כן יכול להיות גם לא לבן. יש קשר מקרי בין הדברים הנמצאים בנושא ובין הנושא (הנושא יכול להיות מה שהוא גם ללא אותו הדבר שנמצא בו).  

עולה שניתן לשאול 2 שאלות לגבי [א' הוא ב'] –

1.       האם מה שנאמר\נמצא הינו הכרחי לנושא או מקרי ?

o       אם ב' נאמר על א' אך לא נמצא בו (סוקרטס הוא אדם) – קשר הכרחי

o       אם ב' נמצא בא' אך לא נאמר עליו (סוקרטס הוא לבן) – קשר מקרי

2.       האם כל מה התכונות שנאמרות על הנושא עוברות אליו?

o       אם ב' נאמר על א' אך לא נמצא בו (סוקרטס הוא אדם) – עובר

o       אם ב' נמצא בא' אך לא נאמר עליו (סוקרטס הוא לבן) – לא עובר

"סוקרטס הוא קליקלס" – יוצר בעיה. מדובר במבנה של נשוא אשר אינו נמצא ואינו נאמר על הנושא. זוהי קבוצת הדברים שאינם נאמרים על הנושא ואינם נמצאים בו.

אנו מבינים שאין פרדוקס במבנה, אלא הפרדוקס יווצר עקב שיבוץ לא נכון של המשתנים.

אריסטו מחלק את הדברים הפשוטים ל10 קטגוריות (חופף לחלוקה לעיל) ומתמקדת בהבחנה בין הדברים שאינם נאמרים ואינם נמצאים בשום דבר ובין שאר הדברים.

1.       עצם – הקטגוריה החשובה ביותר . למשל סוקרטס

2.       הכמה – למשל ארבע אמות.

3.       האיך - לבן

4.       הביחס - כפול

5.       האיפה - בליקאום

6.       המתי - אתמול

7.       הלהיות במצב - שורה

8.       להיות בעל – לובש שריון

9.       לפעול - חותך

10.   לחוות – נחתך

העצם – לא נאמר על שום דבר אחר ולא נמצא בשום דבר אחר. זאת כיוון שיש לו קדימות ביחס לכל הדברים הנאמרים על הנושא וגם ביחס לכל הדברים הנמצאים בנושא.

מהי אותה הקדימות המאפשרת לאריסטו להגיד שהעצם ראוי יותר מכל לתואר "הינו" ?

הדבר הנאמר על העצם מסביר לאיזה סוג הוא שייך.

עצם:

למשל "אדם". לא היינו יכולים להגיד על אדם שום דבר אם לא היינו אומרים "אדם על סוקרטס", קליקלס וכו'. כל הדברים שיאמרו על העצם המשני יכולים להיאמר עליו כיוון שהוא נאמר על העצם המשני. בהיעדר עצמים ראשונים לא היה להם קיום. עצמים אלו הכרחיים לעצמים הראשוניים ולכן אנו מכניסים אותם לאותה הקטגוריה, אך המשניים תלויים בראשוניים.

ככל שנתקדם מעלה בדרגת הכלליות, נשלול מאותו הדבר את רמת העצם שלו. למשל חיה תהיה פחות עצם מאדם.

העצמים המשניים מייצגים שאלות שאנו שואלים על העצם הראשוני המתייחסות ל10 הקטגוריות. לדוג' כשאנו שואלים על סוקרטס – "איזה צבע הוא", או "איזה ריח יש לו" אנו בעצם שואלים "איך הוא" או "באיזה אופן הוא?".

העצם יכול לקבל ניגודים – יכול לשאת קטגוריות מנוגדות בזמנים שונים.

החלוקה לקטגוריות בעצם מהווה הירארכיה של הדברים שהינם.

הבדלים בין אפלטון לאריסטו :

1.       מבחינת אפלטון ראינו שאם משהו מקבל ניגודים אזי לא מצאנו את הדבר שלעצמו. לעומתו אריסטו טוען שהעצם יכול לשאת ניגודים, הוא עצמו אינו משתנה מבחינת מהותו אלא רק נושא איכויות שונות בזמנים שונים. התכונות המקריות יכולות להשתנות.

2.       כמו כן הטוב שלעצמו אצל אפלטון קודם לצדק שלעצמו כיוון שהוא כולל יותר. אריסטו טוען טענה הפוכה – ככל שאנו עולים ברמת הכלליות אנו יודעים ברמת ההיות.

3.       אצל אפלטון שום דבר לא ממש את התכונות שלעצמן. שום דבר ממשי בעולם אינו אובייקט של חשיבה. שום דבר לא יהיה באמת יפה. לעומתו אריסטו – העצמים הפרטיים מגלמים את כל התכונות של הסוג אליהם הם שייכים ( כך סוקרטס יגלם את כל התכונות התקפות לגבי אדם ). ההגדרות תקפות לגבי הדברים הממשיים בעולם.

4.       מתודת החקירה – אריסטו סובר שרוב האנשים צודקים בתפיסתם את העולם. הדברים בעולם הזה מגלמים בצורה מספיק טובה בכדי לאפשר לנו להכיר את העולם. התבוננות בעולם המוחש יכולה לייצר לנו ידיעה. זאת בשונה מאפלטון שסבור שאלו הן רק השתקפויות והידיעה תעשה תוך התבוננות מחשבתית ולא מוחשית.

כיצד העצם הראשוני קשור לעצם המשני אליו הוא שייך? מה הופך את העצם הראשוני לשייך לעצם המשני (מה הופך את סוקרטס לאדם?)?

לשם כך עלי להבין כיצד אותו המין, הסוג מתבטא בפרטים, ולכן יש בצורה מלאכותית לנסות לפרק את העצם הראשוני ולהבין מה הקשר בין העצם לחלקיו.

הפיסיקה :

אריסטו מדבר על "טבע" במובן של "הטבע של כל דבר ודבר". הוא לא חוקר את הטבע בכללותו אלא מה דרוש כדי להיות בעל טבע.

טבע הוא דבר שיש בו שינוי ויש בו ריבוי. חקירתו של אריסטו מתייחסת לאספקטים הללו של הדברים הטבעיים – ריבויים והשתנותם. היא שואלת מהו שינוי? מה מאפשר שינוי? מהי תנועה? תנועה מחייבת מקום אז מהו מקום? תנועה מחייבת זמן אז מהו זמן?

לא מדובר בחקירה אמפירית. החקירה הינה חקירה מושגית, אפריורית. אריסטו מנסה להבין מצורת הדיבור שלנו את התשובות לשאלות הנ"ל.

בתחילת החקירה מנסה אריסטו לזקק מס' עקרונות ראשוניים לעולם הטבע. חקירה זו דורשת מאיתנו להתעלות מעבר למה שאנו תופסים ( יש הבדל בין מה שמוכר לנו ובין מה שמוכר ). בסוף החקירה הוא רוצה להגיע למצב בו הדברים המוכרים לנו יהיו גם הדברים בעלי הקדימות הראשונית.

אריסטו מנסה לבחון את אמירתו של פרמנידס שקיים רק דבר אחד. הרי אם פרמנידס צודק אין שום טעם בחקירת הטבע ואילו אנו מניחים שיש ריבוי של עצמים.

למה פרמנידס מתכוון כשהוא אומר הינו?

-          אם פרמנידס אומר שיש כמה כוונות אזי שיש כמה דברים ולכן זה לא הגיוני.

-          אם פרמנידס טוען שיש דבר אחד המכיל מס' תכונות אז לא יכול להיות שהוא אחד. כיוון שהעצם אינו זהה לתכונה וכבר ישנה הפרדה בין שני דברים.

-          האם פרמנידס מתכוון שכל העצמים הם אותו עצם? אם כך כל הדברים הגדרתם זהה. לכן אדם וסוס הם אותו הדבר.

יש משהו אינטואיטיבי בלהגיד שהעקרונות הבסיסים המכילים שינוי הם התנגדות. הרי אם משהו קר התהווה אז הוא התהווה ממשהו חם יותר. הדיבור על ההתהוות מחייב אותנו לדבר על ניגודים. אריסטו רוצה להציל את תופעת ההתהוות מהאתגר של פרמנידס.

פילוסופיה יוונית - סיכומים

מבוא לפילוסופיה יוונית