Wednesday, November 16, 2011

השלטון על פי אפלטון


מבוא לפילוסופיה של יוון

הפילוסוף, שליט המדינה חייב שתהיה לו תפיסה של אידאת הטוב כדי שיוכל לתפוס את האידאות בהן הוא עוסק. מדובר בידיעה היכולה להסביר את העולם הטבעי והיא אינה מנותקת .
הטוב ע"פ אפלטון הינו "מפתח" להבנת הטבע ( גם בפיידון נאמר לסוקרטס כי יש מישהו שיודע מהו הטוב והוא סבור שאותו אדם ידע להגיד לו מה הסיבה לצורה שבה הדברים נמצאים ).

מדובר בקו המחולק לשני חלקים לא שווים, כאשר חלקו התחתון מייצג את העולם המוחשי בו אנו חיים. בחלק העליון של הקו האובייקטים הינם מושכלים. כל חלק מחולק לשניים באותה הפרופורציה בה חולק הקו הראשון.
החלוקה בין החלק השלישי והרביעי היא חלוקה אונטולוגית.
המעמד ה"ישי" שלהם הוא שונה.
גם בחלק העליון יש הירארכיה, אך החלוקה אינה בהכרח חלוקה של
עצמים שונים.

החלק השני – לדוג' הידע הגיאומטרי. אנו משתמשים בדברים נראים
בכדי לייצר סברות. ההוכחות אודות המשולשים הן הוכחות אודות
האידאות אך על מנת להוכיח את הוכחותיהם הם משתמשים
בדברים הנראים כעזרים. הם משתמשים בדימויים או בחיקויים של הדברים בהם הם עוסקים. למשל הוכחה אודות משולש תשתמש בחיקוי משולש מצויר.
אנו מתייחסים אל האובייקטים הנמצאים בחלק השני כהיפותזות. הנחות. אנחנו לא מוכיחים שהדברים קיימים בהכרח. זהו בעצם ההבדל המשמעותי בין החלק הראשון לחלק השני.
האובייקטים הינם מושכלים אך הידע אודותיהם אינו מושלם.
החלק העליון – בחלק זה אין אנו משתמשים בדימויים. עוסקים בדברים המושכלים כמושכלים ולא דרך הדימויים שלהם. אנו לא מתייחסים אליהם כהיפותזות אלא מגיעים למצב של כלל שהוא בטוח ויציב מספיק ושבעזרתו נוכל להוכיח את כל שאר הדברים המושכלים.

ישנה תנועה כפולה – עם העליה אל החלק המושכל אנו משחררים את עצמנו מהצורך לתקף את טענותינו. ממשיכים לעלות עד לעיקרון האחד , אותו כלל אחד שאין צורך לתקף אותו. מאותו הכלל נוצרת מגמת ירידה

המשל לא מסביר לנו מהי המוטיבציה לעלות במעלות הידיעה. הוא מתאר בצורה סטאטית את ההירארכיה בין העולם המושכל לעולם המוחש.
בכך בעצם נוצר החיבור למשל המערה.

משל המערה מסביר לנו מהי המשמעות של הישארות בחלק המוחש של העולם.
ישנה מערה עם פתח רחב כלפי העולם החיצון. בתוך המערה יושבים אסירים כבולים. הם נולדו כך ותמיד היו כבולים. הם מסתכלים על סוף המערה (צידה השני), כשהם כבולים גם בצווארם ולא יכולים להסתכל האחד על השני.
מאחוריהם חומה, מאחורי החומה בוערת אש. בין החומה ובין האש ישנם אנשים המסתובבים עם מקלות עם פסלים על ראשם והללו ממחישים מעין תיאטרון בובות. כמו כן הם משמיעים קולות. מכיוון שהאסירים לא מסתכלים בצורה ישרה ומכיוון שבוערת אש, האסירים רואים רק את הצלליות כפי שהן משתקפות על הקיר שמולם. עם הזמן אותם האנשים רואים שיש חוקיות בין הבובות – בובת אריה טורפת בובת צבי, בובת צבי הבורחת מבובת האריה. הם חושבים שקיימים באמת יחסים סיבתיים בין הצללים וגם שהקולות מגיעים מהצללים.
באותה המערה מוענקים פרסים וכבוד לאנשים המצליחים לחזות את התוצאה של הצללים.
סוקרטס שואל מה יקרה אם אסיר אחד ישתחרר ויסובב את ראשו. ראשית הוא יראה כיצד חבריו נראים באמת. כמו כן הוא יראה שיש חומה, בוערת אש ושיש בובות. ראשית הוא יסתנוור ויתקשה ללכת, ולאחר שיתרגל לאור יוכל להבין את המערך אותו הוא תפס אחרת פעם. היציאה החוצה מהמערה תלווה בסנוור פעם נוספת. הוא יתחיל בהסתכלות עם דימויים, השתקפויות ואם יצליח להתרגל לאור אולי יצליח יום אחד להסתכל על הדברים שלעצמם.
קיר
 
אסירים
 
חומה
 
אנשים עם בובות
 
אש בוערת
 
 






סוקרטס שואל מה יקרה אם אותו אדם ירצה לחזור למערה ולהסביר לחבריו באיזה עולם הם חיים. עם חזרתו , בהכרח שיהיה פחת ביכולותיו במערה (יקח לו זמן להתרגל) והוא יראה כמבין פחות ביחס לחכמי המערה. אך אם הוא יתעקש וינסה לשכנע אותם להשתחרר יתכן והם אף ינסו להרוג אותו – בגלל ניסיונו לשמוט מתחת רגליהם את אמונותיהם.
סוקרטס שואל האם יעדיף את החיים בחוץ או שיעדיף לחזור למערה ולהאיר את עיניהם של חבריו. לסוקרטס ברור שהחזרה למערה קשה ואינה טריויאלית.
מטרת המשל היא להמחיש את אופן החינוך שלנו. הבעיה של רוב המחנכים הוא שהם חושבים שחינוך הוא יציקת ידע לכלי ריק, בעוד שהחוכמה היא היכולת להסתכל מעבר. הוכחה לכך היא שאנו רואים אנשים חכמים רבים המנצלים את חוכמתם בערמומיות. במידה והשליטים יוכלו להשתחרר בחשיבתם מעולם הצללים, נהיה חייבים לאלצם לחזור למערה( למרות שהחיים בחוץ טובים יותר ) ולדאוג לרווחתם של האסירים.
סוקרטס יוצא מנק' הנחה שהאינטרס האישי של השליטים הוא לא לשלוט, לא לחזור למערה (תראסימכוס מספר א' טוען שהחכם בהכרח ירצה לשלוט ואפלטון עונה לו שהוא לא ירצה לשלוט אלא יעשה זאת כי אין אף אחד שיעשה זאת טוב ממנו). השליטים יבינו שמן הצדק שיחזרו למערה ולכן יסכימו לחזור וישלטו בתורות. בעיקר כי יכולתם להפוך לפילוסופים היא יכולת אותה הם קנו במדינה ( המדינה הפכה אותם לפילוסופים ) . מן הצדק שיתרמו חזרה ויסכימו להנהיגה.
נשאלת השא' האם האינטרס של כל אחד לנהוג ביושר זהה לאינטרס של הפילוסופים לחזור למערה? מדובר בסוג של אלטרואיזם כיוון שלא יהיה להם טוב מהחזרה למערה אך הם בכל זאת יחזרו. האנשים מן השורה ינהגו ביושר כדי לגרום לעצמם טוב.

ספר ח' וט' :
דיברנו על דמות האדם הטוב, אך לא נגענו כיצד תראה נפשו של האדם הרשע.
בספרים אלו אפלטון מתאר את תהליך ההתנוונות. הוא טוען שגם אם אי פעם נגיע למדינה כזו סופה להתנוון כיוון שאנו ממשים אותה בחומר.
לכל שלב בהתנוונות העיר מקביל שלב בהתנוונות האישית. מדובר ב4 דרגות התנוונות :
1.       מלוכה – האדם המלכותי. אריסטוקרטיה היא בעצם מלוכה בה ההבדל הוא במספר השליטים. סוקרטס טוען שתיווצר אי הסכמה בין השליטים בשלב מסוים ומכאן שיפעלו בנפרד ויחלקו את המדינה בניהם. סוג המדינה שתיווצר תהיה טימוקרטיה.
2.       טימוקרטיה – מדינה שאינה פועלת באופן מושכל. מדינה ששליטיה מונעים מרדיפת כבוד ומילוי אחר דחפיהם. אותו התהליך יעבור אל האדם הטוב כיוון שהוא חי במדינה שאינה תואמת את מידותיו. בנו יראה שאביו חי חיים שאינם ראוי לחיות אותם וכנראה שייטה ל"חיי המעשה" לאור עידוד הסביבה. על הבן תחול השפעה של האבא (השפעה טובה) והשפעת שלילית של הסביבה. אותו אדם יהיה רודף כבוד אך בסתר ליבו תהיה אהבה לכסף. נקרע בין האידיאל המעשי והאידיאל האינטלקטואלי. ברגע שאנשי העיר יחלו לעסוק בכסף בפומבי המדינה תהפך לאוליגרכיה.
3.       אוליגרכיה – שלטון מיעוט של בעלי הרכוש. היכולת לעסוק בפוליטיקה תהיה מותנית בקיום רכוש ומכאן שייוצרו שני מעמדות – עשירים ועניים.במקביל להיווצרות המדינה האוליגרכית מתחיל להיווצר האדם האוליגרכי. הוא אדם שאביו היה אדם תיאוקרטי, אביו איבד את כל רכושו והוא מתחיל לאסוף רכוש. נאבק ברצון לחיות חיי הנאה אך מרסן את הדחפים כדי לשמור על כספו. האנשים שאין להם רכוש יקחו הלוואות ולא יצליחו להחזירם. ברגע שכבר יהפכו עניים מרודים הם יחריזו מלחמה על בעלי הממון וישתלטו על המדינה. למדינה כזו קורא סוקרטס דמוקרטיה.
4.       דמוקרטיה – אינה מתנהלת לפי אף עקרון למעט עקרון החופש. כל האזרחים חושפים שראוי שיהיה להם חופש לעשות כל העולם על רוחם. אין הגדרה לחופש. במדינה בה מותר לעשות מה שרוצים גם החיות מתנהלות כך. האדם הדמוקרטי אינו בעל מטרה אחת ברורה. הוא פועל ע"פ גחמות. להבדיל מאביו שידע להבדיל בין הנאות הכרחיות ובין הנאות שאינן הכרחיות. הבן הדמוקרטי לא יודע להבדיל בין צרכי הגוף ושאר הנאות העולם ולכן נוצר מעין שוויון ערכים. הקריטריון למה לעשות ברגע נתון הוא מה מספק לי הנאה. הוא לעולם לא יחשוב שעיסוק מסוים חשוב מספיק בכדי להקדיש לו את חייו. במדינה דמוקרטית עדיין קיים מעמד העשירים. העניים יחששו שהעשירים ירצו להחזיר את השלטון האוליגרכי והם יבחרו אדם אחד שימנע מהם לעשות כך. הציבור יאציל אליו עם הזמן סמכויות ואט אט אותו אדם יהפוך את שלטון המדינה לרודנות. ממצב בו היה להם חופש מוחלט הם כפופים תחת רודן. אפלטון טוען שחוסר היכולת להבחין בין התשוקות והמרדף אחר הרצון מעיד על כך שהנפש נמצאת במצב מעוות. הילדים לא מכבדים את הוריהם ואת מוריהם ואפילו בע"ח עושים כל העולה על רוחם.
5.       רודנות – הרודן יקיף עצמו באזרחים אשר הגיעו מחוץ לעיר כיוון שכל אזרחי העיר הפכו לעבדים מכפייה. האדם הרודני – מבין התשוקות הקיימות, התשוקות הלא הכרחיות והפרועות צצות אצלו על פני השטח. יום אחד הוא מכפיף את נפשו תחת אחת התשוקות. כל שאר התשוקות יהפכו משרתות של אותה התשוקה הבזויה שהשתלטה עליו. האדם הרודני הוא האדם האומלל ביותר בדיוק כפי שהרודנות הוא המשטר הבזוי ביותר. ברודנות החלקים הטובים בעיר משועבדים לאדם אחד – לרודן. כך גם האדם הרודני חלקיו הטובים משועבדים לאותו חלק בזוי, אותה תשוקה בזויה.  מעבר לכך, התשוקות הבזויות ביותר אינן חבויות כפי שהן בחלומות (שאנו רוצים לשכב עם אמא שלנו, או להרוג אנשים) אלא גלויות על פני השטח והן משעבדות את כל שאר התשוקות. אותה הנפש חסרת כל חופש ולכן הטיפוס הרודני הינו הטיפוס המנוון ביותר. הנפש שלו משועבדת לחלוטין והכי פחות חופשיה. יותר מן האדם הרודני חסר כל חופש הרודן שאין סביבו מי שיכול לעצור אותו או למנוע ממנו להמשיך ולהתנהל בצורה כזו. נראה כאילו אפלטון סבר שהאדם החי במדינה הדמוקרטית מקנא באדם הרודני (על אף שבפועל חיי הרי פחות חופשיים). 


No comments:

Post a Comment