Wednesday, November 16, 2011

אפלטון - המדינה


מבוא לפילוסופיה של יוון
המעבר מהתכונות הטובות במדינה אל התכונות הטובות בנפש (הצדק העירוני אל הצדק האישי) :
לשם כך סוקרטס מציע 2 עקרונות בכדי לבצע את המעבר הנ"ל :
1.       שום דבר לא יכול לפעול או לחוות  בשני אופנים מנוגדים, בו זמנית ביחס לאותו הדבר. אותו הדבר לא יכול גם למשוך וגם לדחות באותו הרגע את אותו הדבר. ייתכן שמשהו אחד מושך והשני דוחף אך הם לא יוכלו להיות אותו הדבר.
2.       כל דחף שמתעורר בנו הוא דחף פשוט. הכוונה היא שאם אנו צמאים ואנו קוראים לצמא דחף, אזי עליו להיות מוגדר ביחס לשתייה. אם אנו צמאים למשקה קר אז יש לנו יותר מצמא, יש גם דחף להתקרר. כל דחף מוגדר ביחס לדבר אחד בלבד.
סוקרטס מציין שאנו מכירים מצבים בהם לבני האדם דחפים מנוגדים. למשל כשאנו צמאים ומאידך יודעים שאנו חולים. מצד אחד יש דחף להשיג שתייה, אך בא בעת יש דחייה מהשתייה (מתוך הידיעה שהיא יכולה להרע לי ).

הנפש כאן מחולקת לשני חלקים. חלק אחד רוצה לשתות וחלק אחר מונע מאיתנו לשתות. החלק שרצה לשתות מונע ע"י דחפים פנימיים (דאגה נקודתית לסיפוק הדחפים) ומצד שני החלק האחר דאגתו היא למכלול (האם לשתות תביא לטוב לאדם כולו). באופן אידיאלי החלק המושכל יהיה זה שיקבל את ההחלטות כאשר יש מאבק בין השניים.
דוגמא אחרת היא הסיפור על לאונטיוס המטייל באתונה לאורך החומה ומגיע אל הנק' בה זורקים את הגופות מהחומה. מצד אחד מתעורר בו דחף לראות את הגופות על אף שהוא יודע שהדבר לא טוב לו. הוא לא מצליח להתגבר על הדחף ומתבונן בגופות ומגיב בכעס על אותה ההיענות לעיניו וצועק עליהן. מתעורר בו משהו אלים. עולה השאלה האם הכעס נובע מאחד משני החלקים .
סוקרטס טוען שלא כיוון ש :
1.       לא נובע מהחלק התשוקתי –
2.       אנו מכירים מקרים בהם החלק הרציונאלי פועל בניגוד לרצונותיו של החלק הכעסן. המשל על אודיסאוס החוזר אל ביתו לאחר שנים ומתגבר על כעסו על משרתותיו.

ניתן לראות שיש  הקבלה בין חלקי המדינה ובין חלקי הנפש. מעמד הסוחרים מקביל אל הדחף בנפש למלא אחר תשוקותינו. החלק הכעסן מקביל למעמד השומרים – חלק תקיף יותר, אלים. החלק המושכל מקביל למעמד השליטים אשר צריך לקבל את ההחלטות.
האומץ מגיע מהחלק העזוזי, החלק הכעסן –
החוכמה תבוא מהחלק התבוני – החלק העסוק במציאת האמת. החלק התבוני חושב על טובת המכלול. מזהה את הטוב עבור שלושת החלקים יחדיו ולא רק עבורו. אחראי למצבי החלקים האחרים.
מתינות – הסכמת כל אחד מהמעמדות מובילה למתינות במדינה. כך גם בנפש. כאשר הדחפים אינם מתנהלים כאילו הם אלה השולטים באדם,

סוקרטס מפריד בין האדם המתון לזה שאינו מתון. שניהם יכולים לפעול בצדק, אולם האדם המתון לא יתעוררו בו דחפים לאכילה, מין וכד'. האדם שאינו מתון אך צודק ידע להשתלט ולרסן את דחפיו אך הוא יאלץ לגבור עליהם כל הזמן.



כיצד נדע שהאדם הישר הוא אדם החי חיים מאושרים יותר מהאדם שאינו ישר ?
סדר של חלקים הוא בעצם שם אחר לבריאות נפשית. בהנחה שאף אחד לא היה רוצה לחיות בגוף שאינו בסדר תקין, קל וחומר שאף אחד לא היה רוצה לחיות בנפש לא סדורה.
אם כן, פעולה בלתי צודקת היא כזו שפוגעת בסדר הנפשי ולמעשה היא הפעולה הפוגענית ביותר שניתן לתאר. פעולה צודקת היא זו שתשמר את הצדק הנפשי, או, לחילופין, תשיב את הסדר הנפשי על כנו. כלומר, בפעולה צודקת כל אחד עושה מה שהוא צריך לעשות ובהתאם למעמדו.
סוקרטס איננו טוען שצדק מוביל לבריאות נפשית, אלא שצדק הוא הבריאות הנפשית. הצדק הוא שם שני לסדר בנפש. לפיכך, סבור סוקרטס, מלכתחילה רצינו בצדק לשם עצמו, משום שהוא מעיד על הסדר בנפשנו.
אם זאת הקונספציה של אפלטון על צדק אז יש תחומים בהם אין לנו מחויבות לפעולה צודקת.
אין לנו חובה לנהוג בצדק ביחס לעמים אחרים. איך אפשר לחשוב על התנהלות צודק כלפי עמים אחרים אם אנחנו לא חלק ממבנה. צדק הוא תמיד יחסי ליחסים המבניים שאנו מקיימים עם יחסים אחרים. ברגע שמדובר על חלקים שאינם שייכים לאותו השלם לא ניתן לדבר כלל על צדק.

עם סגירת הטיעון על הנפש, עולות שאלות רבות בנוגע למדינה. האם המדינה הזו בה מתקיים הצדק היא מדינה שיכולה להתממש. סוקרטס טוען שיש רק דרך אחת לכך והתנאי הוא אם הפילוספים יהיו שליטים או אם השליטים יהפכו פילוסופים. גם תרסימכס טען שהאנשים החכמים צריכים לשלוט במדינה. אם כך מה ההבדלים בין דמות השליט בעיני אפלטון ובעיני תרסימכוס ?
סוקרטס מציע לפרק את המושג פילוסוף ("אוהב ידע"). סוקרטס מנסה להתחקות אחר מיהו ה"אוהב" של משהו. למשל אוהב הנערים ( הפדופיל ) הוא לא זה שבוחל בחלק מהנערים אלא אוהב את כל הנערים (השמן, הורוד, הכהה וכו' ). כך גם האלכוהוליסט. הוא לא אנין טעם אלא אוהב את כל סוגי האלכוהול. אם כך הפילוסוף לא יבחל בצורות של חוכמה אלא יאהב את כולם.
גלאוקון חושב שסוקרטס מדבר על האנשים אשר רצים מהצגה להצגה מתוך פחד להפסיד, אך סוקרטס מתקן אותו ואומר שאילו אינם מוכנים לעצור ולהתעמק. אוהבי הידע תמיד יחפשו את הדבר האחד העומד בבסיס הריבוי אותו הם בוחנים. האנשים של גלאוקון משולים לאנשים בחלום הרואים השתקפויות או דימויים וחושבים אותם לאמת. סוקרטס מכנה אותם אוהבי סברות.
ידע
סברה
סכלות\חוסר ידע
תמיד אמיתי
לפעמים אמיתית ולפעמים שקרית

אודות דברים שהינם
מה שהינו ואינו
אודות דברים שאינם
האידאות – הדברים כשלעצמם
כל הדברים שאינם אידאות


האנשים אותם מתאר גלאוקון הינם אוהבי סברה כיוון שהם עוסקים במה "שהינו ואינו". כל הדברים שאינם הדבירם שלעצמם הם בקטגורית "מה שהינו ואינו".

אם כך אם לשליטים ישנו ידע על הדברים שאינם ארציים, כיצד הוא ישתמש באותו הידע לטובת קבלת החלטות פרקטיות בניהול המדינה ?
סוקרטס טוען כי הפילוסופים יוכלו לבוא לידי ביטוי רק במדינה האידיאלית. כיוון שלפילוסוף במדינה הנתונה יש 2 אפשרויות :
1.       אם חושבים שהוא חכם יאלצו אותו לעזוב את מלאכת הפילו' ולעסוק בפוליטיקה.
2.       אם חושבים אותו לטיפש אז בין כה וכה לא יאפשרו לו לבוא לידי ביטוי במדינה.
הסיבה לכך שהשליט הפילוסוף ירצה לשלוט היא שהשליט ינסה להתעלות אל עבר אותה האידאה – ינסה להבין מהי אידאת הטוב. סוקרטס מתחק מדיבור על "אידאת הטוב" תוקף היותו נורא ונשגב ועל כן הוא נמנע מלדבר עליו ישירות.
סוקרטס טוען שעל מנת להבין מהו הטוב עלינו לחשוב על הקשר בין השמש והדברים הנראים, בכדי להבין מה היחס בין אידאת הטוב ושאר הדברים המושכלים.
-          השמש מאפשרת לנו לראות את הדברים הנראים, כך גם אידאת הטוב מאפשרת לנו להבין הבנה שלמה את הדברים המושכלים.
-          השמש מאפשרת לדברים להתקיים. לולא השמש שום דבר לא היה מתקיים. כך גם אידאת הטוב. היא זו המאפשרת לדברים להתקיים, להיות "הינם". היא נמצאת מעבר ל"היות".


-           


No comments:

Post a Comment