הפוליטאה

מבוא לפילוסופיה של יוון

סוקרטס מרגיש שהוא צריך לספר לקביס סיפור בעל אופי אוטוביוגרפי . הוא מספר לקביס כי בצעירותו היה נמשך אחר מדעי הטבע והסתקרן עם מה אנו חושבים – דם, מוח ? כיצד עשויים החיים וכד'. סוקרטס מספר לקביס שמהר גילה שאינו מוכשר לחקירות אלו כיוון שתו"כ החקירה החל מפקפק בדברים שנראו לו בעבר מובנים מאליהם. למשל הוא חשב שתוספת מזון גורמת לגדילה, ש10 גדול מ8 כיוון שיש לו תוספת של 2 יחידות. כעת הוא אפילו אינו בטוח באמיתות הבסיסיות הללו. הוא אפילו אינו בטוח האם כשהוא מוסיף יחידה ליחידה, אזי היחידה הראשונה הפכה ל2 או שמא השנייה.

איך יכול להיות שסוס אחד גדול מסוס אחר בראש אם הסוס השני קטן יותר מפאת אותה הסיבה? מכאן החליט סוקרטס לא לעסוק בחקירות מסוג זה. סוקרטס שמע באחד הימים שאנקסגורס הוציא ספר בו הוא אומר שהדבר שיצר את החיים הוא השכל. סוקרטס חשב את הדבר לטוב במידה ואנקסגורס יסביר לנו מדוע נכון וטוב שהדברים הם כפי שהם. לצערו הרב מדבר בספר אנקסגורס על היפרדויות, והתחברויות והוא אינו מסביר את הסדר בו הדברים נמצאים. אנקסגורס מבלבל בין סיבות לבין הדברים שצריכים סיבות בכדי לפעול. סוקרטס מציין כי ההסבר של מדוע הדברים מסודרים כפי שהם הוא הטוב ביותר, אך מאחר ולא מצא הסבר כזה עבר לשיטה אחרת. הנחת הנחות שקיימים הדברים לכשעצמם. למשל היפה כשלעצמו.

סוקרטס טוען שהדבר כשלעצמו הוא סיבה. סיבה להיותם או להתהוותם של כל הדברים שנקראים בשם שלו. הדבר כשלעצמו תמיד יישא את התכונה שקרויה על שמו באופן בלתי מתפשר. הוא תמיד יישא את אותה התכונה ואף אחד לא יוכל לומר עליו שהוא אינו יפה.

 כלומר, אם נחזור לדוגמאות הקודמות הסוס גדול כיוון שהוא משתתף בגדול כשלעצמו, יש בו מן הגודל. היחידה האחת הפכה לשתיים כיוון שיש בו מן הזוג.

ההבדלים בין הדברים שלעצמם ובין הדברים בעולם :

הדבר שלעצמו יקרא רק בשמו. כל שאר הדברים יכולים להיקרא בשמו ובשם ניגודו. אותו הסוס יכול להיקרא גם קטן בעוד שהגדול שלעצמו תמיד יקרא גדול. השם של הדברים בעולם לא מתנגד לקבל שם של אידאות אחרות. יתרה על כך, גם הורסיות של הדברים שלעצמם בעולם לא יכולים לקבל ניגודים. כלומר החלק של הגודל באותו הסוס לעולם לא יוכל לקבל תואר של קוטן.

סוקרטס טוען כי גילה יצורי ביניים בין הדברים כשלעצמם והדברים בעולם. למשל האש היא הסיבה לחום. והחום שלעצמו לעולם לא יקבל את התכונה הניגודית שלו. למרות שהאש היא אינה תכונה היא לעולם לא תסכים לקבל את התכונה שנוגדת את החום(קור). הרי לעולם לא נוכל להגיד על אש שהיא קרה.

כנ"ל לגבי מספרים. יש מספרים שתכונת הזוגיות חזקה בהם עד כדי כך שהם מתנגדים לתכונה המנוגדת. לכן המספר 2 לעולם לא יקבל על עצמו אי זוגיות.

סוקרטס מזהה את קבוצה זו של דברים כסיבות. אם כך מהי הסיבה לחיים ?

הנפש היא הסיבה לחיים. הנפש   מקיים עם החיים את היחס של האש עם החום. מכאן שניתן להגיד שהגוף חי בגלל הנפש. מכאן עולה השאלה מה קורה לנפש כאשר מתקרב אליה הניגוד של הסיבה שלה ? יכול להיות שהיא תיסוג או תיהרס (אם נקביל לאש).

המספר האי זוגי שאינו יכול לקבל את הזוגיות נכנה אותו א-זוגי. מכאן שהנפש שאינה יכולה לקבל את המוות ולכן נכנה אותה א-מוות.

ההרס של מה שחי הוא המוות כך שהנפש לא יכולה למות כיוון שהיא בת אל מוות כפי שהוכחנו קודם. מכאן שהיא יכולה רק לסגת. כך מוכיח סוקרטס שהנפש היא בת אל-מוות.

הדיאלוג מסתיים בכך שהמוציא להורג נכנס ומעניק לו את כוס הרעל. וחבריו בוכים עליו.

הפיידון הינו דיאלוג אמצעי של אפלטון המייצג לאו דווקא את עמדותיו הפילו' של סוקרטס אלא קבוצה של דיאלוגים אותם כתב אפלטון תחת השפעה סוקרטית, אך תו"כ שימוש בסוקרטס כדמות להבעת תפיסותיו הוא.

הפוליטאה גם הוא דיאלוג אמצעי המציג את סוקרטס כדובר הראשי ומכיל רעיונות מטא-פיזיים המאפיינים את אפלטון ולא את סוקרטס. גם הרעיונות האתיים והפילוסופים אינם מאפיינים את סוקרטס כי אם את אפלטון.

הפוליטאה :

בתחילת הדיאלוג אנו מוצאים את סוקרטס מתארח בביתו של קפלוס – אדם מבוגר, מיושב ועשיר. סוקרטס שואל אותו כיצד כספו עזר לו בחייו ? קפלוס עונה לו כי העשיר אינו נאלץ לעולם לפעול באי צדק. אתה יכול לתת לכל אחד את המגיע לו, הן לאלים והן לאדם. מבחינתו העושר הוא טוב כיוון שהוא עוזר לו להיות ישר. סוקרטס שואל אותו האם כך הוא מגדיר את הצדק ? הרי יכול להיות מצב בו חבר השאיל לנו חנית ולאחר מכן השתגע. ואז הדבר הישר יהיה להחזיר לו את החנית אם כי מסוכן לנו ולו. קפלוס "מוריש" את הדיון לפול מרכוס שאומר שצדק הוא לתת לכל אחד את המגיע לו משמעו לפגוע באויביך ולסייע לידידך. סוקרטס סותר את דבריו ע"י הובלה שלו למסכנה שהידיד עוזר במצבים בהם אין בו צורך ( כיוון שהאדם יפנה אל בעל המקצוע ולא אל הידיד או אל האדם הישר ). לגבי האויבים , הפגיעה בהם היא פגיעה בדברים המאפיינים אותם ובכך הוא יהפוך אותם לרעים יותר ולישרים פחות. את הטענה הזו סוקרטס סותר בכך שלא הגיוני שהאדם הישר ירצה לפגוע במישהו ולהפוך אותו ליותר ישר. סוקרטס מוכיח לנו כי האדם הישר ברחוב אינו מצליח להגן על הערכים ה"טובים" אליהם הם רוצים להיצמד.

תרסימכוס מתפרץ אל השיחה ומאופיו ניתן לראות כי הוא אינו אדם ישר מן השורה (לא מוכן לדבר עד שסוקרטס לא ישלם לו). תרסימכוס מציג 2 הגדרות לצדק – פוליטית וצ

1.       צדק היא תועלתו של השליט ( בלת מאפיינים פוליטיים ) – הרי עצם הציות שלנו לחוק הוא בעצם פעולה לטובתו של השליט אשר מחוקק את החוקים במטרה לקדם את אינטרסיו הוא. על כן , פעולה צודקת הינה פעולה לטובתו של השליט. סוקרטס סותר את טענתו בכך שהשליטים לעיתים מחוקקים חוקים במטרה לשרת את הציבור. תרסימכוס עונה לו כי שליט הוא אדם היודע לחוקק חוקים בהתאם לאינטרסים שלו וכשהוא טועה הוא טועה כאדם ולא כשליט. כלומר אם הוא היה שולט בתורת הידע הזו הוא לא היה טועה. שליט במובן המושלם של המילה אינו טועה . הוא מחויב לאמירה ששלטון במדינה זהו סוג של ידע, סוג של מלאכה . סוקרטס ניגש לבחינת סוגי הידע והמלאכות השונים. למשל הרופאים המופקדים על תורת הרפואה , האם הם דואגים לעצמם או שמא לחולים? הסייס, האם אומנות הסייסות מופקדת על הסייסים או על הסוסים ? כך גם אומנות השלטון כגוף ידע דואג לאלו הנמצאים תחת השליטה ולא לשליט.

תרסימכוס נותן כדוג' את רועה הצאן, המגדל את הצאן כדי לשחוט אותו ולהפיק ממנו תועלת רבה יותר.

סוקרטס לוקח מס' אומנויות ומנסה להעביר חוט מקשר בין אותם האומנויות . הוא טוען שאם נגלה שגם הקברניט וגם הרופא מרוויחים כסף, האם נרצה להגיד שעשיית הכסף היא חלק ממקצוע הקברניט או הרופא? הרי עשיית הכסף אינה חלק מאומנות הרפואה. כאשר רופא או קברניט מרוויחים כסף הם אינם מרוויחים כסף כרופאים. הידע של איך לעשות כסף לא קשור לאומנות הרפואה כי אם לאומנות עשיית הכסף. ובעצם הרופאים והקברניטים המרוויחים כסף שולטים בשתי אומנויות. כך גם אומנות המדינה. השליטים עושים כסף כיוון שהם משלבים בה אומנות נוספת שהיא אומנות העסקים ולא באופן אינהרנטי באומנות המדינה.

ע"פ תרסימכוס יש לאדם אינטרס לשלוט כדי להשליט את אינטרסיו. כך שלפי תרסימכוס בכל אדם חכם ( המודע לעצמו ) יש רצון טבעי לשלוט.

2.       תרסימכוס טוען שללא קשר למדע המדינה צדק הוא תמיד טובתו של האחר. הרי בסופו של דבר כשאנו פועלים בצדק אנו מוותרים על רצון שלנו. הצדק מחייב אותנו לוותר על דברים שאנו רוצים ובכך אנו מוותרים על טובתנו שלנו ( הרי הרצונות שלנו מאפיינים את טובתינו ) ובכך מקדמים את טובת האחר. טובתי היא לקבל לעצמי כמה שיותר . תרסימכוס משתמש במילה PLEONEXIA – "הדחף שיהיה לי יותר" כהגדרה לרצון האנושי. כך שאם סוקרטס רוצה להראות לו שהגדרתו שגויה, עליו להראות לו שלא נכון שהטוב האנושי נובע מהרצון להרבות את חלקנו כל הזמן.

סוקרטס בתגובה שואל את תרסימכוס אם צדק הוא חלק מאריתה והנ"ל עונה לו שלא. שצדק הוא סוג של טיפשות, תמימות כיוון שהוא פועל בניגוד לראציונליות, גורם לי לוותר על המגיע לי. חוסר צדק הוא חלק מהמצוינות. הוא מגלם בתוכו אומץ וחוכמה. האדם בעל האריתה הוא מי שמסוגל לאבחן בחוכמה את הקונבנציות החברתיות ולהיות אמיץ ולהתגבר על הקונבנציות החברתיות ולפעול למען טובתו. פעולה המגלמת אי צדק לטענתו קרובה יותר לסגולה הטובה האנושית.

פילוסופיה יוונית - סיכומים

מבוא לפילוסופיה יוונית