Sunday, November 20, 2011

חזרה על מהי תקשורת - תהליך של העברה או החלפה של דעות, או מידע, בין שניים לפחות (מוען ונמען) באמצעות מערכת מוסכמת של סימנים בעלי משמעות משותפת.

המוען הוא לא בהכרח אדם יחיד, הוא יכול להיות אדם, ארגון או קבוצה, וכך גם עם הנמען – שיכול להיות כל אלה ואף קהל המונים. על מנת שתבסס בסיס לתקשורת זקוקים לשפה משותפת. יש לנו מוען, נמען, ערוץ ומסר.
מתוך זה אנו רוצים להגיע למודל שיהיה האידיאל בשבילנו – צורה סכמאתית ופשוטה שתעבוד תמיד, צורה שתייצג תופעה מסוימת. מודל הוא יותר כוללני מתיאוריה.
ישנם שתי אסכולות למודלים – תהליכיים וסמיוטיים.
 

                                 ליניאריים       מעגליים

  • המודלים התהליכיים עוסקים במה הוא התהליך, מהו המסר, איך הוא מועבר, איזו השפעה יש לו על הנמען. ימדדו את מידת ההצלחה של הליך התקשורת עפ"י ההשפעה.

  • המודלים הסמיוטיים שמגיעים מתחום הסמיוטיקה (חקר הסימנים, השפה) מתעסקים במסר עצמו ולא בתהליך של ההעברה והשיגור שלו. הם עוסקים בתוכן המסר ובאופנים השונים של הפרשנות והפענוח של המסר.

דוגמא למודל ליניארי היא לאסוול מ1948, מודל המורכב מחמש שאלות ).
לפי לאסוול אם הנמען לא הבין את המסר, אזי שהתקשורת נכשלה.
המודלים הראשוניים רוצים לבדוק איך מסר מסוים משפיע על מישהו, זה הכול ולא יותר.
רואים כאן השפעה כמעט אבסולוטית על היחיד.

המודל של שאנוןוויבר מ1949 לוקח את המודל של לאסוול פחות או יותר, מוסיף את אלמנט הרעש. הרעש הוא משהו שמפריע לתהליך התקשורת והוא מתיישב על ערוץ ההעברה. הם התכוונו רק לרעש על ערוץ – תמונה משובשת בטלוויזיה, רעש סטטי, טלפון קלוקל, מזגן שמעיב על השמיעה אם מישהו מדבר אלייך.

הבעיה על מודלים ליניאריים היא קודם כל התנועה החד כיווניות של התהליך. הנמען הוא פאסיבי, כלי קיבול למסרים, ספוג. מתעלמים מכל אפשרות של משוב.

ב1968 דה-פלרלוקח את המודל הקיים של שאנון וויבר ומכפיל אותו. המוען הופך בתורו לנמען ויש מצב של משוב. הוא גם מחיל את אלמנט הרעש על כל השלבים בתהליך ולא רק על הערוץ. כאן לא מדובר רק ברעש טכני, שיבוש בתדרים.
אם המוען יגמגם, יפנה את הגב – הרעש יחול על המוען ולא על הערוץ.
אם דעתו של הנמען מוסחת הרי שהוא לא מבין והרעש חל על הנמען.

הבעיה: הנמען, שהופך כעת למוען – כלומר לכאורה יש פה תהליך מעגלי – רק מגיב למוען הראשוני. במובן הזה לא נוצר כאן תקשורת חדשה. הערוץ שהנמען משתמש בו כשהוא הופך למוען נקרא ערוץ משוב.

ב1954 אוסגודושראם יצרו מודל מתקדם יותר (התרחשה רגרסיה בין המודל הנ"ל למודל של דה-פלר). המוען שולח מסר לנמען, שמתפענח ומתפרש אצלו, ומתקודד לכדי מסר חדש. יש פה פער בין הפענוח לפרשנות. לא מדובר במשוב כיוון שיש פה מקום לפרשנות האישית של הנמען.

אמרנו שהסמיוטיקה היא חקר הסימנים, האופן שבו אנשים משתמשים בסימנים ביניהם. הדגש הוא על המסר, לא על השידור או הקליטה שלו – רק על התוכן.
פיסק, ב1985, בונה מודל שמתאר איך הוא רואה את התקשורת כמו"מ של משמעויות, יצירת חליפין של משמעויות. מדובר במשולש, בו המוען והנמען יושבים על אותו הקודקוד, המציאות החיצונית היא קודקוד שני, והמסר – הטקסט, הוא הקודקוד השלישי והעליון במשולש. במרכז המשולש ובחיבור של כל הקודקודים נמצאות המשמעויות.

חקר התקשורת מבחינתו של פיסק הוא חקר תרבותי.

לפי פיסק – לטקסט, למסר, יש חיים משל עצמם.
המוען לא אחראי להם, הנמען לא אחראי להבין אותם.
הבעיה עולה בשאלה – מה האחריות של המוען על המסר, אם הכוונה שלו לא רלוונטית?

מודל מדבר על משהו בראייה מאוד כללית ותיאוריה מדברת על משהו בראייה מאוד ספציפית.
הגישה הביקורתית
האב הרוחני של הגישה הביקורתית הוא מרקס.
"החומר קובע את ההוויה".
החומר – אמצעי הייצור – משפיע על יחסי הייצור שמשפיעים על מבנה העל.


 Pyramid Diagram
הפועל עצמו הוא כוח העבודה, כוח עבודתו הוא אמצעי הייצור.
יחסי הייצור הם יחסים של בעלי הון ופועלים, מדכא ומדוכא.
מבנה העל זה הקפיטליזם.
לפי מרקס, הקפיטליזם הוא מצב שבו הפועלים, למרות שבעצם רע להם מאוד והם מדוכאים ועובדים עד כלות, לא יוצאים במחאה למרות כל זאת.
במצב הזה נוצר מצב של תודעה כוזבת, מצב שבו הפועל חושב שטוב לו, למרות שלא טוב לו.

חברי האסכולה הביקורתית, אחרי שמרביתם ברחו מגרמניה בשנות ה-30, שאלו למה לא התרחשה המהפכה שמרקס דיבר עליה – שכל הפועלים יתאחדו, תהיה מהפכה ויהיה שיווין.
הם, שלא כמו מרקס, לא פנו להסבר החומרי. הם פנו להסבר התרבותית-חברתי.
במידה רבה הם תלו את האחריות על הישארות המצב כמו שהוא (עדיין יש יחסים של מדכאים ומדוכאים) – בתקשורת.
התקשורת משקפת אשליה של שפע, שיש אפשרות לבחור ממגוון של תכנים.

וולטר בנג'מין שהוא חלק מאסכולת פרנקפורט, שהיא מהאסכולה הביקורתית, בדק במאמר שלו "יצירת האומנות בעידן השעתוק הטכני" את האופן שבו הצילום השפיע על חווית האומנות ועל החוויה החברתית והפוליטית כפועל יוצא מכך.
הוא אומר שהחוויה של השעתוק הטכני משנה את החוויה הזו.
בנג'מין פותח ואומר שהחוויה של צריכת אומנות (ויזואלית) יש בה משהו ראשוני (נניח להסתכל על יצירה במוזיאון) – יש כאן שוק, מידה של הפתעה. כפועל יוצא שהיצירה גורמת לאדם לחשוב היא גורמת לאדם להיות יחיד אפקטיבי בחברה, חושב ומבקר.
האפקטיביות הזו היא ביקורת חברתית ופוליטית על החברה.
יחד עם זאת האפשרות הטכנולוגית החדשה של השעתוק הטכני קצת פוגעת בחוויה הזו.
שעתוק טכני הוא למעשה צילום. היכולת לחשוף פילם ולכלוא איזושהי סיטואציה בתוכו.
השעתוק הטכני מהיר הרבה יותר (מהיד הרושמת), מה שמוביל ליצירה והפצה מהירה של עותק, והיכולת לייצר בזמן קצר עותקים רבים מאוד.
משמע – החידוש פה הוא במהירות ההעתקה, בכמות ההעתקים, ביכולת הנשיאה של ההעתק ממקום למקום (היצירה כבר לא נמצאת במקום שלה), ישנן אפשרויות חדשות של התבוננות – זוויות חדשות, עומק, מקרוב ומרחוק, ובנוסף גם היכולת לצלם נותנת למחזיק בתצלום תחושה של ניכוס של האובייקט המצולם – האדם מקבל חזקה כביכול על האובייקט המצולם. פעם התפיסה היתה שהנשמה של המצולם או של מה שצילמו נכלאת בתמונה.

ראה גם: 


No comments:

Post a Comment