Tuesday, November 22, 2011

שפינוזה - אתיקה - חלק 1

האתיקה

באתיקה שפינוזה נע מההתבוננות והמשגה של האלוהים אל עבר (או לקראת) חרות האדם (מן האל אל האדם).

מהי פילוסופיה שמתחילה באלוהים?

הפרק הראשון של שפינוזה עוסק באל, מה מכיל הצעד השפינוזיסטי הראשוני הזה, שקובע שלהתחיל לחשוב (או לחשוב בכלל) זה לחשוב על מושג האל. מאידך מהו אותו מושג של אלוהים שמספק נק' התחלה או מהי נקודת ההתחלה לפרוייקט הפילוסופי ולמחשבה.
כדי להבין זאת, נעסוק הרבה בהשוואה שבין שפינוזה לבין הוגים שפגשנו, לוק ובעיקר דקארט. האל כבר אצל דקארט תופס מקום משמעותי ביותר במהלך; בהגיון השלישי האל ערב לאמת. כלומר כל ידעותינו על העולם תלויות באלוהים.
אולם, להתחיל ממושג האל, שונה בתחילת השינוי מלהגיע אל האל כעבור שלוש מדיטציות. האל אצל דקארט בא מאוחר (אחרי שגילינו את הקוגיטו, טבען של האידאות וכו'), כלומר, לפי סדר גילוי האמיתיות האל מאוחר, אך לפי סדר המהויות האל מוקדם. וכל מהלך ההגיונות היה לקלף שכבות ולגלות מה קודם למה (על אף שמה שקודם למה, איננו קודם בהכרח לפני מה שמונח).
המהלך הקטרזיאני נטוע עמוקות בכך שלחשוב משמע לחשוב בגוף ראשון. נק' ההתחלה היא "אני מטיל ספק". לזהות את נק' ההתחלה של המחשבה באל – גלום במהלך הזה כפירה/דחייה/ביקורת על ההכרעה הפילוסופית של דקארט שהיא שלחשוב זה לחשוב בגוף ראשון.
לזהות את האל כנק' ההתחלה של המחשבה זה להציע מחשבה שמתמקמת מלכתחילה במושג השלם ביותר (המציאות המציאותית ביותר), היא אינה חושבת מתוך ה"אני" אלא מעבירה את כל המשקל למופשט כשלעצמו, כלומר, למושגים.
המחשבה איננה מתחילה בשאלת הטעות שהיא עובדה קיומית, אנתרופולוגית של האדם, אלא בניסיון לבחון את טיב האידאות. ובניסיון לבחון את טיב האידאות, חייבים להתחיל באידאה המושלמת ביותר - האל.
עבור שפינוזה ישנה אמת, כלומר, מציאות (הגם שאינה זו שאנו מכירים). אם ישנו ידע של מושגים אז הידע הזה צריך לנבוע כולו מבחינה של המושגים עצמם וכשאנו מדברים על מושג האל, זה בעצם להתחיל לחשוב מהמופשט ביותר שכולל את כל השאר.
נקודת פתיחה זו אפשרית רק על סמך תפישה אחרת של האמת ושל האל (אחרת, כלומר, אחרת מדקארט – וגם קצת אחרת מלוק). ומתודה פילוסופית שונה לגמרי והיא מתודה מתמטית (ששונה מהמתודה של דקארט; המבנה של "האתיקה" הוא לפי התבנית של הגיאומטריה האוקלידית).

מושג האמת של שפינוזה

האמת אצל שפינוזה היא אמת שפנימית לאידאה verum index sui ("נכון מצביע שלו"/"אמת מצביעה על עצמה").
אצל לוק אנו צריכים לחזור למקור ההתנסותי של האידאה כדי לבחון האם היא הולמת (או לא) את ההתנסות. איננו מטילים ספק בחושים, הם מקור האידאות (התינוק הוא טבולה-ראסה) והרשמים נתבעים ברוחנו. כלומר, לדבר על האמת זה לדבר על ההתאמה שבין הדברים בחוץ לדברים בפנים. האמת היא אמת של התאמה adequatio. שפינוזה דורש להצמד לרמת האידאה עצמה, בלי להתחשב ולשאול בכלל לגבי שאלת היחס בין הפנים לחוץ. (נראה בהמשך שאחד הקשיים הגדולים של הפילוסופיה של שפינוזה נובעת מהכך שהאינטואציה שלנו, שאנחנו יצורים שבאים במגע עם עולם שנמצא בחוץ, זוכה לביקורת עמוקה ושפינוזה משנה לגמרי את התמונה את איך שאנו מבינים את המציאות).
הדוגמה הקלאסית – סכום הזויות במשולש שווה ל- 180 מעלות. אין לזה קשר למציאות "בחוץ" אלא זו אידאה שהאמת שלה פנימית.
דקארט כותב (משפט רביעי, בספר השני בתרגום החדש):
"באידאה הולמת אני מבין אידאה שבהיותה נידונה כשלעצמה, בלי יחס למושא יש לה כל התכונות או סימני ההיכר הפנימיים של אידיאה אמיתית.   הסבר:    אני אומר סימנים פנימיים כדי להוציא מכלל זה סימנים חיצוניים כגון התאמת האידאה עם מושאה".
(בתרגום הישן:"בשם מושכל מכוון הריני מבחין מושכל שיש לו, כשהוא נדון בפני עצמו ובלי יחס לנשוא, כל הסגולות או הסמנים הפנימיים של מושכל אמיתי.    באור:   אומר אני: פנימיים, פרט לסמן שהוא חיצוני, והוא התאמת המושכל עם הדבר המושכל על-ידו").
יש כאן שבירת העמדה הנאיבית, הראליסטית הפשוטה שמעמידה עולם בחוץ ועולם בפנים ומודדת את מידת ההתאמה.
ראינו שבשאלת האמת גם דקארט וגם לוק מגדירים את האמת כשאלה של התאמה. אצל דקארט שאלנו כל הזמן האם החושים מטעים...? האם האמת המתמטית מטעה..? וכו' ויותר ויותר נכנסנו ל"אני" כלומר, כל הזמן שאלנו לגבי ההתאמה וכאשר גילנו את הקוגיטו וויתרנו על האמת, היינו צריכים את האל כדי שיבטיח התאמה בין החוץ לבין הפנים. כל המהלך הקטרזיאני מניח את מושג האמת הזה. ויותר מזה, כל הפינות הפחות רציונאליסטיות אצל דקארט זוכות לביקורת אצל שפינוזה (ביחס לשפינוזה לדקארט יש אנושיות...)  - שפינוזה מעוניין להסיק את מלא המסקנות מהמהלך שדקארט החל. אצל דקארט, ראינו בהגיון הראשון, המתמטיקה/גיאומטריה, אינן אמת כשלעצמן, עצם העלאת ההיפותזה הזו, על אף שלבסוף הפרכנו אותה בעזרת האל הטוב, עצם הרעיון שעדיין אפשר להטיל ספק באידאה ברורה ומובחנת ומתואמת – זה נובע מתמונה קטרזיאנית שמפרידה בין הפנים לחוץ וחושבת את האמת כהתאמה.
אצל שפינוזה אידאה הולמת היא בהכרח אמיתית. לפי שפינוזה הרעיון שהאל יכול להתערב ולשנות את האידאות שלנו אינו אפשרי. שפינוזה מתנגד בתוקף לרעיון שספק יכול לחול על אמת ברורה ומובחנת (אלא חל רק על אמיתות לא ברורות ומובחנות). האמיתות הללו, במובן העמוק של המילה, הן המוחלט בעצמו.
השלב שבו דקארט מעלה אפשרות להטיל ספק באמת בוררה ומובחן – זה השלב שבו שפינוזה נפרד מדקארט.
לדמיין אלוהים שמטעה אותי בתפיסה אותי האמיתות הניצחיות, זה לדמיין אלוהים שהוא בעל רצון (ברצותו יטעה וברצותו לא יטעה) שבאשר הוא טוב הוא ערב לאמת. (אצל דקארט אלוהים בורא את האמת הנצחית וזה אומר שהוא בחר באמיתות האלה).  זה אומר לדמיין אלוהים – אך זוהי אידאה שאינה הולמת; אין כזה אלוהים. להיפטר מהטעויות הקטרזיאניות זה לתפוס בצורה הלומת את מושג האל. האתיקה מתחילה מהתבוננות במושג האל כדי להמנע מכל הטעויות הקטרזיאניות.
בתהליך הטלת הספק, לוק נעצר בחושים, שפינוזה ב"שכל", דקארט ב"אני" – כלומר לוק ושפינוזה שניהם נעצרים לפני דקארט. לוק מפתח תורה אמפרסציסטית (חושים) שפינוזה (היפר-)רציונאליסטית (שכל) ודקארט בתווך בין שניהם.

מושג האל של שפינוזה

אמרנו כבר כי
1.       האל אצל דקארט בא מאוחר, שני בסדר גילוי האמת וראשון בסדר המהויות.
2.       האל של דקארט אינו נתפס, אינו מובן.
כאשר בהגיון השלישי דקארט מנסה להגיד משהו על אלוהים הוא נותן תיאור של משהו עצום הר גדול  - אלו דימויים של עוצמה וגודל. האינסופיות של האל מבטאת חריגה מהותית מהאפשרות להכיל את האידאה הזו וזה לב ליבה של ההוכחה הקטרזיאנית לקיום האל. ההוכחה לקיום האל של דקארט בנויה על הדיספורפורציה שבין הסופי לאינסופי (אם הייתי יכול להכיל את האינסופי לא היה אפשר לצאת ממעגל ה"אני" שנסגר בהגיון השני).
כל ההוכחה של דקראט בנויה על כך שהאל אינסופי, אך אינסופיותו הופכת אותו ליסוד שחורג מהיכולת הסופית של האדם לתפוס.
3.       תארי האל של דקארט הן סגולות.
בהגיון השלישי אחרי שדקארט הוכיח את קיומו של האל, הוא תלה באל תארים רבים שהם סגולות, דקארט אמר שתארי האל הם תארי פעולה (כל יודע, כל יכול, טוב באופן אינסופי).
4.       אלוהים מבטיח מבחוץ את האמיתות הברורות והמובחנות.
5.       האל אצל שפינוזה בעל רצון (טוב).

הדרך הנוחה ביותר להבין את המעבר מתפישת האל של דקארט לזו של שפינוזה היא דרך הבנה שייחוס של רצון לאלוהים זה לתפוס את אלוהים בצורה לא הולמת (לא אדיקוטית). כי רצון מעיד על חיסרון – מי שרוצה לשתות חסר לו מים. לכן לא ניתן לייחס רצון לאלוהים. אצל שפינוזה, באלוהים "הכל בפועל" in acto; שום דבר לא בכוח. (זו דרך נוחה לתאור, אך לא בהכרח כך שפינוזה מגולל את הדברים).

מה נובע ממושג אל שאין בו רצון (כולו בפועל)


אצל דקארט יש את "אני" ויש את העולם שהם עצמים סופיים ומעליהם יש את אלוהים שערב להתאמה שבין אידאות השכל לעולם החיצוני.
החלוקה בין עצמים, תארים ואופנים מופיעה אצל דקארט בעיקר בכפוף לעצמים סופיים:
אצל ה"אני" התואר המהותי הוא המחשבה, האופנים (אופני האני) הן המחשבות הספציפיות.
אצל העולם (שהוא עצם סופי), התואר המהותי הוא ההתפשטות, האופנים (התפרטות ההתפשטות) הן יחידות בודדות (למשל השולחן הוא אופן של העצם המתפשט).

הגדרת העצם

נחזור להגדרה החמורה של מושג העצם.
עצם הוא דבר שמתקיים בעצמו ואינו זקוק לדבר אחר כדי להיות. שפינוזה יוכיח שהעצם הוא גם סיבת עצמו והעצם הזה הוא אלוהים (וכל החלק הראשון של האתיקה מוכיח כי העצם הוא אלוהים).
אצל שפינוזה אלוהים שהוא עצם אינסופי, הוא סיבת עצמו והוא העצם היחיד. הגדרת האלוהים כעצם אינסופי משמעותה היא שלאל יש אינסוף תארים, שכל אחד הוא ביטוי מסויים של העצם האינסופי, כלומר העצם האינסופי אלוהים, אינסופיותו מתבטאת באינסוף תאריו. וכל תואר מתפרט לאופנים של אותו התואר.
משום שיש רק עצם אחד שאלת האמת לא קשורה לשאלת ההתאמה – כי הממשות כולה, אצל שפינוזה, מוגדרת בכפוף לעצם היחיד שקיים – האל. הממשות כולה הן האידאות והן ההתפשטות זה לא משהו נפרד מאלוהים אלא משהו שמבטא את אלוהים, בכפוף לתארים אינסופיים (שמתפרטים לאופנים).
ההבנה של שפינוזה של תארי האל שונה בתכלית מההבנה הקטרזיאנית של אל כל-יודע, כל-יכול, טוב וכו' באופן אינסופי משום שכל אלה נסמכים על תפיסת האל כבעל רצון. אצל שפינוזה התארים הם ביטויים של האל, לא נובעים מרצונו של האל אלא מטבעו של האל – לאלוהים אין רצון, לאלוהים יש טבע. וההתפרטויות הן הנגזרות של של העבודה שהאל מתבטא בכפוף לאינסוף תארים. אזי אידאה אמיתית, הולמת, היא כזו שיכולה לקשר/לתלות/להחזיר בין האירוע היחיד (העובדה, הן במחשבה והן בהתפשטות) למקורה (כלומר לאלוהים). לדעת את אלוהים זה לדעת את העולם; לדעת לקשור את הדברים שאנו נתקלים בהם, למקור המושגי של אותם הדברים, שהוא אלוהים. הכפיפות של תארים ומושגים היא כפיפות מושגית. אצל דקארט ושפינוזה לדעת זה לדעת את הסיבות, כלומר לדעת מה מבחינה מושגית מניח את מה. אצל שפינוזה האל מכיל מבחינה מושגית את כל ההתפרטויות שלו בכפוף לתארים שונים.

מטפורה טובה (רק מטפורה) - נדמיין נוסחה שמאגדת בתוכה את כל הנוסחאות האחרות. אם אנו רוצים לדעת מהו טיבעו של הבקבוק עבור מדען יש "להחזיר" את תכונות החומר ליחסים המספריים שמסבירים אותם. ככל שנוסחה מכילה יותר פרטים היא יותר מדעית.

אצל שפינוזה האל הוא הסיבה הקרובה ((Proxima causa של כל הדברים, כלומר הסיבה המושגית (להבדיל מהסיבה הפועלת, או הטרנזטיבית; אם אנו מזיזים בקבוק אנו הסיבה הטרנזיטיבת של תזוזה הבקבוק. בניגוד לדקארט אין אצל שפנוזה הפרדה בין החוץ לפנים, בין העצם החושב וכו' (ששפינוזה קורא למערכת הקטרזית הזו דימיונית). אצל שפינוזה השאלה היא תמיד מה הווה לעצמו ומה הווה ביחס למה שהווה לעצמו. מהו העצם, מהו הדבר שאינו זקוק לדבר אחר כדי להיות, ומה הדבר שהוויתו מוגדרת ביחס לדבר שאינו זקוק לאחר כדי להיות. אצל שפינוזה, הסיבה המושגית של האופן היא באלוהים והסיבה של אלוהים היא בעצמו ולכן אלוהים הוא סיבת עצמו. [אזי גוף האדם הוא הוא אופן של תואר ההתפשטות של האל, נפש האדם היא אופן של תואר המחשבה; כשאנו חושבים - אלוהים חושב. "האדם אינו ממלכה בתוך ממלכה" הוא לא רשות בתוך רשות כי אין עצם סופי). אצל דקארט האל מחוץ/נפרד לעולם ואצל שפינוזה העולם האל הוא בתוך העולם (האל השפינוזאי אינו טרנסצדנטי)].
אצל שפינוזה, אלוהים הוא הטבע: Deus sive Natura ("אלוהים או הטבע", כאשר "או"=sive זוהי שקילות חמורה).
אם כן,
1.       האל של שפינוזה הוא המושג הראשון, שממנו נובעים באופן מושגי (לוגי) כל האידאות האחרות.
2.       תארי האל לא מבטאים סגולות של האל אלא את טבעו של האל. לא מבטאים את רצונו של האל אלא את מהותו של האל.
3.       לאל אין רצון.

מה מקור הטעות של דקארט?

איך בכלל מגיעים לתמונת העולם המשובשת של דקארט?
כעת אנו יכולים להבין יותר טוב את הערה הראשונה שלנו בדבר שאלת הפתיחה; מאיפה להתחיל את העיסוק הפילוסופי; להתחיל במושג האל או בטעות או בקוגיטו? וכו'.
בהגינות של דקארט יש כבר בעתיות, מבחינה רציונאליסטית, בהטלת ספק באמיתות המתמטיקה. אך הטעות הגדולה, באה לאחר מכן, כאשר הוא מקנה עצמיות ל"אני" לאגו. מבחינה רציונאליסטית זו שערוריה, להעניק תקפות לעצם שבאופן הגדרתי אינו מתאים להגדרת העצם. המחשבה, שיש כזה דבר "עצם סופי", פרועה לחלוטין, כי עצם בהגדרתו אינסופי, סיבת עצמו, מכיל את עצמו ואינו זקוק לעצמו (עוד מימי אריסטו). המחשבה שישנו עצם סופי, שניתן להתחיל את מהלך הדברים מהאדם, שהאדם הוא קנה המידה של המחשבות; שיש להגדיר את המחשבות בכפיפות ל"אני" ולא להפך – זו טעותו של דקארט. בנספח של החלק הראשון של האתיקה שפינוזה מרחיב על כך וקורא לזה אנתרופורמיזם (ייחוס תכונות של האדם למשהו שאינו אדם).
הבעיה של דקארט ע"פ שפינוזה היא שכפי שהוא ראה את עצמו כבעל רצון כך הוא השליך על אלוהים את הרצון. וראינו שלייחס רצון לאל זה לשבש את נקודת ההתחלה ובהכרח להגיע לתוצאה משובשת.

No comments:

Post a Comment