Sunday, October 30, 2011

הביקורת על רולס - נוזיק


הביקורת על רולס
רוברט נוזיק 1974
בספרו Anarchy, State and Utopia טוען נוזיק כי 'לאינדיבידואלים יש זכויות'. נק' מוצא אקסיומטית העולה בקנה אחד עם הזכויות הטבעיות של לוק והובס. רק שהיום עושים את ההפרדה בין מוסר וצדק לבין מטאפיזיקה (בניגוד לאפלטון, לרציונאליסטים). היום לא טוענים שצדק וזכויות הן תכונות מהותיות להגדרת האדם כאדם. עם זאת, יש לנוזיק מטאפיזיקה חלקית: מושג הפרט, האינדיבידואום, כולל בתוכו זכויות. אין משמעות למושג הפרט בפני עצמו ללא מושגים של זכויות וקדושת חיים.
אילוצי צד: Side constraints – כלומר, הגבלות, איסורים. לאדם אסור לפגוע בזכויות של אחר, כל מקום שהאדם פועל כנגד אחר ישנם אילוצי צד.
מה נוזיק אומר נגד רולס?
רולס דוחה את תפיסת התועלתנות שלפיה יש למקסם את התועלת הכללית על חשבון הכל אך עם זאת עקרונות הצדק שלו מפרים את רעיון הפרט וזכויות האדם. רולס הוא 'חברתי מדי', לעומת אינדיבידואליסטי. פירוש האינדיבידואל לפי נוזיק הנו בעלות עצמית, חירות, זכויות. נוזיק מציע דרך חדשה שקורא לו – צדק היסטורי. עקרונות הצדק ההיסטורי:
א.      רכישה acquisition
ב.       העברה transfer
ג.        פיצוי compensation
הוא מציע מצב מקורי שבו אנו לא מוותרים על הזהות שלנו אלא מצב מקורי במובן המילולי יותר – מהו המצב הפיזי המקורי של האדם/חברה? לו היו מנחיתים אנשים על אי בודד כיצד היו רוכשים בעלות על האי? לדוגמא: מס ירושה. רולס בעד בשם עקרון ההפרשיות ושיוויון הזדמנויות ואילו נוזיק נגד, הוא קרא לזה עבדות... אבל – החברה לא יכולה להתקיים כך על בסיס רצון (למשל בענייני מס – כולם מסכימים לתת X אבל זה לא חובה) כי יש 'טרמפיסטים' שלא יתנו כלום אז בגלל זה צריך מנגנון אכיפה, מיסוי וכדומה. על פי רולס צריך פיצוי על חוסר מזל לפי המצב המקורי. עבור נוזיק החובה כלפי השכבות החלשות היא צריכה להיות מתוך רצון ולא מכפייה. החלוקה הצודקת בין האנשים צריכה להיות לפי רציונאליות ולא לפי כפייה.


המדינה של נוזיק היא אוטופיה, ניסוי מחשבה. לפיו אין כפייה אלא רק הסכמה ועל כן הכל 'דופק' בעזרת 'יד נעלמה' נוסח אדם סמית'.
עד כאן ההתקפה של רולס מימין. כעת ההתקפה משמאל –
קהילתנותCommunitarianism
נחלק את הביקורת על רולס לפי פילוסופים:
  1. סנדל Sandel
-          הנחת היסוד הליברלית. יש אינדיבידואל. הוא לא מכחיש את אינדיבידואליות האדם ונבדלות האדם אבל הוא טוען שאין לאינדיבידואליות משמעות ערכית או נורמטיבית. ערך האינדיבידואל טמון ברעיון חופש הרצון (מתבהר בסעיף הבא).
-          מושג האינדיבידואל הוא ריק כי הוא מופשט. מדוע? כי מושג הרצון, העדפות, סולם הערכים של בני האדם אינם נוצרים יש מאין אלא מבוססים על ערכים חברתיים משותפים, כי האדם הוא יצור חברתי. האדם הפרטי מעצב את ערכיו מהיותו בחברה, מאינטראקציה עם אנשים אחרים.
-          סנדל מסכים עם רולס שילדים מפתחים את מושג ההוגנות ממשחקים (האם זה אומר שהוא מקבל את מושג הצדק כהוגנות?
-          סנדל מבקר את ה'טריק' של רולס לגבי מסך הבערות. מסך הבערות מפשיט את אינדיבידואליות האדם מחד אך האדם אינו כזה, אין אנשים כאלה מאידך. [הערה: ברנרד וויליאמס טען מתוך ביקורת על קאנט למשל שאין יצורים רציונאליים לגמרי נטולי רגש]
-          רולס נותן קדימות לצדק במובן של right על פני 'טוב'. סנדל טוען ההפך – קודם אנו מבינים את הטוב ואז גוזרים אותו מהצדק. המושג של קאנט ורולס ל'אני' היא שטחית.
-          מדוע משמאל? כי האדם הוא תוצר של המעמד החברתי שלו בתוך הקהילה. הזהות שלנו נקבעת ע"י החברה בה אנו חיים. לפי סנדל, אין משמעות פוליטית/חברתית לאדם ה'טהור' אלא כיצור חברתי שערכיו הם הערכים של החברה.
  1. וולצר Walzer
  2. מקינטייר McIntyre


ג'ון רולס - סיכום


רולס רואה את עצמו ממשיכו של רוסו מחד וקאנט מאידך. תזכורת: האמנה החברתית של רוסו: יש להניח מצבים מסוימים (מצב טבעי natural state) על האדם שאינם תלויי תרבות. יש מחלוקת בין רוסו לבין הובס על מצב טבעי זה (לפי הובס – מלחמה מתמדת בגלל כבוד ותחרות ורצון, לפי רוסו – כל אדם הוא בלתי תלוי וזקוק לאחרים כדי להתקיים, המשפחה היא הגרעין הבסיסי ביותר, סימן ראשון להסכמה חברתית). טוען רולס כי איבדנו את הסיכוי להסכים על שאלות מהותיות כמו מהו טבע האדם. אין לסמוך על קונסנזוס שקודמיו התיימרו לבטא. אי אפשר לבנות הסדרים פוליטיים על בסיס המטאפיזיקה. כלומר יש להפריד בין נורמות מוסריות לפוליטיקה (הפרדה שלא נעשתה קודם לכן אצל הובס למשל שעבורו טבע האדם הוא שמוביל לאנרכיה). למצב זה הוא קורא: פלורליזם ערכי (או פילוסופי). כדי להגיע ליציבות פוליטית יש לותר על רעיון ההסכמה הכללית. תפיסה זו היא פסימית וספקנית. הוא אינו שולל את קיומו של טבע אדם אחד אבל הוא נמנע לענות על שאלה זו להגדיר תשתית אחת לאמנה החברתית או לפילוסופיה פוליטית. על כן יש ללכת בדרך חדשה: פלורליזם והסכמה שלא נסמכת על הנחות מטאפיזיות (כלומר, מהו טוב, מהו צדק וכדומה) מוסכמות מראש. הוא מנסה לבנות תורת צדק פוליטית בלבד, מופרדת מהמוסר והנחותיו המוקדמות.
קונסטרוקציוניזם קאנטיאני Kantian Constructivism: החלופה למצב הטבע. נבנה את המצב הטבעי יש מאין במקום לקבל הנחות מוקדמות. בנקודה זו רולס מקבל השראה מקאנט. לפי קאנט יש הפרדה מוחלטת בין טבע לתבונה. רולס מסכים איתו ואומר שהטבע איננו רלוונטי. יש ליצור מבנה מופשט (basic structure) המבוסס על הרעיון של קאנט על הקשר בין התבונה לפעולה. כמו שהגיאומטריה היא 'המבנה' של התבונה (היא אפריורי, מנותקת מן הטבע ועל כן היא תבונית) אז כך, טוען רולס, יש 'מבנה' לצדק: הצדק כהוגנות.
לנקודת ההתחלה שממנה יש לבנות קורא רולס 'המצב המקורי' – the original position. זוהי איננה נקודה שרירותית אם כי היא כן מלאכותית. למצב המקורי מספר מאפיינים:
-          רציונאליות
-          אגואיזם – self interest. האדם אינו פועל באופן אלטורואיסטי אלא דואג לעצמו ולמשפחתו.
-          שוויון – כל השחקנים במשחק הם שווי- ערך.
-          חירות – רצון האדם לא נשלט ע"י רצון של אחר.
-          מסך הבערותveil of ignorance: 'מסתירים' בפני המשתתפים את כל התכונות הסובייקטיביות שלהם (דת, גזע, מין, מוצא וכדומה) ומשאירים ידע כללי. ה'אני' מבוטל, המשתתף לא יודע מה מיקומו. הסיבה למסך זה היא תפיסה שהראוי מבחינה פוליטית הוא ההוגן. הצדק כהוגנות – כלומר כללי משחק הוגנים (אין יותר תפיסה ש'מגיע' למישהו יותר מלאחר). הצדק הוא בהליך עצמו בעצם היותו הוגן. הצדק מתחיל בעצם הגדרת הכללים, התנאים לקבלת ההחלטות. זאת בניגוד לתפיסה האפלטונית שהצדק הוא אידיאה והמלך הפילוסוף שיודע מהו הצדק משליט את רצונו על העם לפי תפיסתו.
-          הסכמה פה אחד – מסך הבערות מוציא את האינטרס האישי מהמשוואה. כשדורשים הסכמה פה אחד לא ניתן לקחת בחשבון מניעים אישיים אלא רק להתייחס לשיקול הדעת הסביר של המשתתפים.

מאיפה רולס קיבל את הרעיון של הוגנות? של כללי משחק הוגנים?
לפי מחקרים של פסיכולוג מאוד ידוע בתקופתו בשם Jean Piaget  הוא טען שילדים למשל לא לומדים ערכי מוסר מהוריהם אלא ע"י אינטראקציה עם ילדים אחרים במשחקים עם קבוצת הגיל שלהם pier group. במשחקים הם לומדים את מושג ההוגנות, לפי כללי המשחק. הם מחשיבים 'נצחון' במשחק רק אם שיחקו לפי הכללים. כשאדם יוצר אצלו יתרון ומתעלם מכללי המשחק ופועל שלא בהוגנות אזי פועלים ייסורי מצפון וההישג אינו אמיתי.

שיווי משקל רפלקטיבי – Reflective Equilibrium
זוהי הנקודה שאליה המשתתפים מגיעים אליה בעת דיון מוסרי כללי או פרטני. המשתתפים שוקלים את המצב עד להגעה לרשימת ערכים קונסיסטנטית. הם מתאימים את דעותיהם כדי להגיע לפשרה, לשיווי המשקל, לפיה אין סתירה. ומויקיפדיה -
The method of reflective equilibrium serves the aim of defining a realistic and stable social order by determining a practically coherent set of principles that are grounded in the right way in the source of our moral motivation, such that we will be disposed to comply with them.
 (קיומו של שיווי משקל זה מראה, לפי רולס, שעל אף הפלורליזם הערכי, ישנו common sense שלפיו אנשים, במצב המקורי ומאחורי מסך הבערות, מקבלים מושג כללי של צדק. )

מושג הצדק אצל רולס הוא חלופי למושג התועלת. הצדק שלו הוא של חלוקה (של מה? קניין, כוח, מעמד...). התועלת, לעומת הצדק, היא מושג אוניברסאלי – הגדלת הסך הכללי של האושר. בתחום הפוליטי התועלת היא במונחי רווחה, תל"ג (כללי, של כולם יחד). כלומר, את התועלתן לא מעניינת חלוקת הרווחה אלא רק את הגדלתה ומקסימיזציה של האושר. זאת בניגוד לתפיסת הצדק של רולס – האידיאל הפוליטי איננו תועלתני אלא יש להגדיל את הרווחה ככל האפשר תחת אילוץ השוויון – כלומר, החלוקה השיוויונית. הוא נותן לזה סיבה מטאפיזית שקורא לה – נבדלות, Separateness of Persons. כלומר, אינדיבידואליזם – כל אחד צריך לקבל התייחסות.


יש שני עקרונות עיקריים אצל רולס:
  1. עקרון החירות Liberty
  2. עקרון ההפרשיות Difference

לכל אדם הזכות השווה לחירות העולה בקנה אחד עם זכות דומה לכל. הזכות היא שווה (כלומר, הזכות היא המתחלקת בין הכלל ולא החירות. החירות בפועל היא דיפרנציאלית, הרי שלא לכולם בפועל באמת אותה חירות למשל אסירים. אבל – הפוטנציאל לממש את החירות היא שווה לכולם באותה מידה. לכן במדינה צודקת אין עבדות). היקפה של הזכות שווה לכל – מושג ההוגנות. יש לאפשר את מקסימום החירות לכל אדם בתנאי שהיא שווה לכולם. כל אדם נבדל מאחרים, לא ניתן לשקלל אנשים יחד לפי העקרון של הנבדלות. שיקולים של הגדלת רווחה אינם חלים על חיי אדם לפי רולס. לכל אדם ערך שווה. מה הכוונה לשווה?
עקרוןההפרשיות – מתחלק לשניים:
א.      שיוויון הזדמנויות
ב.       התועלת של החלש ביותר
אי שיוויון סוציו-אקונומי אפשרי אם ורק אם מתקיימים שני התנאים לעיל. כלומר, עיקרון ההפרשיות איננו עקרון שיוויוני נוסח מארקס. אנו 'נסבול' אי שיוויון בתנאי שלא נזניח את החלש ביותר ונאפשר אותם תנאי התחלה לכולם (עד גבול האפשר – אם מישהו נולד למשפחה עשירה אז אין מה לעשות).
א.      אבל, כשאנו מחלקים את המשאבים של החברה יש לחלקם באופן שווה ולאפשר שיוויון הזדמנויות מלא. זהו עקרון שמתווך בין שני עקרונות – כלומר, עקרון שיוויון ההזדמנויות הוא תנאי הוגנות המאפשר את החירות להתחרות באופן שווה כדי לאפשר את עקרון ההפרשיות. על כן, עקרון החירות קודם לעקרון ההפרשיות בכך שלא ניתן לבחון חלוקה צודקת של החברה ללא ביסוס כי לכולם זכות שווה להתייחסות צודקת, כלומר, שיוויון בפני החוק.
ב.       כל אי שיוויון סוציו אקונומי הוא לגיטימי אם ורק אם מתאפשרת תועלת לחלש ביותר (נניח חמישון תחתון שבארץ זה בטח עשרימון תחתון...). כשיש שיפור ברווחה הכוללת של החברה למשל באופן שבו הממוצע עולה אזי קורה שהפערים גדלים עוד יותר כלומר אי השיוויון הסוציו אקונומי גדל. לפי רולס, זה בסדר כל עוד לא נפגע החלש ביותר. המעבר הוא תקין כי גם מי שבתחתית הסולם זכה נאמר, בשיפור כלשהו. מדוע? לפי מסך הבערות אין כאן שיפור על חשבון מישהו. כדי לבצע הערכה של צדק בחברה יש לבטל את רגש הקנאה (מסך הבערות..) על כן האדם במצבו השתפר לא יכול להתנגד  גם אם מצב העשירון העליון השתפר. טבעי לחוש שפערים סוציו אקונומיים אינם הוגנים אבל אין זה רגש רציונאלי. רולס פוסל מעבר להגדלת הממוצע אם פירוש הדבר שהחלשים נפגעים. אלא אם כן ההבדל הוא כה משמעותי. כלומר, ישנו 'סף הימור'. ההימור (לרעת החלשים) מתקבל רק אם יש 'רשת ביטחון' כלומר שהנזק לא יגדל מעבר לנקודה מסוימת.

רולס התנגד לשיווין גמור כדי לתמרץ אנשים לעבוד. אי השיוויון הוא הכרחי כדי שהחברה תתקדם, כדי שהרווחה תגדל. כל תורת הצדק שעליה יש להגיע להסכמה פה אחד חלה על הפוליטיקה ולא על נושאים חברתיים-אישיים. כלומר – על המבנה הבסיסי של החברה, המוסדות החברתיים (לא הצבא למשל).

רווחה – מה מחלקים?
עקרונות הצדק חלים על הטובין הראשוניים (primary goods). בשאיפתו של רולס לנתק את המוסר מהפוליטיקה הוא עורך רשימה של טובין ראשוניים, בסיסיים שיהיו מוסכמים על כולם:  כבוד עצמי (מה שנותן לנו את התחושה שאנו 'שווים' כבני אדם. ללא ערך עצמי, אין משמעות לרווחה, לקניין וכו'), חינוך, כסף, בריאות, חירות.

לסיכום:
האמנה החברתית אצל לוק והובס נועדה כדי לשמר את הביטחון ואילו אצל רולס היא נועדה לשמר את הצדק, חלוקת הטובין באופן מסוים. על פיו כל התפיסה היא רלוונטית עבור חברה דמוקרטית בלבד. מדוע?
  1. הכרעת הרוב. מדוע הרוב מחייב? כי לרוב יש סיכוי גדול יותר להיות צודק (wisdom of crowds).
  2. הוגנות. הרוב מבטא את רוב הרצונות, רוב האינטרסים האישיים.


ליברליזם עובד רק אם הוא פוליטי לחלוטין לפי רולס, ולא מוסרי. יש לשים בצד את התפיסה המוסרית המקפת שלנו ולהתמקד בתפיסה הפוליטית הצרה. שאלות הנוגעות לא לתחום האישי אלא למבנה הבסיסי של החברה. כמו כן, השאלות צריכות לעסוק בשיתוף הפעולה עם בני אדם אחרים בחברה. מדוע? כי בני אדם הם זרים זה לזה ובוחרים לשתף פעולה מתוך שיתוף אינטרסים. על כן, יש לבסס את העקרונות של שיתוף פעולה זה. טענתו היא שבני אדם הם רציונאלים וסבירים, רגישים לסיבות ונימוקים. לפי המצב המקורי לא צריך להיות חלק מאיזו דת, תרבות וכדומה כדי להבין מושגים כמו הוגנות, חירות ושיוויון. 



ג'ון רולס - צדק כהוגנות - סיכום


רולס John Rawls
1921-2002

קריאה: Justice as Fairness  - צדק כהוגנות פרקים 2,6,23-25,10,13-14
סיכום הפרקים:
פרק 2
מה הכוונה של רולס ב- צדק כהוגנות? הרעיון המרכזי: מערכת הוגנת של שיתוף פעולה חברתי. בראש ובראשונה האזרחים הם שווים וחופשיים ויש להם מושג של צדק. לרעיון מרכזי זה שלושה מאפיינים:
  1. בשיתוף פעולה הכוונה לקיומן של נורמות חברתיות והיעדר שלטון מרכזי שקובע את השיתוף.
  2. קיומם של תנאים הוגנים. האדם בוחר לעמוד בתנאים בתנאי ששאר המשתתפים עומדים בהם גם כן. עמידה בתנאים מורה על שיתוף פעולה ומזכה את המשתתף ביתרונות הנובעים מן השיתוף.
  3. יתרון רציונאלי – בשיתוף פעולה קיימת שאיפה לקדם את האינטרסים של האדם המשתתף.

רולס מבדיל בין reasonable, ו- rational. אדם reasonable הוא אדם שביודעו את התנאים ושאחרים עומדים בהם, מוכן לעמוד בהם אף הוא. הוא גם מבין ומודע לעקרונות הדרושים כדי לקיים מערכת הוגנת של שיתוף פעולה חברתי. אדם יכול להיות רציונאלי אם כי בלתי reasonable (פשרני אולי?).
נשאלת השאלה (עליה מבקש רולס להשיב עם תורתו) – מהי תפיסת הצדק המתאימה ביותר לקביעת תנאי הוגנות עבור אזרחים חופשיים, שווים פשרנים ורציונאליים?

פרק 6
כדי לקבוע את תנאי ההוגנות ולהגדיר צדק כהוגנות יש קודם כל ליצור כמה תנאים מקדימים. עצם הרעיון של צדק כהוגנות טמון כבר בתנאים הללו:
  1. המצב המקורי (the original position): כיצד נקבעים תנאי ההוגנות? לפי רולס התנאים נקבעים לפי הסכמת המשתתפים. מדוע? מכיוון שאנשים לא מסכימים על אותם הערכים והנורמות (משתנה לפי תרבות, דת, וכדומה). עם זאת, יש לקבוע תנאים כדי להגיע להסכמה כזו, ליצור נקודת מבט מסוימת שתאפשר לכל המשתתפים להחליט. המצב המקורי הוא מצב שבו אף פרט אינו יודע לאן משתייכים הפרטים האחרים מבחינת דת, גזע, מין, מעמד סוציו-אקונומי, וכדומה. כלומר, במצב המקורי האנשים הם מאחורי מסך בערות (veil of ignorance). מדוע חייבים לפי רולס מסך זה? מאחר ואנשים בעת קבלת החלטות מוטים ע"י נטיותיהם האישיות לטובת הקבוצה שהם מייצגים. אם קבוצת נמצאת תחת איום אזי יפעלו בהתאם. לכן, כדי לענות על שאלות בסיסיות וכלליות אודות צדק פוליטי, יש להיות מאחורי המסך.
  2. השאלות הנשאלות הן היפותטיות – ולא-היסטוריות (לא קרו ולאו דווקא יקרו). אם השאלות הן היפותטיות אז מה ערכן? ערכן הוא בביסוס שיטה, עקרונות של צדק. הן מהוות מודל לתנאים ההוגנים של שיתוף הפעולה החברתי ומודל להגבלות וסיבות לקבל ולדחות עקרונות של צדק.

פרק 23
מאפייני המצב המקורי ואופן יישומה-
1.                                    סבירות לעומת רציונאליות. reasonable לעומת rational. המשתתפים יבחרו על פי ההחלטה הסבירה מכיוון שלאחר שיבחנו את כל המצבים האפשריים לטובת כל סוגי האוכלוסייה השונים יגיעו למסקנה המתאימה וההגיונית ביותר. ההחלטה הרציונלית הופכת לסבירה כאשר את המשתתפים מכסה מסך הבערות.
2.                                    המטרה של המצב המקורי היא להגיע להחלטות מהן ניתן לעשות דדוקציה למסקנות. להגיע לשיטה, לעקרונות ולא לבחון מקרה פרטי עם מספר אלטרנטיבות.
3.                                    המצב המקורי הוא אמצעי לסינון, לבחירת עקרונות צדק מתוך רשימת עקרונות.

פרק 24
נסיבות הצדק – אלו אמורים לשקף את התנאים ההיסטוריים בהם קיימות חברות דמוקרטיות מודרניות. התנאים הם כדלקמן:
-          קיומם של הרצון והצורך לשימור רמת חיים סבירה.
-          פלורליזם ערכי לפיו אנשים תופסים, באופן רציונאלי, מהו טוב. אחת המטרות של הפילוסופיה הפוליטית הינה להגיע להסכם לגבי תפיסת הצדק אך היא אינה יכולה להכריע איזו תורה היא עדיפה ואינה אמורה לומר איזו נכונה. על כן, צדק כהוגנות מטרתו להתמודד עם בעיה זו מנקודת המוצא שבחברה דמוקרטית יתקיים אותו פלורליזם ערכי.
-          המשתתפים משמרים באופן נאמן את האינטרסים של הקבוצה שהם מייצגים.





אתיקה: רוסו על האמנה החברתית - סיכום



רוסו \ על האמנה החברתית – סיכום

ספר א'
האדם נולד חופשי ובכל מקום אסור הוא באזיקים. רוסו שואל מהו המשטר החברתי? מהן חירויות האדם? מהן זכויותיו?
המצב הטבעי לפי רוסו: היחידה החברתית הבסיסית ביותר היא המשפחה. כשילד לומד להתקיים לבד אזי המשפחה סיימה את תפקידה והמשך קיומה הוא תוצאה של הסכם הרי במצב הטבעי האדם הוא אדון לעצמו ובלתי תלוי באף אחד. בגלל אי תלות זו האדם איננו אויב באופן טבעי של אף אדם. הוא אינו מחוייב לחיות במשפחה וכשעושה זאת אזי הוא עושה זאת מתוך הסכמה ועל כן המשפחה היא האמנה החברתית העתיקה והבסיסית ביותר.
רוסו מתנגד למספר עמדות מקובלות וסותר את כולן:
·         העם אינו קניינו של השליט. בזאת רוסו מתנגד לעמדותיו של אריסטו (לפיו קיימים אנשים שנולדים עבדים וכאלו שנולדים מלכים לפי גורל, תכלית, וכו')., הובס וגרוטיוס (שלפיהם העם צריך להיות נתון למרותו של שליט אחד ושכולם כאחד יוותרו על זכויותיהם וחירותם למענו). לפי רוסו כל בני האדם הם שווים ואף אחד לא רוצה להיות עבד ולא טבעו להיות עבד או מלך.
·         כוח אינו זכות. אם כוח היה צדק אזי היה צודק להפעילו ללא עונש ומשמעת אבל מה טעמה של הזכות כשבטלה עם הכוח? כוח השלטון גם הוא אינו מובן מאליו כפי שאין להישמע לשודד...
·         עבדות של אדם לאדם אחר כמו גם עבדות של עם לשליט. בני האדם נולדים בני חורין. חירותם הוא קניינם ורק להם הזכות להשתמש בה כרצונם. מי שמוותר על חירותו מוותר על זכויותיו האנושיות, סותר את טבע האדם. על כן – הסכם בין שני צדדים המקנה לאחד מרות מוחלטת ומחייב את השני במשמעת ללא גבול אינו אלא הסכם שווא הכולל סתירה.
·         המלחמה איננה מקור לגיטימי לעבדות. למנצח אין זכות להרוג את המנוצח.  המלחמה היא יחס בין מדינות ולא בין הפרטים שבתוכה. מטרת המלחמה היא חורבן מדינת האויב ועל כן קיימת הזכות להרוג את המגנים עליה כל זמן שהם חמושים ולא – הם פסקו מלהיות אויבים ונעשים בני אדם גרידא... לעתים ניתן להרוג מדינה מבלי להרוג אף אחד מבניה. אדם שנשתעבד במלחמה אין לו חובה כלפי אדוניו ובשיעבוד מצב המלחמה נמשך. המלחמה הפכה להסכם. המילים עבדות וזכות סותרות זו את זו. במצב של עבדות אין כאן חירות אלא הצד המשועבד הסכים לתת את כל חירויותו לצד המשעבד.
·         לסיכום: עם משועבד לשליט אחד הוא לא יותר מעבדים ואדון ולא עם ומנהיג. אין טובה כללית, אין שיתוף, אין גוף מדיני.  שליט כזה הוא איש פרטי ואין הוא מחזיק עם מלוכד. ההחלטה שהרוב קובע אף היא פרי הסכמה. מניין למיעוט לקבוע לרוב ומניין לרוב לקבוע עבור המיעוט?

האמנההחברתית: בני אדם לא יכולים להתקיים במצב הטבעי (כל אדם הוא בלתי תלוי). כל אחד מתנגד לאחר והיה נכחד. כדי להתקיים בני האדם נאלצים לאחד כוחות ולעבוד כולם יחד עם מניע משותף. יש למצוא איזון בין כוח וחירות. הבעיה היסודית של החברה שהאמנה החברתית נותנת לה פתרון:
למצוא צורה של שותפות שתגן ותשמור בכל הכוח של הציבור על גופו ורכושו של כל שותף ושכל אחד ואחד יתאחד על ידיה עם הכל ואף על פי כן יציית רק לעצמו וישאר חופשי ככל שהיה חופשי קודם לכן.
מי שמפר את החוזה, האמנה, ישוב אל זכויותיו הראשוניות וירכוש חזרה את חירותו הטבעית. ניתן לסכם את סעיפי האמנה החברתית במשפט אחד כללי:
המסירה הגמורה שכל אחד ואחד מן השותפים מוסר עצמו יחד עם כל זכויותיו לרשות הציבור כולו... התנאים שווים בשביל הכול... המסירה היא ללא סייג, האיחוד הוא שלם – כשכל אחד מוסר את עצמו לכל, אינו מוסר את עצמו לשום אדם... כל אחד מאיתנו מפקיד.. את אישיותו ואת כל כוחו ביד ההנהלה העליונה של הרצון הכללי... כל חבר כחלק בלתי נפרד מן הכלל.
החברה היא גוף שיתופי קיבוצי. האני הוא האני הקיבוצי. גוף כזה כשהוא פעיל, רוסו קורא לו ריבון.
מאפייני הריבון:
-          התחייבות הדדית וכפולה (כלפי השותפים וכלפי הריבון).
-          שוויון
-          הריבון לא יכול לכופף את עצמו לחוקים. הוא לא יכול להתחייב לפעולות שיפגעו בעצמו.

מאפייני הפרטים בריבון:
-          בעלי רצון פרטי כאדם נפרד מן הרצון הכללי כאזרח. יש למצוא אמצעי להבטיח את נאמנות האזרחים.
-          הגוף יכריח את האדם להישמע לרצון הכללי
-          האדם דוחה את היצר ומקבל את הצדק. על האדם לפעול לפי שכלו ולא תשוקתו ונטיותיו.
-          האדם מפסיד את חירותו הטבעית וזכויותיו הבלתי מוגבלות ומקבל בתמורה חירות אזרחית. החירות הטבעית  היא חסרת גבולות אך מוגבלת לאדם אחד ואילו החירות האזרחית היא של כולם ומוגבלת על ידי הרצון הכללי.
-          ויתור על קניין פרטי לטובת הכלל. זכות התופס הראשון: יש מספר תנאים –
    1. הרכוש אינו שייך לאף אדם
    2. התופס רשאי לתפוס רק מה שדרוש לקיומו
    3. התופס ישתמש ברכוש ולא רק יתפוס אותו
-          על הפרטים למסור את רכושם לקהילה ובכך רכושם מקבל תוקף חוקי. הזכות שיש לאדם פרטי על נכסיו כפופה תמיד לזכות הקהילה על נכסי כולם.
-          חירות מוסרית במקום השתעבדות ליצרים.
לסיכום: לתקן את אי השוויון של הטבע ולעשות את כולם שווים בתוקף ההסכם והחוק.

ספר ב'
-          הריבון מנוהל על ידי רצון הכלל. הריבון הוא יצור קיבוצי ולא ניתן למסרו לאחר. הרצון הכללי נוטה לשוויון.
-          הריבונות אינה ניתנת להתחלק כי הרצון הוא כללי.
-          הרצון הכללי: העם רוצה בטובתו אך הוא יכול לטעות. הרצון הכללי מבטא את כל מה שמשותף לכל הרצונות הפרטיים. כדי שהרצון יבטא את הכלל אסור שיהיו התפלגויות (נאמר, מפלגות) כי אז אחת מתחזקת וגוברת ואז רצון הכלל הופך לרצון פרטי. על כל אזרח לבטא את דעתו לפי מה שחושב בעצמו.
-          על האזרח למלא את חובותיו כפי שנדרש ממנו ע"י הריבון. הריבון לא זכאי לשים על נתיניו שום כבלים שאינם מועילים לכלל.
-          הרצון הכללי הוא שווה לכולם ולפי הטבע האדם דואג קודם לעצמו ולכן הרצון הכללי באמת מבטא את רצון הפרט.
-          האדם מוותר על אי התלות ויכולת להזיק ולהנזק ובתמורה מקבל חירות וביטחון.
-          מי שרוצה לשמור על חייו על חשבון אחרים גם חייב להקריב את חייו בעדם בשעת הצורך.
-          צדק: במצב הטבעי אין לחוקי הצדק תוקף לכן דרושים הסכמים וחוקים כדי להשיב את הצדק.  בגלל שהעם לא תמיד יודע מה טוב הוא צריך מנחה, מחוקק.

סוף ספר ד'
דת: מצד אחד, דת היא הבסיס להיווסדות המדינה ומצד שני החוקה הנוצרית מזיקה לה. יש לחלק את הדת לשניים:
  1. הדת הפרטית – של האדם.  עבודת לב, דת טהורה.
-          יתרון: נעלה ואמיתית.
-          חסרון: לא מתייחסת לחוקי המדינה מאידך. לכן היא מרחיקה את האדם מן החברה. דת האדם מנוגדת לרוח החברתית.
  1. הדת של האזרח. הדת הנקבעת על ידי חוקים, קובעת זכויות וחובות.
-          יתרון: מאחדת את אהבת החוק עם עבודת האל. מרגילה את האדם לציית לחוקים ומלמדת שחוקי המדינהה הם אלוהיים.
-          חסרון: מיוסדת על השקר ואמונות תפלות, מעודדת אי סובלנות והרג.
הפתרון שמציע רוסו: דת האדם היא עניין פרטי אבל חייבים שתהיה גם אמונה בחוקים כלומר, דת אזרחית. מי שמביע את חוסר אמונתו בחוקים בפומבי ראוי לגזר דין מוות. על כן, יש לסבול את כל הדתות שכן אין דת לאומית אחת. הדת החשובה ביותר היא האזרחית.






אתיקה: תומס הובס - לוויתן - סיכום


הלוויתן של הובס Hobbes' Leviathan

רקע
הובס 1588-1679 פילוסוף אימפיריציסט שהתעניין רבות במתמטיקה ושיטותיה. כתב הערות להגיונות של דקארט לפני שפורסם. כתב את הלוויתן בשנת 1651.
עיקרי הדברים המוצגים בלוויתן. הובס היה מטריאליסט, נומינליסט ודטרמיניסטי. החברה, או הלוויתן, היא אדם מלאכותי. החלק הראשון הוא אודות האינדיבידואל. נומינליזם – ללא מילים אין רעיונות. בלי שפה אין אמת ושקר. גיאומטריה היא המדע הטהור ושאב ממנה בעיקר את הלוגיקה וניסה כמה שיותר להימנע מסתירות בהגדרותיו. הובס הוא רציונאלי ושולל כל דבר שאינו תואם את ההיגיון וכמובן, אין חופש רצון.
שוויון: ישנו מצב טבעי בו כל בני האדם שווים. במצב הטבעי כל אחד רוצה לשמר את חירותו ולהטיל את מרותו על אחרים. במצב הטבעי אין קניין ואין צדק, יש רק מלחמה בה "רמאות וכוח הנם ערכים נעלים..."
אמנה חברתית: כך האדם נמנע מרעות המלחמה המתמדת. האדם צריך להתאגד ולהעמיד אדם אחד לשלוט בו. בני האדם לא יכולים לחיות בהרמוניה כמו דבורים שכן זה בניגוד לטבעם בגלל יצר התחרות, הכבוד (זחיחות) והביקורת לשלטון. החברה היא תוצר מלאכותי. האמנה הכתובה צריכה להיות מיושמת על ידי יחיד אחרת היא לא תאכוף. "covenants without swords are but words". כשהחברה מהסכמה כללית מעמידה ממשלה אזי מאבדת את כל זכויותיה. העם כפוף לאמנה, השלטון לא. על כן הובס תומך בשלטון יחיד, עדיפות למונרכיה והוא אף דחה את רעיון חלוקת הרשויות. השליט היחיד הוא בעל כוח אינסופי, יכול לצנזר כל דעה, שואף לשלום ועל כן לפי הובס הוא אינו משתיק את האמת שכן האמת תואמת את השלום (הובס לא ביקר בישראל של היום). עדיף שלטון יחיד שכן אז יהיה פחות מושחת שכן יהיו לו פחות אנשים להעדיף... השליט הוא אבסולוטי.
חירות: היעדר מגבלות על תנועה. החירות היא ההכרח. האדם חופשי לעשות כרצונו אך בכפיפות לרצון האל (לייבניץ..?). לרצונותינו סיבות ועל כן הכרחיים. לאדם אם כן, זכות ראשונית להגנה עצמית גם נגד השליט (עקבי עם אגואיזם האדם). הכפיפות המוחלטת לשליט היא בתנאי שהשליט מספק הגנה לאזרחים.

סיכום הפרקים
פרק 13
מצבו הטבעי של האדם: כל בני האדם שווים למרות שהם שונים ביכולותיהם הפיזיות והמנטאליות. אנשים תמיד חושבים שהם מוכשרים מאחרים, דוגמא לכך שהרוב דומים. האדם מונחה ע"י רצונותיו ואם לשניים רצון לאותו הדבר אזי יילחמו עליו. בני האדם אם כן, בלי להיות כפופים לאף שלטון, נמצאים במצב של מאבק מתמיד. ישנם שלושה גורמים עיקריים למאבק:
  1. תחרות – לשם תועלת אישית, מעמד, קניין. מושגת ע"י אלימות, שליטה
  2. בטחון – לשם הגנה עצמית, על המעמד, הקניין
  3. תהילה – לשם הכבוד והשם.
במצב של מלחמה לא יכולה להיות פריחה תרבותית וכלכלית  כי ישנו פחד תמידי ממוות ואלימות. במצב הטבעי תשוקותיו ורצונותיו של האדם אינן בגדר טוב או רע שכן הם מוגדרים ככאלה ע"י החוק. איפה שאין חוק, אין טוב ורע ועל כן אין צדק ואי צדק. בחברה בה כל אדם הוא לעצמו אין צדק שכן צדק הינו ערך המתייחס לאדם בחברה. השאיפה לשלום מונעת ע"י הפחד ממוות.
פרק 14
-          זכות טבעית: החירות לאדם לשמר את חייו בכל כוחו, תחת שיפוטו ובהתאם לשיקול דעתו.
-          חירות: אי קיומן של מיגבלות על כוחו של האדם.
-          חוק טבעי: חובת שימור חייו של האדם. החוק, בניגוד לזכות שמקנה חירות, מגביל חירות. חוק טבעי מגביל את חירותו של האדם לפגוע בחייו. (זכות לחירות כמו חוק לחובה).  החברה נמצאת במאבק מתמיד, מלחמה. האדם נשלט ע"י תבונתו. על כן, על כל אדם חלים שני חוקים טבעיים:
1.       
א.      לשאוף לשלום ולשמרו.
ב.       להגן על עצמו בכל כוחו.
2.      לותר על חלק מחירויותיו לשם שימור השלום (שהרי אם כל אחד יעשה כל העולה על רוחו ימשיכו לחיות במאבק מתמיד). ויתור על חירויות פירושו לא להגביל חירויות של אחר. ניתן גם להעבירן לאחר. מטרת הויתור או ההעברה היא למען זכות נוספת בהווה או תקווה לעתיד.
-          אמנה (contract): ויתור הדדי על זכויות. אין ערך לאמנה החברתית ללא שלטון חיצוני שישגיח שכן האדם בגלל מצבו הטבעי אינו מסוגל לקיים אמנה חברתית על בסיס אמון בלבד. אחרת, המניע העיקרי של האדם הוא הפחד: הפחד מפני אל (דת) והפחד מפני אחרים שעשוים לפגוע בו. במצב הטבעי יראת האלים היא הגורם העיקרי המגביל את יצר האדם.
פרק 15
-          חוק טבעי מס' 3: האמנה החברתית תקפה רק אם האדם מיישמה.
-          צדק: יהיו בני האדם מסכימים לאמנה אזי אי צדק הוא אי שמירה על האמנה וצדק היפוכו של זה. הצדק תמיד עקבי עם ההגיון. לא יתכן שצדק סותר את ההגיון. הצדק הנו אם כן, שמירת האמנה, ההגיון, לפיו חל איסור על האדם לפגוע בעצמו ועל כן הנו חוק טבעי (מס' 4).
-          כוח ושלטון: האדם מונע ע"י פחד. יראת האלים אינה מספיקה ועל כן יש צורך בשלטון חיצוני שיבקר את האמנה ויעניש מי שמפר אותה.
-          חוק טבעי מס' 5: על האדם לשאוף להתאימו לאחרים.
-          6: על האדם למחול אחר על עוולות קודמים אם זה מבקש את מחילתו.
-          7: נקמה – נכונה כשבאה לחנך/להרתיע. אכזרית כשנעשית ללא סיבה.
-          8: אל לאדם לשנוא אחרים.
-          9: על כל אדם להוקיר בשיוויון בין בינו לבין שאר בני האדם.
-          10: אל לאדם להתנשא על אחרים ולייחס לעצמו זכויות יתר...
פרק 17
המטרה העיקרית של האדם הנה שימור עצמי ויציאה מן המצב הטבעי, המאבק. החוקים הטבעיים עומדים בניגוד ליצר האדם (הכולל נקמה, כבוד, התנשאות וכו'). אמנות, ללא כוח, הן מילים (covenants without swords are but words). על כן, צריך שלטון. כדי ליישם שלטון כזה יש לתת את כל כוח לאדם אחד בלבד או לקבוצה אחת, בעלת רצון אחד. אזי על כל אדם לותר על הזכות לשלוט בעצמו לטובת אותו שליט. כל אחד יותר על זכות זו ותתקבל חברה אחת הומוגנית (הלויתן).

עיקרון השוויון: יכולת בני האדם, גם החלשים ביותר לגבור יחד על החזק ביותר. אף אדם לא יכול להרגיש די חזק כדי להשליט את רצונו הבלעדי על אחרים. מהשוויון נגזר הביטחון. מאי הביטחון נגזרת המלחמה – "אדם לאדם זאב". בני אדם באופן טבעי הם אגואיסטים ורוצים להגדיל את רווחתם ונמצאים במלחמה מתמדת. מצב מקביל מתרחש בין מדינות ביחסי הכוחות בינהן.
זחיחות שוואvain glory. זחוח הוא אדם שאינו מעריך נכונה את מצבו. אדם שחושב שכוחו רב יותר ממה שהוא באמת. הערכה עצמית מופרזת. בני אדם הם רציונאליים אך יש בהם רבדים של אי רציונאליות שזחיחות השווא היא אחד מהם. התחרות, אי הביטחון והזחיחות הם שלוש הסיבות העיקריות למצב מלחמה בין בני אדם.
תחרות – יש תכונות שהן יחסיות לחברה כגון: פרסום, כבוד. להן קוראים positional goods. (זאת להבדיל מתכונות שאינן יחסיות אלא אישיות – אושר, צמא, רעב..).
זכות טבעית – טווח האפשריות, מעין חירות, היעדר מעצורים חיצוניים. חוק טבעי הוא האפשרות ההגיונית שמשרתת את האינטרסים הרציונאליים הבסיסיים של בני האדם ללא תלות במה מוסרי, מה צודק או מה בחוק. דוגמא לחוק טבעי הוא השאיפה לשלום. (בהתנייה – אם אחר שואף להילחם בך אזי עליך להגן על עצמך או אף לתקוף ראשון). יש לצמצם את הזכויות הטבעיות כדי לאפשר את החוק הטבעי בתנאי שיש הסכמה כללית, שיש נכונות. הזכות הטבעית היא בלתי ניתנת לשלילה/הענקה על פי הובס, בניגוד לזכויות נורמטיביות.
0-10
5 - 5
1- 1
10-0

אסיר א' מאשים את ב' ו-ב' מקבל 10 שנים. אסיר ב' מאשים את א' אזי אסיר א' מקבל 10 שנים. אבל שניהם יצאו אשמים כלומר שניהם מקבלים 5 כל אחד. אם שניהם שותקים ואף אחד לא מאשים את השני אזי הם מקבלים שנה כל אחד. שיטה זו של חישוב התועלת הכוללת בינהם אפשרית רק כאשר יש אמון. אך אמון זהו לא תכונה רציונאלית ולכן בגלל האגואיזם של האדם טוען הובס כי תמיד נקבל את התוצאה 5-5. גורם שיכול להשפיע על החלטה רציונאלית הוא כפייה (עונש).
הובס מאמין בשלטון יחיד שכן האדם בחר לנטוש את זכויותיו הטבעיות ולאפשר לאדם אחד לא לנטוש אותן ועל כן נתן לו כוח אינסופי, מה שלגיטימי לפי הובס. 




אתיקה: ג'ון סטיוארט מיל - סיכום


J.S. Mill
ג'ון סטיוארט מיל
מיל חי במאה ה-19 והיה תלמידו של בנתהם. כתב בין היתר את 'על החירות' ואוטוביוגרפיה. אצל בנתהם – אושר = תועלת = הנאה. מיל לעומתו דוחה את רעיון תחשיב ההנאה לפי סדר עדיפויות. עם זאת, מיל מקבל את הזיהוי טוב = הנאה באופן אחר. מיל מוסיף על הגדרת בנתהם מדד נוסף – איכות (ולא בהכרח כמות). על פי בנתהם יש סולם אחד הומוגני וניתן להשוות בין כל ההנאות. עפ"י מיל יש איכות שונה לסוגים שונים של הנאות שלא ניתן להשוות בינן או שאינן מדידות באותו סולם (למשל- כסף. לא כל דבר מדיד במונחים כספיים). טוען מיל שהנאות רוחניות אינן מדידות יחד עם הנאות חומריות והן נעלות יותר (אפלטון...?).
אצל בנתהם התועלתנות היא תועלתנות 'מעשה' ואילו אצל מיל היא 'כללים' – Rule utilitarianism. בנתהם בודק את התוצאה של כל מעשה ומדרג אותה לפי המדדים השונים ובודק מה מספק הכי הרבה אושר סה"כ. מיל טוען כי לא כך פועל המוסר אלא השיקול התועלתני נעשה באופן דו שלבי:
עקרון התועלת ß כללים ß מעשה. אנו מודדים את התועלת לפי כללים מסוימים. לפי הכללים אנו יודעים אם המעשה הוא טוב/רע, חובה/לא חובה וכו'. הכלל נקבע על פי עקרון התועלת. איך? לפי תפקוד החברה. חברה שמאמצת עקרון (למשל: לא תגנוב) שמתפקדת טוב יותר מחברה שאימצה כלל הפוך מורה על חשיבות הכלל. לפי מודל זה אנו מקבלים מעשים שהם מוסריים או חיוביים בלבד. שהרי לפי המודל של בנתהם אין מדד שמנפה מעשים שליליים. לפי מיל ישנה תועלתנות אך ישנו גם כלל – הכלל מצדיק את המעשה הטוב ואינו מצדיק את המעשה הלא טוב. אצל בנתהם יש 'כללי אצבע' שמכוונים את האדם לפעול באופן מסוים. האדם דואג בעיקר לעצמו אך תלוי בנושא יש לדאוג גם לחברה. הכללים אצל מיל הם נוקשים יותר. ההבחנה בין שני סוגי התועלתנות אינו ברורה מאוד כי תועלתן מעשה יכול להביא בחשבון את הכללים של מיל.

על החירות' –
סיכום פרק א' - פתיחה
פירושה של החירות בהיסטוריה הינה ההגנה בפני עריצותם של השלטונות המדיניים, הגבלת כוחם בשתי דרכים: הכרת השליט את הזכויות המדיניות והגבלת פעולותיו על ידי חיוב הסכמה כללית. השלטון הפך לפיאודלי כי העם סבר כי לשליטים אינטרס להגן עליו. מה שדרוש הוא שהשלטון יזדהה עם העם ושרצון המושלים יזדהה עם רצון העם.
נשאלת השאלה - איפה הגבול בין העם לשלטון? כיצד למצוא את האיזון בין עצמאותו של היחיד ובין הפיקוח החברתי? נדרש לשם כך חוקים מגבילים ונורמות חברתיות. הדעה הרווחת היא שכל אדם ואדם מכוון את מעשיו באופן הרצוי לו וקנה המידה של האדם הוא סובייקטיבי. אך אין אלו נימוקים הגיוניים אלא רגשיים, אישיים. ההסתמכות היחידה היא טעם דומה של אחרים. לפעמים יחסם מושפע משיקול דעתם, לפעמים מאמונות תפלות ודת. ולעתים מתחושותיהם החברתיות ולעתים מתחושותיהם המתנגדות לחברתיות (למשל קנאה). המקרה השכיח ביותר הוא התשוקה או הפחד, ההנאה העצמית, מוצדקת או לאו. מוסר השליט נקבע לרוב על פי יחסו למעמדות אחרים (גברים מול נשים, מושלים מול נתינים) והאדם בן מעמד מסוים פועל על פי רגשותיהם המוסריים של בני אותו מעמד ומעמד השליט ביחסיהם זה לזה. כשהשלטון אינו מוצא חן בעיני העם, הוא יפתח איבה כלפי השלטון. לקביעת כללי ההתנהגות שניתן תוקף על ידי דעת הקהל מסייע גם השעבוד לדת. האינטרסים המשותפים של החברה תורמים לעיצוב ההרגשות המוסריות, אם באופן הגיוני או לאו. כלומר, יחסה החיובי או שלילי של החברה הוא הגורם העיקרי לקביעת כללי ההתנהגות שהכול חייבים בשמירתם והפרתם כרוכה בסנקציות כאלה ואחרות.
העיקרון היחידי שעל פיו צריכה החברה להתנהג עם היחיד בענייני כפייה ופיקוח זהו עיקרון ההגנה העצמית, המטרה היחידה שלשמה רשאים בני אדם להפריע בעד חירות הפעולה של כל יחיד ויחיד בקרבם; התכלית היחידה שבשבילה מותר להשתמש בכוח הכפייה כלפי חבר אחד בציבור היא למנוע היזק מאחרים. היחיד חייב לתת דין וחשבון לחברה על התנהגותו אך ורק כשהיא נוגעת גם לאחרים. אם היא נוגעת לו בלבד, זכאי הוא לעצמאות מוחלטת. על עצמו, על גופו ועל נפשו, שולט היחיד שלטון בלתי מוגבל. (רלוונטי לבוגרים בלבד). הויכוח החופשי הוא עיקרון הכרחי של החירות ועדיף פרסומן של דעות מוטעות מאשר השקטתן. כך אנשים יכולים לחשוב בעצמם ולהרהר בדעותיהם ולא לקבל אמונות דוגמאטיות. (אפרופו אפלטון וסברה אמיתית מוצדקת...). לעיקרון החירות אין שום תוקף במצב חברתי בו עדיין לא הוכשרו בני אדם להפיק תועלת מן הויכוח החופשי המתנהל על יסוד השוויון.
אין צדק מופשט, אבסולוטי אלא שקשור בתועלת. אין להכריע הכרעה סופית בכל אחת מן השאלות המוסריות אלא לפי קנה המידה של תועלת (במובן הרחב ביותר). עם זאת, ישנם מצבים שמן היושר ראוי להכריח בני אדם לעשותם – להעיד בבית משפט, להגן על ידי הנתקף המחוסר הגנה. אי העשייה במקרים כאלו גורמת היזק לזולת.
החירות האינדיבידואלית כוללת ראשית את חירות המחשבה, שנית את חירות הביטוי, שלישית את חירות בחירת משלח ידו ולתכנן את תכנית חייו כאוות נפשו, רביעית, החירות להתאגדות לשם כל מטרה שאינה פוגעת בזולת בדרך כלשהי. חברה שאיננה מקיימת את החירויות הללו איננה בת חורין. כל אחד ואחד הוא השומר הנכון לבריאותו הגופנית, השכלית והרוחנית. ראוי יותר לבריות לתת איש לחברו רשות לנהל את חייו באופן הנראה לו מלהכריח את כל אחד ואחד לנהל את חייו באופן הנראה לשאר בני אדם. עם זאת, יש מגמה בחברה של הקטנת כוחו של היחיד והגברת כוחה של החברה כי יצר האדם הוא לכפות את דעותיו ונטיותיו על זולתו. עלינו אם כן, לצפות להתגברותה של רעה זו אם לא תקים ההכרה המוסרית מעצור חזק בפניה.

סיכום פרק ג' (חלקי) – על האינדיבידואליות כיסוד אחד מיסודות האושר
חופש הפעולה לא יכול להיות כמו חופש הדעה, למשל הסתה. חופש היחיד מוגבל כך שלא יהיה מטריד לאחרים. ריבוי דעות עדיף על היקבעות על דעות קדומות ומסורת קבועה. התפתחותה החופשית של האישיות מהווה אחד מיסודות האושר ההכרחיים. החופש וריבוי המצבים השונים הם שיוצרים מרץ פרטי ושפע רבגוניות ובסופו של דבר מקוריות. מצד אחד האדם צריך להטביע את אופני חייו בחותם שיקול דעתו ואופיו האישי. מן הצד השני אל לבני אדם לחיות כאילו שום דבר לא היה ידוע לפניהם... האדם משתמש בפרי הניסיון. בעת ברירה האדם משתמש בכישורי התבונה, הבחינה והמוסר ואדם שפועל מתוך הרגל לא. הכוחות השכליים והמוסריים הם כשרירים – משתפרים מתוך שימוש. מי שמרשה לחברה או לסביבה לבחור בשבילו הוא משתמש בחיקוי ואילו אדם שבוחר בעצמו משתמש בכל כוחותיו: כוח ההסתכלות כדי לראות את המציאות, כוח השיפוט כדי לראות את הנולד, ערנות כדי לאסוף מידע, הבחנה כדי להגיע להחלטה. ואז – עוז רוח ושליטה עצמית כדי לדבוק בהחלטה. דומה האדם לאילן שיש לו הצורך לצמוח ולפתח את עצמו לכל הרוחות לפי נטיית הכוחות הפנימיים העושים אותו לעצם חי...
לאדם שיקול דעת מחד ועליו לפעול תמיד לפי שיקול דעת אם כשהולך בדרך הרגילה ואם כשסוטה ממנה. עם זאת, יש לאדם תשוקות, יצרים, אמונות ומעצורים, ויש למצוא את האיזון בינהם.
אנשים מפעילים שיקול דעת לרוב לא עפ"י מה שמתאים להם אלא מה שמתאים למעמדם, מה עושים אחרים דומים להם כספית וחברתית. אנשים פועלים לפי הנהוג, הנורמה. השאלה היא – האם זהו מצב רצוי לבני אדם?

סיכום פרק ד – על גבולות מרותה של החברה על היחיד
מהו הגבול הנכון לשלטון היחיד על עצמו? היכן מתחילה מרות החברה? השטח שבו היחיד מעוניין בו ביותר צריך להיות בשליטת היחיד והשטח בו מתעניינת החברה בשליטת החברה.
האמנה החברתית - מי שנהנה מהגנת החברה צריך לשלם על כך גמול. מי שחי בחברה מסוימת עליו לפעול לפי כללים מסוימים שהם:
-          אדם לא יפגע בענייניו של חברו
-          כל אחד ישתתף במידה הראויה לו בעבודות או קורבנות כדי להגן על החברה בפני היזקים. אל לאדם יחיד לגרום להפסד לכלל ואם כך ראוי שייענש. כשהתנהגות של אדם פוגעת באחר התנהגות זו נכנסת לגדר סמכותה של החברה ויש לדון אם ההתנהגות הייתה לטובת הכלל או לאו. 
לבעל המעשה חופש גמור, מצד החברה ומצד החוק, לעשות מעשה ולקבל עליו את תוצאותיו
אתיקה: תפקיד החינוך ללמד אדם את הטוב והרע. מחובתם ההדדית של בני האדם לעזור לאיש ורעהו להבחין בין טוב ורע ולעודד את זה לבחור בטוב ולהימנע מהרע. אך אין רשות לשום אדם לומר לאדם שהגיע לימי עמידה שאסור לו לסדר את חייו לטובתו באופן שרצוי לו. האדם בעצמו הוא המעוניין ביותר באושרו הפרטי.
אין אף בן אדם יצור נבדל ונפרד אלא חלק מחברה. אדם שפוגע בעצמו פוגע גם בחברה. אם הוא פוגע בנכסיו אזי הוא פוגע בדרך עקיפה ברכוש הכללי של הציבור. מי שפוגע בעצמו לא יכול לשרת את החברה ועל כן פוגע בחברה ובמי שתלוי בו באופן ישיר או עקיף, כך הוא גורע מהסך הכללי של האושר. אדם שגורם נזק לעצמו הוא אחראי לא רק לעצמו אלא גם לקרוביו – עליו למלא חובתו למשפחתו ולבעלי חובו. עם זאת, החברה עליה להתערב רק בתחום מסוים, כלומר לפעול לפי עקרונות מסוימים. ולמשל באמריקה טוענים – כל דבר ששייך למחשבה, לדעה ולמצפון הוא מחוץ לתחום ואילו כל מה ששייך למעשים, הרגלים ויחסים חברתיים הוא בתוך התחום. אך עקרון זה מנוגד לחירות על אף שמודה שהאדם חופשי במובן מסוים של החזקת דעות למשל. אך היה ופצח את פיו הוא בצרות צרורות...