Sunday, September 25, 2011

המניפסט הקומוניסטי - סיכום

מרקס, קארל ואנגלס, פרידריך. 1985. המניפסט הקומוניסטי. עברית: מנחם דורמן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

 הקומוניסטים כותבים את השקפותיהם, מטרותיהם ומגמותיהם:
1.       מלחמת מעמדות בין מדכאים למדוכאים.
2.       מהפכות בשוק העולמי (קיטור, מכונות).
3.       התפתחות הבורגנות יחד עם התפתחות פוליטית, ניצול תחת מעטפת של חיים טובים.
4.       הבורגנות לכדה הכל (אומה אחת, ממשלה אחת, חוק אחד וכו')
5.       התגברות על משברים ע"י השמדת כוחות הייצור וכיבוש שווקים חדשים.
המניפסיט הקומוניסטי בו מגוללים הקומוניסטים את השקפותיהם, מטרותיהם ומגמותיהם:
בורגנים ופרולטריון
דבר ימיה של כל חברה עד כה הם דברי הימים של מלחמת מעמדות. מדכאים ומדוכאים היו שרויים בניגוד-גומלין מתמיד, נלחמו מלחמה בלתי פוסקת. בתקופות שונות של ההיסטוריה מוצאים אנו כמעט בכל מקום התפלגות גמורה של החברה למעמדות יוחסין שונים.
החברה הבורגנית המודרנית אשר קמה מתוך חורבנה של החברה הפיאודלית, לא ביטלה את הניגודים המעמדיים, היא העלתה מעמדות חדשים, תנאי דיכוי חדשים, צורות מלחמה חדשות. תקופתה של הבורגנות מצטיינת בכך שעשתה את ניגודי המעמדות פשוטים יותר. החברה כולה מתפלגת לשני מחנות אויבים גדולים: בורגנות ופרולטריון.
גילוי אמריקה והקפת אפריקה בדרכי ים יצרו כר פעולה חדש לבורגנות העולה, הם נתנו לתעשייה תנופה שלא נודעה כמותה, ומתוך כך חוללו התפתחות מהירה של היסוד המהפכני אשר בקרב החברה הפיאודלית המתפוררת.
השווקים התרחבו בלי הרף, הביקוש גדל בלי הרף, הקיטור והמכונה חוללו מהפכה בייצור התעשייתי. התעשייה הגדולה כוננה את השוק העולמי, השוק העולמי הביא להתפתחות המסחר, הספנות והתחבורה היבשתית. אלו שוב השפיעו על התרחבות התעשייה, וככל שנתרחבה התעשייה, המסחר, הספנות כך נתפתחה הבורגנות, הרבתה את הנבנה ודחקה לפינה את כל המעמדות שנשתיירו מימי הביניים.
לכל אחד משלבי ההתפתחות הללו של הבורגנות נתלוותה התקדמות פוליטית מתאימה, עד שלבסוף כבשה לה הבורגנות את השלטון הפוליטי הגמור במדינה המודרנית. ממשל המדינה המודרני אינו אלא ועד פועל המנהל את העניינים המשותפים לכלל המעמד הבורגני. כאשר הבורגנות הגיעה לשלטון, הרסה היא את כל היחסים הפיאודליים, הפטריארכאליים, האידיאליים. הבורגנות לא הניחה שום קשר בין אדם לחברו, אלא הניחה את זולת "תשלום המזומנים" נעדר הרגש. הבורגנות כוננה את חירות המסחר, נטולת המצפון, תחת הניצול מעוטף באשליות פתיות ופוליטיות כוננה את הניצול הגלוי.
הבורגנות קרעה מעל יחסי המשפחה את הצעיף הרגשי-הלבבי אשר להם והעמידה אותם על יחסי ממון צרופים. אין קיום לבורגנות ללא שתהיה מהפכת בלי הרף את מכשירי הייצור, כלומר יחסי הייצור, כלומר את היחסים החברתיים. הצורך בשוק מתרחב והולך לתוצריה מריץ את הבורגנות על פני כל כדור הארץ.
הבורגנות סוחפת, על ידי שכלולם המהיר של כל מכשירי הייצור, על ידי קשרי התחבורה, את כל אומות העולם, גם את הבאר באיות שבהן, לתוך מעגל הציביליזציה. הא כופה על כל האומות לסגל לעצמן את אופן הייצור של הבורגנות, היא כופה אותן להנהיג בביתן את מכונת הציביליזציה, כלומר- להיות בורגנים. היא יוצרת לעצמה עולם בדמותה ובצלמה.
הבורגנות מבטלת יותר ויותר את פיצול אמצעי הייצור, הבניין והאוכלוסייה. היא צופפה את האוכלוסייה, מרכזה את אמצעי הייצור, וריכזה את הקניין בידי מעטים. התוצאה ההכרחית כל אלה היתה הצנטראליזציה המדינית. איפרכיות בלתי תלויות, כמעט מקושרות קשרי ברית בלבד, כמעט מקושרות קשרי ברית בלבד, בעלות אינטרסים, חוקים, ממשלות ומכסים שונים- לוכדו יחד לאומה אחת, לממשלה אחת, לחוק אחד, לאינטרס מעמדי לאומי אחד, לגבול מכס אחד. היחסים הבורגניים צרו מלהכיל את כל העושר שיצרו, והבורגנות מתגברת על המשברים על ידי ההשמדה המוכרחת של כוחות הייצור- מרובים מצד אחד, ועל ידי כיבוש שווקים חדשים ויתר ניצולם של השווקים הישנים מצד שני. וזאת על ידי שהיא מכשירה משברים כוללים יותר ועצומים יותר ומצמצמת את האמצעים למניעת המשברים.
הבורגנות, לא רק שחישלה את כלי הנשק אלא גם העמידה את האנשים העתידיים לאחוז בהם- את הפועלים המודרניים, את הפרולטריון.
ככל שמתפתחת הבורגנות, כומר ההון, כך מתפתח הפרולטריון, מעמד הפועלים המודרניים, שאין להם קיום אלא כל הזמן שהם מוצאים עבודה, ואין הם מוצאים עבודה אלא כל הזמן שעבודתם מרבה את ההון. פועלים אלה, הם סחורה ככל דבר- מסחר אחר וכמוהו מופקרים הם לכל חליפות ההתחרות, לכל תנודות השוק. עם התרחבות מערכת המכונות ועם חלוקת העבודה, קיפחה עבודת הפרולטרים כל אופי עצמאי , ומתוך כך כל טעם בעיני הפועל. הוא נשעה ספח בלבד למכונה, שין נתבעת ממנו אלא תנועת היד הפשוטה ביותר, החדגונית ביות, הנלמדת בקלות יתרה. יום-יום, שעה-שעה, משועבדים הם למכונה, למשגיח, בעיקר לבורגני היחיד עצמו.
ככל שמתפתחת התעשייה המודרנית כך אין חשיבות חברתית להבדלי מין וגיל, הם קיימים ככלי עבודה בלבד, שמחירם שונה בהתאם לגיל ולמין.
הפרולטריון עובד בשלבי התפתחות שונים, מלחמתו בבורגנות נפתחת עם ראשית קיומו, הם מכוונים התקפותיהם לא רק כלפי יחסי הייצור הבורגניים, הם מכוונים אותן כלפי מכשירי הייצור עצמם.
בשלב זה הפועלים הם המון מפוזר על פני כל הארץ ומפורד מחמת התחרות. ליכוד המוני של הפועלים עדיין אינו תוצאה של התאחדותם העצמית, אלא פרי התאחדותה של הבורגנות, שלשם השגת מטרותיה, מסוגלת היא להניע את כל הפרולטריון. אך עם התפתחותה של התעשייה, א זו לבד שמתרבה הפרולטריון. האינטרסים, תנאי החיים בקרב הפרולטריון הולכים ומשתווים, הואיל והמערכת- המכונות מטשטשת יותר ויותר את הבדלי העבודה ומורידה כמעט בכל מקום את השכר לרמה נמוכה אחת. שיכלול המכונות הבלתי פוסק מערער יותר ויותר את יציבותם בחיים.
יותר ויותר לובשות התנגשויות בין הפועל היחיד והבורגני היחיד צורת התנגשויות של שני מעמדות. הפועלים מתחילים לכונן בריתות נגד הבורגנות. הם מתלכדים יחדיו להן על שכר עבודתם, הם מייסדים הסתדרויות של קבע כדי להצטייד למרידות המתחוללות לעיתים. פה ושם פורץ המאבק בצורת התקוממות. מזמן לזמן מנצחים הפועלים, אך לשעה בלבד. התוצאה הממשית של מלחמותיהם איננה ההצלחה הבלתי אמצעית, אלא התאחדת הפועלים המתרחבת והולכת.
ארגון זה של הפרולטריון ההופך למעמד ועל ידי כך למפלגה פוליטית, חוזר ומתפורר בכל שעה מחמת ההתחרות שבין הפועלים לבין עצמם, אך תמיד הוא חוזר ומתחדש, והוא חזק משהיה. הוא כובש את ההכרה באינטרסים מסוימים של הפועלים בצורת החוק, ע"י שהוא מנצל את הפילוגים בקרב הבורגנות (כמו חוק עשר השעות באנגליה).
ובכלל, ההתנגשויות בתוך החברה הישנה מקדמות בדרכים שונות את המהלך התפתחותו של הפרולטריון. הבורגנות שרויה במלחמה בלתי פוסקת (נגד האצולה, הבורגנים שאינם מזדהים עם התקדמות התעשייה ונגד הבורגנות של ארצות חוץ). בכל המלחמות הללו רואה היא הכרח לעצמה לקרוא לפרולטריון, לבקש עזרתו, וכך למשכו לתוך התנועה הפוליטית. היא עצמה מוסרת בידי הפרולטריון את יסודות השכלתה שלה, כלומר- נשק כנגדה. מלבד זאת, מושלכים בעקבות התקדמות התעשייה, חלקים שלמים של המעמד השליט לתוך הפרולטריון וגם הם מקנים לפרולטריון יסודות השכלה לרוב.
לבסוף, כשמתקרבת מלחמת המעמדות לידי הכרעה, עובר חלק מן הבורגנות אל הפרולטריון, בייחוד חלק מן האידיאולוגים הבורגנים, שהתעלו עד להבנה התיאורטית של כל התנועה ההיסטורית מכל המעמדות, הניצבים כיום מול הבורגנות, הפרולטריון לבדו הוא מעמד מהפכני באמת. הפרולטריון, השכבה התחתונה של החברה הקיימת, לא יוכל להתעורר בלי שינופץ בניין העל של השכבות המהוות את החברה הרשמית. הפרולטריון של כל ארץ וארץ צריך לחסל תחילה את הבורגנות שלו עצמו.
אין הבורגנות מסוגלת להוסיף ולהיות המעמד השליט של החברה ולכפות על החברה את תנאי החיים של מעמדה כחוק מכוון.
פרולטרים וקומוניסטים
מהו היחס של הקומוניסטים אל הפרולטרים? הקומוניסטים אינם מפלגה מיוחדת לעומת שאר מפלגות הפועלים. אין להם אינטרסים השונים מן האינטרסים של כל הפרולטריון. אין הם נבדלים משאר המפלגות הפרולטריות אלא בכך, שמצד אחד מבליטים הם ומפעילים במלחמותיהם הלאומיות השונות של הפרולטרים את האינטרסים המשותפים של כלל-הפרולטריון שאינם תלויים בלאומיות, ומצד שני תמיד הם מייצגים שהמלחמה בין הפרולטריון לבורגנות עוברת את האינטרס של כלל התנועה. לקומוניסטים יתרון תיאורטי על פני שאר המוני הפרולטריון בהבנת התנאים, המהלך והתוצאות הכלליות של התנועה הפרולטרית. התכלית של הקומוניסטים היא עיצוב הפרולטריון למעמד, מיגור השלטון הבורגנות וכיבוש השלטון הפוליטי ע"י הפרולטריון. הנחותיהם התיאורטיות של הקומוניסטים הן ביטויים כלליים לנסיבות ממשיות של מלחמת מעמדות קיימת של תנועה היסטורית אין הן מבוססות על אידיאות או עקרונות שהומצאו או נתגלו ע"י מתקן עולם זה או אחר.
אין הקומוניזם קורא לביטולו של הקניין בכללו, אלא ביטולו של הקניין הבורגני. במובן זה התיאוריה של הקומוניסטים מסתכמת בביטול הקניין הפרטי. כשההון נהפך לקניין משותף, השייך לכל אנשי החברה, אין קניין אישי נהפך לקניין חברתי (הקפיטליסט תופס עמדה אישית בייצור ותופס עמדה חברתית). הקניין מאבד את אופיו המעמדי.
מה שהפועל רוכש לו בפעל אינו מספיק אלא כדי לחדש את עצם חייו. אין ברצוננו למחות אלא את האופי העלוב של הרכישה הזאת, בה אין הפועל חי אלא לשם ריבוי ההון, ואינו חי אלא ככל שמחייב האינטרס של הממד השליט.
ברצוננו לבטל קניין, המחייב מראש כתנאי הכרחי את חוסר הקניין של רוב מניינה ורוב בניינה של החברה. אין הקומוניזם נוטל מאיש את הכוח לנכס לו תוצרים חברתיים, הוא נוטל ממנו רק את הכוח לשעבד לו ע"י ניכוס זה עבודת זולתו.
הקומוניסטים מעוניינים לעקור את החינוך מהשפעת המעמד השליט וקוראים לבטל את ניצול הילדים ע"י הוריהם, לא לביטול המשפחה, אלא לביטול המשפחה הבורגנית העומדת על ההון, על הבצע הפרטי.
אין להאשים את הקומוניסטים בכך שהם מבקשים לבטל את המולדת, את הלאומיות. הפועלים אין להם מולדת, אין ליטול מהם את מה שאין להם. ככל שיתבטל ניצול האחד ע"י זולתו, כך יתבטל גם ניצול אומה ע"י רעותה. בחדל ניגוד המעמדות בקרב האומות, יחדלו יחסי האיבה בין אומה לאומה.
ניצול חלק אחד של החברה ע"י משנתו הוא עובדה משותפת לכל התקופות הקודמות. תהיה צורתו אש תהיה. לא ייפלא שהתודעה החברתית של כל התקופות פועלת בצורות משותפות מסוימות, צורות תודעה, שרק עם היעלם הניגוד המעמדי כליל יתבטלו הן לחלוטין. אם יתבטלו הבדלי המעמדות וכל הייצור מרוכז בידי היחידים המאוגדים, נמצא השלטון הציבורי מאבד את אופיו הפוליטי. השלטון הפוליטי, במשמעו האמיתי, הוא השלטון המאורגן של המעמד האחד לדיכוי מעמד אחר.
במקום החברה הבורגנית הישנה, על מעמדותיה ועל ניגודי מעמדותיה, באה התאגדות, שבה ההתפתחות החופשית של כל יחיד היא התנאי להתפתחות החופשית של הכלל.


Tuesday, September 20, 2011

המרחב הציבורי- סיכום

המרחב הציבורי הוא אזור של החיים החברתים שבו יכולים פרטים להפגש בכדי לדון באופן חופשי בבעיות חברתיות, ובאמצעות הדיון הזו להשפיע על פעולה פוליטית.המרחב הציבורי הוא מרחב שיח שבו פרטים וקבוצות נפגשים בכדי לדון בנושאים של אינטרסים משותפים ולהגיע, במידת האפשר, להסכמה משותפת. ניתן לראות את המרחב הציבורי בתור התיאטרון של החברות המודרניות שבהן השתתפות פוליטית מבוצעת דרך המדיום של דיבור וכן כמחוז של החיים החברתיים שבו דעת הקהל יכולה להיווצר.
המרחב הציבורי מתווך בין המרחב הפרטי ובין המרחב של האוטונומיה של הציבור, כפי שמגדיר זאת יורגן הברמאס, שחתום במידה רבה על הרעיון של המרחב הציבורי. המרחב הפרטי הוא החברה האזרחית במובן הצר ביותר, המרחב של עבודה וסחר. לעומת זאת, מרחב האוטונומיה של הציבור נוגע לענייני המדינה, תחום המשטר, והמעמד השלט. המרחב הציבורי חצה את הפער שבין שני המרחבים האלו דרך הכלי של דעת קהל הוא חיבר את המדינה אל הצרכים של אזרחיה. המרחב הציבורי שונה ומובחן מהמדינה, זה אתר של ייצור והפצה של דיונים ורעיונות שיכולים בעקרון להיות ביקורתיים כלפי המדינה.
המרחב הציבורי, על פי הברמאס, הוא גם מובחן מהכלכלה הרשמית של המדינה, והוא אינו זירה של יחסי שוק אלא של יחסי דיון, תיאטרון של הידברות ולא של קנייה ומכירה. ההבחנות הללו בין מנגנוני המדינה, שווקים כלכליים והתארגנויות דמוקרטיות הינן הכרחיות, לדעת הברמאס, בעבור התיאוריה הדמוקרטית. האזרחים עצמם יכולים לראות את המרחב הציבורי כמוסד ביקורת ופיקוח כנגד הסמכות של המדינה. כך, המושג של המרחב הציבורי מתקשר במידה רבה לנושא של דמוקרטיה השתתפותית ולשאלה כיצד דעת קהל הופכת לפעולה פוליטית.
אחת מתפיסות המוצא הבסיסיות של התיאוריה של המרחב הציבורי היא שפעולה פוליטית מכוונת על ידי המרחב הציבורי, וכי המשטר הלגיטימי היחידי האפשרי הוא זה שמאזין לציבור דרך המדיום של המרחב הציבורי שם מתגבשים דעותיו ורצונותיו. לטענת הברמאס, משטרים דמוקרטיים נשענים על יכולתם וההזדמנות הניתנת לאזרחים לקחת חלק בדיונים מאירי עיניים. חלק ניכר מן הדיון אודות המרחב הציבורי בתיאוריה הפוליטית העכשווית נוגע לשאלה מהו הבסיס התיאורטי הבסיסי של המרחב הציבורי, כיצד נע ומעובד מידע במסגרת המרחב הציבורי ואיזו השפעה יש למרחב הציבורי על החברה ועל אופן התנהלותה הפוליטי. 

Monday, September 19, 2011

גיבור ואנטי גיבור ברומן המודרני


גיבור ואנטי גיבור ברומן המודרני
גיבור ואנטי גיבור ברומן המודרני
1- מבוא
אמצעים טכניים בספרות (14)
פרמטרים לבחינת יצירה ספרותית:
עלילה. (ביצירה טובה העלילה מתפתחת מתוך אופיין של הדמויות המרכזיות)
דמות מרכזית. עמוקה, מורכבת וסותרת ומקיימת קשר בינה לבין פיתוח העלילה.
ניגוד והקבלה (אנלוגיות). ניגודים והקבלות בין פרטים ו\או דמויות שונים בכדי להאיר ולהבליט היבטים מסוימים.
השפעת הדמות המרכזית על הקורא. התובנה שלה זוכה הקורא מאופייה של הדמות המרכזית.
הרטוריקה של הסיפור. דרכו של הסופר לתמרן את תגובות הקורא.
מבנים פיגורטיביים. דימויים ומטאפורות.
נקודת תצפית. מעמד המספר וגוף הדיווח.
גיבור
מקור המושג "גיבור" לקוח מהמיתולוגיה היוונית כשם לבני זיווג האלים עם בני אדם. לאורך השנים נתפסו בספרות ובתיאטרון הגיבורים כבעלי תכונות נעלות למעט אחת הגורמת למפלתם (כמו בטרגדיה).
הגיבור ברומן החל מהמאה ה-18 (16)
הגיבור המסורתי הוא דמות המגלמת את האידיאלים של החברה והמעוררת בקורא תחושת הזדהות.
אם בתקופה הקלאסית היה נושא הטרגדיה מאבק האדם כנגד גורלו במאה ה-18 הוסט הדגש להסתגלות האדם לנורמות החברה סביבו.
גיבור בספרות האירופית הוא דמות המעוררת בקורא רגשות הערצה, לפיכך כל סטייה של הדמות המרכזית מנורמות החברה מורידה אותו ממעמד הגיבור. הגיבורים המסורתיים צריכים על פי רוב לעבור תהליך התבגרות לפני שיגיעו למעמדם כגיבורים.
מושג האנטי-גיבור (21)
האנטי-גיבור אינו נבל המייצג את התכונות המהופכות של הגיבור המסורתי, אלא קרוב יותר לאדם אמיתי על חולשותיו ומגרעותיו וכך אף הוא יכול להיות מושא הזדהות. (23)
הגיבור הוא דמות המחזקת את אמון הקורא במוסכמות החברה, האנטי-גיבור הוא ההפך. אי-ההתאמה של הגיבור לחברה למעשה מתגלה כליקויים בחברה. (23)
השקפות עולם (27)
ברומן המסורתי שולטת הגישה האופטימית לפיה טבע האדם טוב מיסודו וסופו של הטוב להתעלות (הטוב, כמובן, ידוע וברור) וכי ישלוט סדר בעולם. ברומן המודרני לעומת זאת העולם קודר, חסר תקווה ותכלית. (28).
סיום (29)
ברומן המסורתי יש כמובן הפי-אנד וגם אחרי תיאור זוועות ורשע בסופו של דבר הכל בא על מקומו בשלום והטוב מנצח. ברומן המודרני, לעומת זאת, יש במקרים רבות סוף פתוח ואי-פתרון.
הייאוש בעולמו של האנטי-גיבור (30)
ברומן המודרני אנחנו מוצאים תחושה של "ייאוש קוסמי" אצל הגיבור וגישה של אכזבה מהעולם.
גיבור מסורתי:
תכונות נעלות
יוצאת למסע הכולל הארה ותובנה. לעיתים אישור מחודש בערכים.
מייצג את ערכי החברה שממנה הוא בא.
מעוררת את הזדהות הקוראים.
השקפת עולם אופטימית
אנטי גיבור:
לא מושלם
יוצא למסע (פנימי+חיצוני)
הארה פסימית
קונפליקט עם ערכי החברה
גם הוא מעורר הזדהות
המשבר בתחילת המאה ה-20
במילה אחת: אגנוסטיות.
האופטימיות המדעית:
תורת האבולוציה (33) – עקרון הברירה הטבעית של דרווין שחתר תחת יסודות האמונה הנוצריים חילן את הטבע וגזל ממנו את ההשגחה האלוהית. מעבר לכך, הויכוח אודות התיאוריה הוביל לדיון על מעמדם של ערכי מוסר ותיקים שנתפסו כמבוססים על אמונות טפלות ולעומת ההבטחה החדשה של המחקר המדעי המושכל ויכולתו לחשוף את האמת שבעולם.
מדע האנתרופולוגיה (37) – מחקריו של פרייזר שגילו טקסי התחדשות ותחייה בעת האביב בשבטים רבים הובילו לדיון אודות היותה של הנצרות למעשה מסורת פגאנית במסווה של תרבות.
הפסיכולוגיה (39) – פרויד במובן מסוים שיחרר את נפש האדם וקבע אותה כמשהו הניתן להבנה, מחקר והמשגה וסיווג את האמונה כ"אשליה" והכפיפה את האדם לחוקי הטבע ולא לחוקי הדת.
תמורות אלו יצרו אופטימיות מדעית אצל בני דור סוף המאה ה-19 ולתחושה כי בכוחה של ההשכלה לבסס את תפיסתה של התרבות על האמת ולא על המצאות הדת.
ההתפכחות
תורת דרווין התפרשה כמלחמת קיום אכזרית בה הטבע אינו בוחר ביצורים הטובים אלא בערמומיים והאכזריים ומקדם טפילים. בעולם הפראי שאליו הטיל דרווין את האדם אין מקום לערכים הנעלים יותר כמו רחמנות ואהבת הזולת (41). דרווין העמיד את המוסר עצמו בסכנה(42).
אם המדע צודק, מה מקומו וייעודו של האדם בעולם? להיות יצור ככל היצורים הנאבק על קיומו. (43)
האדם איבד את צלם האלוהים ואת ייחודו הרוחני משאר בעלי-החיים וכך גם אבדה האהבה הרומנטית ל"בירור הסקסואלי" של דרווין, האהבה משועבדת לצרכי הטבע הדוחק במין להתרבות (46)
גם הדחייה שסיפקה האנתרופולוגיה מהנצרות הותירה למעשה את התרבות המערבית כפרימיטיבית ופגאנית ביסודה ושהאדם אינו מתקדם ומתפתח אלא רק משכלל יסודות פרימיטיביים (48-49).
גם בתחום הפסיכולוגיה יצרו גילוייו של פבלוב משבר והאדם נתפס כצרור של תגובות לגירויים ותו לא (51)
כך הפך האדם מיצור נאצל למכשיר מכני המכוון בידי כוחות שאינם בשליטתו ובחירה המוסרית עצמה והאחריות המוסרית הוטלו בספק. ההנמקה הפסיכולוגית מבטלת את ההבחנה בין טוב ורע, המלט מוסבר דרך תסביך אדיפוס (52).
השפעת המשבר על הרומן
"זרם התודעה" המודרני התיר לקורא להכנס אל מחשבותיו של הגיבור שקודם לכן הכיר רק דרך תיאור התנהגותו. מאחורי החזות המרשימה של הגיבור מתגלה נפש שברירית של אנטי-גיבור. (54). משימתו של הסופר במאה ה-20 הייתה להתמודד עם המשבר ועם אובדן זהותו של הפרט בחיפוש אחר זהות אישית חדשה (58).
סיפור המסגרת – מבסס את מהימנותו של מרלו
סיפור מסגרת בדר"כ מציג את הרקע, הנפשות הפועלות, בונה אווירה ומהווה כעין הקדמה לסיפור.
בפתיחה בולט מוטיב ניגודי של אור וחושך כאשר הים והנהר מתוארים כמוארים ואילו לונדון כאפלה, המוטיב ממשיך ללוות את הספר כאשר התיאורים נעשים אפלים (ערפל) יותר ויותר במעלה הנהר.
בסוף הספר מתאר המספר הראשון גם את הים כ"חשוך" ויש בכך בכדי ללמד על השינוי שחל בו בעקבות הסיפור. (77)
תיאוריו של מרלו כ"בודהה" ו"פסל אליל" מכוונים בכדי להאיר את אופיו הדידקטי של סיפורו (110).
המספר רואה בתמזה כנתיב האור ההרואי שדרכו מובלת התרבות אל העולם (אימפריאליזם, אופטימיזם מדעי), מרלו כמו ממשיך את הרהוריו ומשווה את התמזה בימיו לימי הרומאים וקובע כי אין הבדל, הזמנים הם אותם הזמנים- הווה ועבר חד הם (79) אך אז הוא ממשיך ומוצא הבדלים שכן הרומאים נתקלו בחשכה נתעבת ושובת-לב גם יחד ואילו האדם המודרני ניצל מכך בזכות היעילות, הרומאים באו לכבוש ולבזוז, אך האדם המודרני פועל בשם אידיאה, אך כל אלו מובעים באורח אירוני ציני ולמעשה קובעים שאין הבדל בין הרומאים והקולוניאליסטים (80).
שני הנהרות והניגוד בין האור של הנהר לחושך של העיר בפתיחה יוצר תפקיד אנלוגי של סיפור המסגרת.
תגובת המאזין מנחה את הקורא, בתחילה זה סיפור לא פתור, באמצע  כבר חשוך יותר(עמ' 43) הוא גורם לאי-נוחות, לפני הפגישה עם קורץ (עמ' 72) יש הבהוב אחד של אור על פני מרלו שמדליק מקטרת ואילו בסוף הסיפור התמזה כבר חשוך ומוביל אל "לב חשכה כבירה".
תגובות המספר הראשון שונות מאלו של השאר (הם ציניים יותר ופחות איכפתיים) ובכך מודגש עוד יותר תפקיד המספר והדרכת הקורא.
האווירה בסיפור
הדמויות (החשבונאי האדיש, הליצן, אחראי הלבנים ללא הלבנים) והסיטואציות (כיבוי שריפה עם דלי מחורר, ספינה שיורה אל תוך השיחים) יוצרים אווירה אבסורדית בספר ומצטייר עולם עם הגיון פנימי מעוות, אירועים ברי הסבר כשלעצמם אך חסרי כל אחידות כללית של היגיון (83)
משמעות מסעו של מרלו
קונרד מטשטש את העובדה שסיפורו של מרלו הוא רטרוספקטיבי ולא מתבטאות בו עימות של תובנותיו והשקפותיו לפני ואחרי המסע והפרטים מובאים בדיווח כרונולוגי (85-86).
אך נקודת המוצא של מרלו של סלידה מהחברה המערבית ובוז לקולוניאליזם מובאת כבר בפתח תיאור הכנותיו למסע, פגישותיו במשרדי החברה, דודתו וההסתייגות שלו ממנה, תחושת ה"מתחזה" שלו הלוקח חלק בקולוניאליזם אליו הוא מתנגד מול כמיהתו להגיע ל"לב החשיכה". כלומר מרלו כבר ידע כמה דברים שהמסע נועד להבהיר ולאשרר ואין בו גילוי עצמי מפתיע. (87)
רבדי משמעות במסע
  1. אדם לבן במסע בתוך אפריקה השחורה בחיפוש אחר סוכן חברת שנהב – ביקורת על הקולוניאליזם.
  2. כיוון מסע מהחוץ פנימה.
  3. מלמעלה למטה למעמקים. הזיקה אל קורץ כמי שנמצא ב"מעמקי השממה".
  4. מסע אל העבר. " ההפלגה.. דמתה למסע לאחור אל ההתחלות המוקדמות ביותר של העולם" (עמ' 52).
  5. מהאור אל החושך. עד הערפל התחנה הסופית שבו לא רואים כלום.
המסע כמבנה-על מיתי
קיימת הקבלה מסוימת ל"תופת" של דנטה עם העמקה במעגלי השאול עד ליציאה לאור לאחר הפגישה עם השטן עצמו (רמז:"נדמה לי שפסעתי אל התחום הקודר של איזו תופת" (עמ' 27) – מעגל המתים בבסיס).(91).
הספר משופע אסוציאציות של שדים (כמו בשרפה הצליינים "...מכרכרים באור, ידיהם מורמות (עמ' 37) ותיאורי גיהנום. (92)
קורץ מתואר כיושב על "כס גבוה בקרב השדים של הארץ" (עמ' 74) וחזותו "זוללנית כאילו רצה לבלוע את כל האוויר, את כל האדמה, את כל האנשים העומדים לפניו" (עמ' 90). רמז לשטן של דנטה שנטוע באגם קרח וטורף חוטאים. במקביל נמצא מוטיב של סיפור גן עדן כאשר הנהר מתואר כנחש מפתה. (112)
מחקרים במיתולוגיה מראים כי סיפור "ירידה לשאול" מטרתו לרוב לשאול ולרכוש ידע על גורלו ומהותו של אדם או חברה בו הגיבור "נכנס לממלכת המוות... משאיר מאחוריו את כל העצמים הזמניים והפיזיים ויוצא אח"כ לאור העולם כאדם חדש" – כלומר המשמעות של השימוש במיתוס כרוכה במהות הקיום האנושי (94)
מרלו עובר מתחנה לתחנה כאשר כל אחת נעשית חשוכה יותר, צרה יותר ואיטית יותר ובכל אחת יש "שד" השולט בה- הקבלה למעגלי התופת. בכל מקום מתוארים האנשים כ"חלולים" ונבובים ואפילו קורץ אינו "הרבה יותר מקול" (96-96)
אנלוגיה
בשלושה מקרים שונים (הספינה הצרפתית, התחנה הראשית, ירי האנשים בספינה אל השיחים תחת המתקפה) מתוארת אותה סיטואציה של ירי חסר תוחלת (98).
אנלוגיה:תבנית העולה מקישורם של שני אלמנטים (לפחות) מתוך עולם היצירה המקיימים נקודת דמיון אחת לפחות ונקודת שוני אחת לפחות וכך נוצר עימות מודע בין השניים על בסיס הדמיון והשוני. (98-99)
אנלוגיה חיובית: הדגשת הדמיון שבין שני אלמנטים שונים. – יכולה לשמש לאוניברסליזציה של תימה מרכזית.
אנלוגיה ניגודית: הדגשת השוני שבין שני אלמנטים דומים. – מנחה את שיפוט הקורא.
האנלוגיה בין קורץ ומרלו
ההקבלה בין הדמויות:
-לאחר שקורץ נקבר אומר מרלו כי "אחר-כך כמעט קברו אותי"
-מרלו מדבר על קורץ כ"קול בלבד" ואילו המספר הראשון מתייחס כך למרלו בעצמו.
-תיאור שני הגיבורים דומה (ארוכים ורזים – צלם אליל)
-שניהם מתוארים ע"י מכריהם כיוצאי דופן.
-מרלו נמשך אל הג'ונגל וחש את אותן רגשות שחש קורץ.
אך קורץ ומרלו אינם מקבילים אלא מהופכים, כי כאשר חוצה קורץ את קו המוסר מרלו חוזר ויוצא מהג'ונגל. (103-104)
3- לב החשכה – המשך
תיאורי הג'ונגל
-חוסר צורה (118)
-ניגוד בין שפע לבין ריקנות (118)
-ניגוד בין שקט ומוות לחיים ותכונה (119)
-עירוב של חיים ומוות (119)
עקרון הניגוד: שחור מול לבן –מנהל התחנה המהודר והלבן מול חורשת המוות של השחורים. פירוק אופוזיציות בינאריות: הנפש של המנהל למעשה שחורה.
הילידים-קניבלים (120)
חידת המעצור
מרלו תוהה מדוע הקניבלים שעובדים בספינה אינם עולים עליו ועל שאר הלבנים בשביל לאכול אותם ואינו מוצא תשובה. התפיסה של בן התרבות כמובחן מהפרא בשל איפוקו נעלמת ומטשטשת. למעשה נוצר היפוך כאשר בן התרבות הוא הפרא והפראים הם המאופקים ומרוסנים. (127)
רמז לפתרון חידת המעצור ניתן למצוא בהתייחסותו של מרלו לפראיים כ"טבעיים" ושייכים למקום בניגוד אליו לקורץ שאינם שייכים ואינם מבינים את הסובב אותם. לג'ונגל חוקים ומעצורים משלו ולא כאלו הנכפים עליו באופן מלאכותי (128-9)
המערב יצר לעצמו מעצורים מלאכותיים (קצב ושוטר) ובלעדיהם כל המוסריות שלו קורסת.
"אור" התרבות מעוור את נושאיו – ציור האישה נושאת הלפיד של קורץ
הדבקות ביעילות
מרלו למעשה ניצל מגורלו של קורץ בג'ונגל דרך ה"דביקות ביעילות" (לא היה לי פנאי" עמ' 53) (130). ספר ההדרכה הימית שמוצא מרלו משמש בכדי "לחפור בורות מוצנעים ולקבור בתוכם את הדברים" (עמ' 75).
הליצן
הפגישה עם הליצן היא מעין אנתחתא בין רגעי המתח של המתקפה על הספינה והפגישה הקלימקסית עם קורץ. דמות הליצן היא קומית והוא מנותק ושונה לחלוטין מהסביבה בה הוא נמצא – דאגתו להופעתו, הערצתו לקורץ למרות הגולגלות ולמרות שניסה להרוג אותו, והצידה שהוא נושא לג'ונגל מראים שהוא אינו מבין ואינו מתייחס אל הסובב אותו (132-133). חוסר הביקורת והיות ה"אדם פשוט" של הליצן, הטיפשות והעיוורון שלו, הם אלו שמאפשרים לו למעשה לשרוד בג'ונגל. מרלו מאפיין את הליצן עוד לפני שפגש בו: "עלייך להשען על כוחך הפנימי, על יכולתך לשמור אמונים. ברור כי מרוב שטות אתה עלול לטעות – ומרוב טפשות אפילו לא תדע כי כוחות השחור מסתערים עלייך" (עמ' 74-75) (135).
נאמנות מרלו לקורץ
מרלו מכנה את קורץ כמה פעמים כ-"חלום הבלהות שבחרתי לי\הסיוט שנכפה עלי". מרלו פוגש לבנים רבים שמזעזעים אותו במוסריות שלהם אך הוא נותר נאמן (שומר על כתביו, משקר לאלמנתו) לקורץ מכיוון שזה שפט עצמו באופן מוסרי במילותיו האחרונות ,הזוועה! הזוועה!". מכל הדמויות בסיפור רק מרלו וקורץ הגיעו למסקנה כי מתורבת ככל שיהיה האדם עודנו פרא הנלחם על קיומו ובכדי לספק את צרכיו האנוכיים. (136)
בנוסף, במהלך הספר מכנה ומשווה מרלו את הלבנים בדרכו לשדים ושטנים. קורץ למעשה שיחרר מעליו את כל כבלי המוסר, הפך פרא גמור, והאדיר את ה"אני" שלו כאליל ומולך על הכל ("הכל שלי" עמ' 74)- אגואיזם טוטאלי. קורץ הוא למעשה השד המלא ולא רק שד למחצה כמו שאר הדמויות. (138)
השקר למיועדת
מרלו שב לבריסל וחש סלידה מהכל משום שהוא יודע שבין השוטר והקצב שוכן בנפש האדם הג'ונגל – ה"זוועה". מרלו משקר למיועדת בכדי לשמור על אשליותיה ולא למוטט אותה. מרלו למעשה משקר בכדי לשמר את השקר שמחזיק את החברה במצבה השברירי. המיועדת מתוארת כחלשה ומועדת להתנפץ ו(לדעתי) היא בעצם מייצגת את החברה התרבותית. (142). כך גם מתבהר יחסו של מרלו למנהל החשבונות המצוחצח והאדיש שמשמר את האשלייה בתוך הג'ונגל (147). הליצן והמיועדת דומים בכך ששניהם עיוורים לאופיו האמיתי של קורץ ולמה שקרה לו בג'ונגל, אך המיועדת עיוורת מחוסר ידיעה, הליצן מבחירה (147).
תפיסת הגיבור ברומן
מרלו הוא במובן מסוים גיבור מסורתי העומד בפני מכשולים, גובר עליהם ויוצא נשכר בידע ותובנה אודות עצמו. אך ערכיו של הגיבור שהולכים ומתחדדים עומדים בניגוד לערכי החברה שאותה הוא מייצג, וכאן מרלו הוא כבר אנטי-גיבור מודרני. בריסל מתוארת מההתחלה כ"עיר הקברים" – העיר אליה שב מן השאול ומצא אותה ריקה ומלאת אשליות (כך גם כל הדמויות – "ריקות") וכאן יש מאפיין מודרני נוסף של ניכור וזרות. (144-5)
וזרח השמש
הדמות המרכזית בספר, ג'ייק, מתאפיינת דרך הנגדה והשוואה (אנלוגיה) עם הדמויות האחרות: (156)
כללי: כל הגיבורים בספר לקחו חלק במלחמה, אך כולם (הראשיים) אינם מדברים עליה.
ביל גורטון
ביל גורטון הוא היחידי בחבורה שאינו גולה. (157)
בפגישתו עם ג'ייק הוא מספר בסלידה על וינה ועל קרב האיגרוף עם ה"כושי" (158). הדיווח מעיד על דמותו המוסרית של ביל גורטון וסלידתו מהן הזיוף והן הגזענות שבקרב, הוא מכנה את הכושי בכינוי סטריאוטיפי אך מדבר לשבחו ומתייחס אליו כאל אינדבידואל בעל זהות ומסייע לו בהלוואה ולא במענק ובכך מתייחס אליו כאל בן מעמד שווה. ביל מאוכזב מהניוון המוסרי של מארגני הקרב ובכך, בדומה לג'ייק, הוא מגלם את הגיבור האופייני למאה ה-20 שבניגוד לזה של המאה ה-19 שמחזיק באמונה לגבי טוב טבע האדם הרי ביל וג'ייק מכירים בניוון המוסרי שסביבם. הייאוש והאכזבה המפוכחת מתבטאים באדישות ונטייה להדוניזם. השתייה היא צורך אצל ביל ("אינני זקוק לשתייה" – 66, "צריך להשתכר" – 188) ומתקשרת למצב רוחו. השתייה באה כתגובה למצבים של אי-צדק ורמאות שלא ניתן לשנותם ולכן פונים ביל ואנשי החבורה לשתייה שמצילה אותם מחוסר האונים שהם חשים. (159)
את הצטרפותו של ביל לטיול בחיק הטבע אפשר להבין כבריחה מהניוון העירוני במטרה להיטהר וגם השכרות בחיק הטבע אינה שלילית כפי שהיא בעיר אלא חיובית (עמ' 103). (160)
מייק קמפבל
מייק הוא הדמות ה"אבודה" ביותר בחבורה אך הוא מתגלה כדומה לשאר הדמויות. הוא מתואר כ"שיכור ופושט רגל" כאילו היו אלו תכונות קבועות ולא מצבים זמניים ואילו הוא מתייחס למצבים אלו באותה גישה ומקבלם בעליצות, אירוניה ואדישות. השכרות אצלו איננה תגובה למצבים ספציפיים אלא תגובה קבועה ומתמשכת לחיים והיא אצלו מצב בלתי-נמנע ומבדח במקצת והוא ממשיך לנהוג בצורה פזרנית ללא תקנה (161). עם זאת מייק הוא בחור חיובי המאופיין לראשונה ע"י סיפור ניסיונו האבירי והשלומיאלי לעזור לאישה זקנה ובכך לגרום לעצמו פציעה (162), כמו כן נרמז כי הוא לחם במלחמה וזכה לאותות גבורה אליהם הוא מתייחס בזלזול (עמ' 113). כנגד חוסר האונים שלו עומדת נאמנותו, טוב ואומץ ליבו וצניעותו (הדומה לזו של ג'ייק) של מייק כתכונות חיוביות ההופכות אותו לדמות טראגית במקצת (163).
הרוזן מיפיפולוס
הרוזן הוא במידה רבה ניגודו של ג'ייק אך אהבתם המשותפת לברט מאפשרת ליצור את האנלוגיה בניהם. הוא מתקבל ע"י ברט כ"אחד מאיתנו" (עמ' 31, 54). הרוזן הוא הדוניסט מוחלט והנאות החושים הם "ערכיו" (164). את ההנאות שהוא רוכש בכסף (יין, סיגרים, אוכל וכו') הוא מעמיד בשורה אחת עם האהבה שאף היא הנאה מבין ההנאות וכך הוא מציע לברט כסף בכדי שתיסע עימו. אורח חייו של הרוזן דומה לזה של בני החבורה אך ההבדל הוא שהרוזן פיתח אידיאולוגיה המצדיקה אורח חיים ולכן הוא חי בשלום עם עצמו בעוד ששאר בני החבורה מכירים בפשיטת הרגל המוסרית של אורח חייהם ולכן ג'ייק אינו מסוגל לקבל את השקפתו של הרוזן (עמ' 124) (165). הרוזן הוא הדמות היחידה שמספרת על המלחמה ומתאפרת בצלקותיה והוא אף רואה בה "עסק". (166)
ג'ייק שותף לייאושו של ביל אך ביל אינו מנסה, לעומת ג'ייק, למצוא מערכת ערכים שכן תאפשר לו להתמודד עם המציאות. ג'ייק גם אינו כמו מייק שמוותר על כל ניסיון להתמודדות מפוכחת עם המציאות והוא עומד כנגדה באומץ לב ואינו נס לשכרות. הרוזן מטפח תורת חיים של הדוניזם שג'ייק אינו מסוגל לקבל. (166).
ג'ייק
ג'ייק הוא הן מספר והן גיבור בספר וההתרחשות מועברת דרך עיניו. (167)
כאשר המספר הוא דמות בסיפור מידת המהימנות שלו אומרת דרשני (168). סגננו של ג'ייק הוא עובדתי ויבש כמעט ללא פרשנות או ותיווך של רגשותיו אלא רק תיאור אובייקטיבי וכך הוא מבסס את מהימנותו (169). ג'ייק עושה שימוש במשפטים קצרים ופשוטים כמעט ללא מילות תואר, הוא כמצלמה העוקבת אחר האירועים ומותירה את הפרשנות לצופה (170)
ג'ייק כגיבור
סגנונו של ג'ייק מעצב גם את דמותו. הוא סולד מסופלרטיבים, דימויים ומילות תואר ודבק בתיאור תכליתי שנמנע מסכנת העיוות, הסילוף והעמדת הפנים (170). גם ברגעי קירבה עם ביל הוא מסרב לדבר על אהבתו לברט והוא לעולם אינו שוקע ברחמים עצמיים (171).
הפציעה
אי-אונותו של ג'ייק מטילה צל כבד על חייו – הוא אינו יכול לממש את אהבתו לברט. גיבור עקר הוא אופייני לרומן המודרני. (171-172). ג'ייק מתייחס בסטואיות לפגיעה שלו, מנסה ללגלג עליה ואינו מנסה להכביד על אחרים באסונו. ג'ייק הוא גיבור מסוג חדש – עקר, מיואש, חסר-אונים, אך הוא ניצב בגאון מול כל אלו: "אין לך גורל שאי אפשר להתגבר עליו ע"י הבוז" (קאמי) (173).
אורח חייו של ג'ייק
לעומת שאר בני החבורה הבטלנים, ג'ייק עובד במקצועיות ויש לו תכלית מסוימת. בעבור שאר חברי החבורה פריז היא רק רקע, אך ג'ייק מעורב במקום (קורא עיתונים, מודע למתרחש) (174-5). הוא חווה את פריז לא כמו תייר אלא כמו בן-העיר העובד בה. ג'ייק, בניגוד לחבורה, גם מחושב בהתנהלותו הכספית. הוא היחיד שאינו חי על חשבונו של מישהו אחר אך הוא אינו מבקר את חבריו, משתתף תמיד בהוצאות ומסייע בעת הצורך (176). המינגוויי אינו מטיף, בעבור ג'ייק אין מערכת ערכים קבוע ודי בשמירה על השפיות בעולם מעורער, זאת לעומת סופרי המאה ה-19 שהאמינו בערכים מוחלטים וציוויים מוסריים (177).
יחסו של ג'ייק לדת
לג'ייק יחס דו-ערכי לדת. הוא קתולי, אך קתולי "גרוע". הוא ירא כבוד לדת אך אין לו "רגש דתי" (178)
רוברט כהן
רוברט מתאפיין כאיש ספר שלילי- כזה הקורא ספרות קלאסית וחי לפיה. יהדותו בולטת ויש בספר נימה אנטישמית אך יהדותו אינה מתבטאת בדת אלא בהשפלה עצמית, ותרנות, חקיינות וחוסר-שורשיות – סטריאוטיפיים אנטישמיים (180). כהן מנסה לאכוף את המציאות על אשליות התדמית המזויפת שלו (מתארגף גברי, סופר מצליח, אהובה של ברט). הוא מהווה אנלוגיה על דרך הניגוד לג'ייק – שניהם כותבים אך רוברט נדחק לכך על-ידי אהובתו, ג'ייק מסור לכתיבתו ואילו כהן בטלן השוגה בחלומות רומנטיים (182), ג'ייק נמשך לעבודתו בעוד שכהן נס ממנה. כל דבר שכהן עושה (אגרוף, כתיבה) הוא עושה מתוך כפייה וחוסר-עניין. ג'ייק הוא עיתונאי וכתיבתו היא כתיבת דיווח אובייקטיבית, כהן לעומתו הוא רומנטיקן שוגה באשליות (183) והוא מעצב את דמותו לפי מודלים מספרים רומנטיים וכך הוא מצטייר כילד חולמני הנלחם בעולם הציני של המאה ה-20. הוא נתלה בנסיעה לדרום-אמריקה כגאולה שתיתן לחייו משמעות (184). הוא עוטף את ברט בהילה רומנטית ומסרב לראותה כפי שהיא (185). כהן מסרב להביט נכוחה במציאות והוא מייפה ועוטף אותה ברומנטיקה מאוסה ולכן הוא זוכה לבוז מצד החבורה שאף כי אינם מסוגלים להתמודד עם המציאות הם עדיין מכירים בה כריקה ולא נסחפים לאשליות. הוא דמות שנולדה מאוחר מידי אל תוך עולם שכבר אינו מקבל את הערכים שהוא מאמין בהם וכך הוא מדגיש את ג'ייק המפוכח והאמיץ (186).
ברט
ברט מכונה ע"י כהן כ"קירקה – הופכת את הגברים לחזירים". כהן נוהה נואשות אחריה, מייק מקבל את בגדותיה וג'ייק עוזר לה בכל שתחפץ – כל הגברים שבחבורה מתגלים בחולשותיהם מולה. היא גם נקודת התורפה של ג'ייק שעל אף פציעתו והכרותו עם אופייה עוד לעיתים נופל למחשבה שיוכלו לחיות ביחד (187). ג'ייק ומייק מודעים למגרעותיה של ברט ואוהבים אותה בשל ועל אף המגרעות, כהן לעומת זאת כופה עליה אידיאה שאיננה היא וכך הוא גם מתעקש לטעות בפירוש נסיעתם המשותפת. ההתפארות של כהן ב"כיבוש" של ברט נוגדת את תדמיתו ה"אבירית" וחושפת את טיפוח התדמית עליו הוא שוקד. הרכושנות של כהן כלפי ברט עומדת בניגוד ישיר לג'ייק שנעתר ומציג את ברט בפני רומרו (188). כמו ג'ייק העקר, גם ברט אינה יכולה לממש את זהותה ולחוות אהבה מלאה וכך היא גם מוצגת כבעלת חזות נערית. היא שוקעת בהוללות מתוך מודעות (189).
"הדור האבוד" – סיכום
כל הדמויות בספר חיות בעולם שסדרו נשתבש וערכיו קרסו, הם עקורים פיזית ונפשית. הגברים סמרטוטים, הנשים נצלניות, הרוזן רוכש אהבה בכסף, הזונה מתקבלת באהדה וללא שיפוט ואינה שונה משאר הנשים (190-191). ז'ורז'ט (הזונה) מקבילה לאלכוהול – בריחה זולה ולא יעילה, תחליף למשהו אמיתי (192-3). אנשי החבורה דוחים את כהן משום שאינו תואם את ה"קוד" שלהם – "אין קוד".
מלחמת הפרים
עמ' 203
אובדן אידאל הגבורה המסורתי
העולם העתיק טיפח גבורה גברית בשדה הקרב כתכונה נעלה, יחד עם נדיבות וחוכמה פוליטית. המוות בקרב עד למאה ה-20 היה הרואי, אך בטבח ההמוני של מלה"ע 1 הוא הפך לחסר טעם ולמנוצל בידי שליטים (204). כשסולם הערכים המקובל קרס, קרסה גם ההרואיקה שבמלחמה למען אידיאל שכבר לא קיים – קיים גם אצל קונרד שרואה במלחמה הצרפתית כחסרת תכלית (205).
הגבורה של המינגויי
ג'ייק (ומייק) מתייחס לפציעה שלו באירוניה וגיחוך, כך גם יחסו למלחמה. הגבורה היא ערך ריק, החיילים הם כלים ופצעיהם ומותם שרירותי. אין הרואיות במלחמה חסרת טעם.
מלחמת הפרים כמיקרוקוסמוס
הימנגויי עושה שימוש במבנה סגור ומובחן בכדי להחדיר לספר אודות חברה ניהיליסטית קוד של ערכים מוחלטים ולשם כך הוא עושה שימוש במלחמות הפרים. הוא מדגיש במכוון את הצד הטקסי של האירוע (209) ומדגיש את המיומנות והמומחיות, הפשטות והעדר גינונים מיותרים ואת אומץ הלב(210). "טהרת הקו" המתארת את תנועות רומרו היא גם בעלת קונוטציה מוסרית. במלחמת הפרים עומד האדם, עם נשק פשוט, אל מול הטבע במאבק על חייו – מאבק של מיומנות ואומץ לב (211).
פדרו רומרו
רומרו, בניגוד למטדורים האחרים, אינו עושה רק מראית עין של תנועות מסוכנות אלא ניצב באמת מול הפר בתנועות אלגנטיות וישרות – על כך הוא זוכה לשבח (211). רומרו למעשה משמש נציג של מערכת ערכים מוסרית (212). הוא אף מוצג כשורשי ומחובר לעמו – בדומה לג'ייק בפריס. (215)
אפיסיונדו
רומרו כביכול שייך למסדר סגור בעל חוקים נוקשים של ה"אפיסיונדוס" – אומץ, יושר, מיומנות וצניעות. מעמדו של ג'ייק באםיסיונדו מקנה לו יחס של מעבר לידידות עם האפיסיונדוס האחרים (213). חלק מדמויות החבורה מסוגלות לקבל את הערכים האלו והאחרות לא (215).
המסע לפאמפלונה
המסע הוא כעין מבחן בו עומדים בני החבורה (216).
מסע הדיג
תיאורי הנוף של הארץ מדגישים את העתיקות שלו והבראשיתיות של הכל, לעומת פריס וכך יש בטבע גם אופטימיות כנגד הייאוש של פריס (218). הבאסקים פשוטים, שורשיים ומחוברים לאדמתם. הם אינם שותים לשם בריחה אלא לשם הנאה בצוותא ומתוך שמחת חיים ללא גינונים מיותרים (219). באווירה הזו ברט, מייק וכהן אינם יכולים להשתלב ואי-הגעתם אינה מקרית אלא סמלית.
תיאור הדיג (הטקסי משהו) המוצלח והשליו עומד בניגוד גמור להתרחשות הפריזאית חסרת השקט של תחילת הספר (220).
יש דמיון בין תיאור הדיג לתיאור מלחמת הפרים הן בטקסיות הקודמות להם והן בכך שבדומה לרומרו גם ג'ייק מסתכן עד כמה שניתן (מטיל חכה במים הגועשים ולא ברגועים) ומתמודד עם המשימה בצורה הוגנת (221). זהו כמובן קוד של ספורטאי אמיתי, כמו מתאגרף שאינו חובט ביריב על הקרקע, כפי שנוהג כהן. ההפרדה בין אמיתי ומזויף מתקיימת בשלושת הענפים: דיג, מלחמת פרים ואגרוף (222). ג'ייק וביל הם במידה רבה אפיסיונדוס אמיתיים, כהן איננו ואילו בברט יש את הפוטנציאל הלא ממומש וזו הטרגדיה שלה, רומרו כמובן הוא התגלמות האפיסיונדו הטהור (223).
המבחן
ברט מעמידה את הגברים סביבה במבחן. מייק הוא סמרטוט גמור ומתגלה ככזה כנגד ברט, הוא מפנה את כעסיו לכהן אך חושש מעימות פיזי ולבסוף מאבד את ברט שמעולם לא הצליח לשמור, הוא מגיב כמו תמיד בשתייה (224). כהן נאבק על ברט אך מתוך אידיאליזציה בלתי מציאותית ותוך הפרת קודים של התנהלות מכובדת (מכה בג'ייק, בוכה ומבקש סליחה). רומרו זוכה בברט – כאשר הוא מוכה ע"י כהן הוא קם שוב על רגליו (שלא כמו מייק) ואף עולה פצוע לקרב הפרים – לכן הוא הזוכה בברט משום שגילם את קוד הכבוד במלואו (225).
מבחנה של ברט
ברט, של כמנהגה, מאבדת שליטה מול רומרו. כאשר היא זוכה בו היא "נולדת מחדש" ויש לה הסיכוי לממש את עצמה (מנסה להתפלל בעבורו, הוא מבקש ממנה לגדל שיער כדי להיות נשית). בניגוד למנהגה עם מחזריה, היא מסרבת לקחת מרומרו כסף כדי לשמור על טוהר היחסים (226). לבסוף היא עוזבת את רומרו למענו משום שהיא יודעת כי "עליו לחיות בגפו" וכדי לא לפגום באופייה הרעוע בחייו היציבים. בברט פגמים מוסריים רבים אך בחירתה האחרונה מעמידה אותה באור אחר – ההחלטה לא לדרדר את רומרו אל אופי חייה ההולל והבוגדני (227).  ברט מגלמת את מוסר האפיסיונדו בכך שהיא מכירה בכך שאיננה אפיסיונדו ושהריקנות שלה תשחית את רומרו לעומת מייק שהוא "מהסוג שלי". היא קורבן מפוכח ומכיר המקבל עליו את הדין (228)
המבחן של ג'ייק
ג'ייק נדרש להכיר בין רומרו וברט וכך לבחור בין אהבתו אליה לבין ערך האפיסיונדו- יושר, אומץ, מסירות והקרבה. הוא יודע כי הוא עושה עוול לרומרו בכך שברט מסכנת את מהותו. ג'ייק אינו שומר על רומרו כפי שהיה עליו לעשות, זאת לעומת המלצתו הקודמת שלא לשלוח את רומרו לקבלת פנים אצל השגריר האמריקאי (230). ג'ייק מתבקש לבחור בין נאמנותו לברט ורצונו בטובתה לבין ערך האפיסיונדו ושימור טוהר העולם הדועך של לוחמת הפרים. הוא נדרש גם להקריב את אהבתו ולמסור את ברט לידי אדם אחר (230). ברט תובעת מג'ייק נאמנות והוכחה לאהבתו והוא מוותר על ערכיו בכדי להיות נאמן אליה והוא עושה זאת ללא דרמה או טקסיות מיותרת (231). כאשר ג'ייק נוסע להביא את ברט כבר אין לו את האשליה, שהייתה בהתחלה, שאולי יוכלו בכל זאת לחיות ביחד ואף שאינו יודע אם בחר בבחירה המוסרית, נראה כי יש בו תהליך של השלמה ובגרות וכך הוא מתנתק לגמרי ממעט ה"כהן" שעוד היה בו. בסיום הספר עוד מנסה ברט למשוך את ג'ייק אל העולם השגייה באשליות אך תשובתו היא: "נכון שזה נחמד לחשוב ככה?" (232)
סיכום
מרלו הוא עדיין גיבור אמיץ וישר אך הוא מתוודע לעולם אפל. ג'ייק מודע לקריסתה של מערכת הערכים הסדורה אך עדיין פועל לפי קודים שביסודם הם מסורתיים ומעוצבים דרך המערכת הסגורה של האפיסיונדו. הוא אינו אנטי גיבור מלא משום שהוא עדיין מקיים ערכים של טוהר מידות ואומץ, אך עם זאת הוא מפוכח ומודע לאכזריות והעוול של העולם (233).
ברט: האהבה שאינה ניתנת למימוש בעבור הגבר שאינו יכול לממש.




הזר הוא לכאורה סיפור פשוט עם מאורע אחד בולט - הרצח.
עם זאת יש בו אווירה מוזרה המעוצבת דרך:
  • רצח חסר הסבר.
  • קשר לא ברור בין תחילת הספר (חיי יומיום) ובין המשכו (רצח ומשפט).
  • דמויות כמו סלמנו הזקן והאישה הרובוטית שלא ברור מה הקשר שלהן לעלילה.
  • שינוי קיצוני במרסו לקראת סוף הספר.

הפתיחה
פתיחה מוזרה. ציון מות האם אך ללא כל התייחסות רגשית למוות ותחת רק זו עיסוק רק בעניינים טכניים. (12-13\ 43)

המבנה הכללי של היצירה
הספר מתחלק לשני חלקים כמעט שווים כאשר בחלק א' פרק אחד יותר – מבליט את העיסוק ברצח (14). אך בעוד שבחלק א' עלילה מתקדמת, חלק ב' הוא סטטי במובן שחלקים רבים ממנו הם חזרה על מה שהוצג בחלק א' (מזווית אחרת). (15)
בחלק א' צייני הזמן תכופים וספציפיים ומדגישים את קצב המאורעות והזמן שחולף לעומת חלק ב' בו מיעוט ציוני זמן שהם גם מעורפלים וכלליים יותר ודבר זה מוסבר ע"י מרסו עצמו שמציין כי איבד תחושת זמן (15-18).

השימוש בזמן
התחביר
בפרק א' שימוש נרחב ב"אחר כך" שאינו מציין זמן ספציפי אלא רצף (16 פעם בפרק א', 3-4 פעמים בכל פרק אחר ו-0 פעמים באחרון) (19). לרוב משתמש מרסו ב"אחר כך" כדי לציין משהו זניח שאינו קשור בהכרח בקשר סיבתי למה שקדם לו ומרסו למעשה מציין את הדברים כפי שקרו למיטב זכרונו, בלי לקשר בניהם. מאורעות חשובים ובלתי חשובים עומדים כשווים על אותו רצף וללא סלקציה ולכן אין רצף הגיוני ומקשר בין הדברים (20).
מרסו מציין אירועים עובדתיים אך הוא אינו מקשר בניהם וכך עומד כל אחד מהם כמובחן ומבודד עם כרונולוגיה בלבד כעיקרון מארגן (ללא סיבתיות). (20-21).
גיבור ללא עבר
למרות שמדובר בגיבור בגוף ראשון- הרי שלא ידועה כמעט דבר אודות עברו והקשרו. העובדה כי גם אין לו עתיד לאחר הספר למעשה מצמצמת את קיומו רק להתרחשות המתוארת (22).

יחסו של מרסו לפרטים
תיאוריו של מרסו (עמ' 25-6, למשל) מוזרים – הוא אינו מספר את נסיבות מותה של אימו אך כן טורח לציין שגזר מודעה משעשעת ותייק אותה באלבום. הוא מתאר את הנעשה בפירוט אך במעמד של צופה שאינו מעורב אדיש (23). בתיאוריו הוא נותן דגש למראם של הבריות אך לא להן עצמן, התייחסות אופיינית שלו לאנשים. מרסו תופס את העולם באמצעות פרטים מוחשיים וללא מושגים מופשטים או רגשות. הוא למשל עוסק בברגים של הארון ולא באימו שבתוכו, הוא מעיר למנהל על מגבת הידיים שהיא פרט זניח לחלוטין (24).

דמויות המשנה ותפקידן
מרסו מוקף דמויות משולי החברה. דמויות סלמנו ורמון מציגות מערכות יחסים מגוחכות אולי (הכלב והאישה) אך בעלות עוצמות רגש הגוררות תגובות קיצוניות ובכך מודגשת קהות רגשותיו של מרסו (25).

טכנית ההזרה
נקודת תצפית
מסירת הדברים בגוף ראשון אינה משמשת בכדי ליצור הזדהות עם הגיבור אלא דווקא כדי להציג עולם מנוכר, חסר רגשות וקישורים סיבתיים אלא ציון פרטים בלבד ללא פרשנות. אין את האינטימיות האופיינית לגוף ראשון ואין מימד של עולם פנימי.
הזרה: מוליכה את הקורא לא להתייחס אל הדברים המוצגים לו באורח שגרתי ומקובל ומדגישה צדדים חדשים (26).
קאמי מציין פרטים ולא אנשים (נעליים, כובע וכו') ובכך ממיר אותם ממהות מופשטת לעצם מוחשי.
בעוד שטכניקת ההזרה משמשת לעיתים כאמצעי מקומי, הרי שאצל קאמי היא תימטית לכל הספר (29).
מרסו כמשקיף בלתי מעורב
מרסו הוא צופה, משקיף על החיים מבלי להיות מעורב בהם. אף שהתנהלות המשפט גורלית בעבורו מתאר אותה מרסו כעין "מחזה" ומשתמש באסוציאציות יומיומיות, בתיאור הלבוש והתפקידים (30). מרסו שם לב לצד הטקסי של המשפט אך במידה רבה זונח את מהותו. הוא אינו מתייחס לדברים כנוגעים אליו אלא כמתרחשים לפניו כאילו הוא עצמו משתתף בהצגה ומביט בה באותו זמן. מרסו מציג את המשפט כמתנהל בלעדיו וללא מעורבות רגשית שלו (31-32) הקובלנות שלו לגבי המשפט אינן נוגעות לעניין ערכי אלא הוא נוהג כמעט כמו מבקר תיאטרון ומלין על כך שלדמות הראשית אין די טקסט (32).
מוטיב האדישות
מרסו אדיש ובלתי-מעורב בכל המתרחש סביבו שנמדד רק במידת העניין שהדברים מעוררים בו. הוא חוזר וטוען כי "אין משמעות\חשיבות" לגבי דברים רבים כמו מות אימו (עמ' 24), חברותו עם רמון (עמ' 33), אהבתו למארי (עמ' 38, 44), העלאה בדרגה (עמ' 44), אהבתו לאימו (עמ' 63), ארבע היריות הנוספות (עמ' 66), אמונתו באלוהים (עמ' 108), חיי נצח (עמ' 110). על רקע אדישותו לגבי פרטים מרכזיים לחייו של כל אדם בולט עניינו דווקא בנושאים שוליים כמו המגבת בשירותים ויוצר דיספרופורציה (33).
האישה הרובוטית והעיתונאי
הופעתן של שתי הדמויות המוזרות שמושכות את עניינו של מרסו אינה משרתם שום תכלית מבנית בעלילה. מוזרותה של האישה מקבילה למוזרותו של מרסו ובכך נוצרת אנלוגיה בניהם (34). התנהגותם הזהה של הרובוטית והעיתונאי במשפט (נועצים עיניים במרסו, לא משתמשים במניפות) יוצרת גם בניהם אנלוגיה ובכך הן למעשה ממשות למרסו את הדרך בה הוא נתפס על ידי האחרים (35)
ההומור
גם ההומור משמש את ההזרה. השופט-חוקר מוצג כקריקטורה בתיאור החקירה (שולף צלב מהמגירה ומתחיל להטיף) (35\48). בתיאור החקירה מקביל מרסו את בית-המשפט שנתפס כמוסד מכובד ושקול-דעת למטיף דת קנאי. מרסו קובע כי החקירה נראתה לו "כמו משחק" שעליו קרא בספרים ולפתע פגש בו במציאות. הממשות של הסיטואציה מתמוססת לכדי כעין קלישאה שמציגה משהו אחר. הוא גם מוטרד יותר מהזבובים מאשר להטפותיו של החוקר (37). בנאומי הקטיגור והסניגור משתמש מרסו במבע משולב בכדי להלעיג את הדברים וליצור אנלוגיה חיובית בניהם: האחד בעדו והשני נגדו אך שניהם מגוחכים (39-40).
ההזרה כחושפת את מוסכמות החברה
בעבור השופט-חוקר ישנה נקודה סתומה אחת: מדוע חיכה מרסו לפני הירייה השנייה. כך אטימותו של מרסו וההיטפלות שלו לזוטות מציגה את אטימות מערכת המשפט שאינה מתעיינת בסיבה לרצח (שהיא כביכול מובנת) אלא לפרט משני וברובו חסר משמעות (40). עורך הדין דוחק במרסו להעיד כי "כבש את רגשותיו הטבעיים" אך מרסו מסרב לשקר וכך נוצר היפוך תפקידים בין נציג מערכת הצדק לבין הפושע (40-41). כך מעמיד קאמי את מוסכמות החברה באור אירוני המשתקף דווקא דרך אטימותו של מרסו (41)

מרסו כאנטי גיבור
בפתיחת הספר מוצג מרסו כדמות חריגה ללא כל מאפיין חיובי. בחלק ב' משמשת דווקא האטימות של מרסו בכדי לערטל את נביבות מוסכמות החברה המצטיירת כאכזרית, צבועה ומתחסדת (48). מרסו הוא לפיכך אנטי-גיבור המסרב לקבל את מוסכמות החברה ולפיכך נכנס עימה לעימות (42).

הרצח- מפגש בין עולם החברה והטבע


Sunday, September 18, 2011

היסטוריה של אפריקה בעת החדשה - סיכום


קולוניאליזם
כינון המשטר הקולוניאלי
-נקודת מוצא: מפגש ראשון פורטוגלי במאה ה-15 ולאחריו מדינות אירופיות נוספות, בעיקר קשרי מסחר (עבדים) עם דריסת רגל מוגבלת באזורי החופים, לאחר ביטול סחר העבדים (1807) עולה העניין בסחורות אחרות.
-אכיפת האיסור בסחר עבדים הוביל למעשה להעמקת דריסת הרגל (האנגלית בעיקר). עניין בסחורות הביא להעמקה לתוך היבשת ועימו גם מסיונריות (עלייה בערך האפריקאי? מחפץ למושא לגאולה נוצרית?)
מניעים לכיבוש הקולוניאלי
מניע כלכלי: צורך בחומרי גלם לתעשייה האירופית ופיתוח שווקים חדשים לתוצרת, ניצול כוח עבודה
מניע אסטרטגי: שליטה בנתיבי סחר סביב אפריקה (כף התקווה הטובה, תעלת סואץ)
מניע פוליטי: מאבקי יוקרה בעידן של לאומיות גואה באירופה.
כסות אידיאולוגית: זחיחות אירופית לאחר הזינוק של המהפכה התעשייתית, עליונות האדם הלבן על השחור והרצון להביאו בסוד העולם האירופי החדש.
ועידת ברלין – 1885 – הסדרת “חוקי המשחק” בהשתלטות על אפריקה.
כיבוש אפריקה
-בעיקר בסוף המאה ה-19, אם כי אזורי חוף הוחזקו כבר מאמצע המאה.
דרכי ההשתלטות
-הסכמים וחוזים: מנצל יריבויות פנימיות, איומים בכוח, אי בהירות בניסוח, שיקולי שררה של שליטים מקומיים.
-כיבוש צבאי: עליונות טכנולוגית, התנגדות צרה, מקומית ולא מאורגנת, ידע אירופי (גיאוגרפי ופוליטי) על האפריקאים.
מציאות חדשה
-          מריבונות עצמית עברו האפריקאים לשלטון זר.
-          גבולות מדיניים שפיצלו ואיחדו קבוצות אתניות
-          הרחבת וגיוון ייצוא חומרי הגלם (בעיקר חקלאות)
-          פיתוח מוקדים עירוניים כמוקדי מודרניזציה – פער גדל בין עיר וכפר
-          השלכות תרבותיות
אידיאולוגיה ומבנה המשטרים:
-מערכת של גביית מיסים למימון המושבות.
-תשתית תחבורה, תקשורת וחשמל לייעול הייצוא
-עידוד גידולי ייצוא ויצירת תנאים המחייבים מקומיים לשמש כוח עבודה זול.
-ביסוס מערכת משפט ומנהל
-הקמת מיסיונים ובתי-ספר
-רק לאחר מלה”ע 1 התגבשה מדיניות אמיתית של השלטון הקולוניאלי:
אנגליה (סודן, אוגנדה, קניה, סומלילנד הבריטית, מלאווי, זמביה (רודזיה הצפונית), זימבבווה (רודזיה הדרומית), בוצואנה, דרא”פ, ניגריה, חוף הזהב (גאנה), סיירה ליאון, גמביה, טנזניה)
-”מנדט כפול” – תועלת בריטית בצד קידום המקומיים.
-”שלטון עקיף” – שמירת מוסדות קיימים תוך שינויים הכרחיים, שלטון ביזורי (כל מושבה בנפרד)
-מושל לכל מושבה בצד מועצה מבצעת ומועצה מחוקקת עם ייצוג מגוון בעיקר לבן.
- “מינהל ילידי” – סמכויות מקומיות כמו גביית מיסים, חקיקה מוגבלת ושיפוט.
צרפת (צ’אד, הרפובליקה…(אובנגי שארי), קונגו, גבון, ניז’ר, מאלי (סודן הצרפתית), מאוריטניה, סנגל, גיניאה, בוריקנה פאסו, חוף השנהב, קמרון, מדגסקר, מרוקו, אלג’יר, תוניס)
-שליחות תרבותית והטעמה בתרבות הצרפתית (למשל: החדרת הצרפתית)
-”צרפת שמעבר לים” – הענקת אזרחות לחלק מהנתינים.
-ההטמעה התחלפה בסוף המאה ה-19 ב”התקשרות” – טיפוח התרבות המקומית
-משטר ריכוזי ישיר יחסית
-חוק הילידים (האפריקאים מוגדרים “נתיני” צרפת למעט 4 קהילות בסנגל)
-חלוקה מנהלית לשתי פדרציות עם מושל בכל מדינה ומושל לכל פדרציה הכפוף לפריס. באזורים אחרים (צפון אפריקה, סומליה והאיים) שלטון ישיר.
פורטוגל (מוזמביק, אנגולה, גיניאה ביסאו)
לפני סלזאר: -אפריקה= כוח עבודה
- מיעוט יחסי של התערבות ושליטה ממדינת האם, התמקדות באזורים בעלי אינטרס, חברות כלכליות מנהלות את העסק.
מעליית סלזאר (32′): לוסוטרופיקליזם – קהילה רב גזעית בזיקה לפורטוגל
-שלטון ריכוזי ישיר, מנגנוני שליטה כבדים.
-עידוד הגירה של פורטוגלים למושבות.
-”משטר הילידים” – הבחנה בין “ילידים” (הרוב) ל-”לא-ילידים” (לבנים ואפריקאים מתקדמים).
-הכרה מוגבלת במוסדות מקומיים.
-חובת העבודה.
בלגיה (קונגו, רואנדה-אורונדי)
בתקופת ליאופולד השני: חלוקת זיכיונות לחברות ודיכוי נוקשה.
-פטרנליזם – שלילת זכויות בתמורה לסיפור “צרכים” חומריים ותרבותיים.
-כביכול אימצו שלטון עקיף אך בפועל היה דיכוי נוקשה עם מעורבות ענפה.
-שלטון קולוניאלי עצמאי יחסית
-בין צרפת ופורטוגל לאנגליה ובלגיה: הטמעה תרבותית מול פיתוח עצמאי יחסית.
-אצל כולן: שילוב מוגבל מאוד וסלקטיבי של אפריקאים במנהל.
הלכה למעשה
-האידיאולוגיה מתמקדת בעיצוב הממשל, המעשה בהפקת רווחים.
-לפיכך האידיאולוגיה לא תמיד תואמת את המציאות וגם אין אחידות בין מושבות שונות.
-גביית מיסים כופה השתתפות בכלכלת שוק.
-עיקר המגע שלטון-אוכלוסיה על רקע כלכלי.
אנגליה:
-גביית מיסים למימון פעילות המושבות
-חיזוק מנהיגים מקומיים כזרוע השלטון.
-שימוש במיסיון כאמצעי חינוך ותרבות. (פרדוקס בשיטה הבריטית: החינוך יצרה שכבה משכילה שקבלה על ההנהגה המסורתית)
-ניצול אוצרות טבע בנוסף לחקלאות (פיתוח תשתית ענף)
-יישוב מתיישבים במזרח אך לא במערב.
חוף הזהב:
-שלוש קבוצות מרכזיות: דוברי גה (סגמנטריות), קבוצות צפוניות (מעורב), בני אקאן (אשנטי,פנטי – פירמידה)
-בקבוצות הסגמנטריות מינו כוהן דת למנהיג (לא מוצלח)
-ניצלו את מבנה הפנטי לשלטון עקיף, אך התנגדות האשנטי אילצה אותם לפרק את מוסד המלוכה ולחזק מנהיגי אזורים ולשבור את הקונפדרציה (למעשה שלטון ישיר), מאוחר יותר החזירו את המלך.
ניגריה:
-האוסה פולאני (מוסלמים בממלכות ריכוזיות, צפון), איבו (סגמנטרית, דרום-מזרח), יורובה (מבנה פירמידה, דרום-מערב).
-האוסה פולאני: התנגדו לריכוזיות האמירים ולכן הדיחו אמירים שהתנגדו לשינוי וביצעו רפורמות.
-איבו: מינוי שליטים מקומיים מתווכחים
-יורובה: ניצול המבנה הקיים תוך חיזוק המלוכה על חשבון מנגנונים מייעצים.
-השלטון העקיף לא תמיד יושם אלא לפי הצרכים הספציפיים, למעשה לא הייתה אוטונומיה לאפריקאים: מי שלא ציית הוחלף. תתנהג יפה- שלטון עקיף, לא יפה –שלטון ישיר.
-רמה יחסית גבוה של מעורבות אפריקאים בשלטון.
-בעיה בשימוש במבנה פירמידה: מלך זקוק ללגיטימציה ולכן צריך לשמר את המוסדות המסורתיים, הפיכתו לאוטוקרט גוררת התנגדות.
-עוד בעיה: שכבה עולה של משכילים שדורשת ייצוג בשלטון (לעומת הנהגה מסורתית).
-בגדול השיטה הצליחה באזורים ריכוזיים (הבעיה שלא הבדילו בין ריכוזי לפירמידיאלי) ופחות בסגמנטרים. ציות גם מרכיב.
צרפת:
-הפרדה בין אזרחים לנתינים (נתונים ל”חוק הילידים” המעניק סמכות רחבה למשטר)
-החלת רעיון ההטמעה באזור מוגבל בסנגל, בשאר המקומות “התקשרות”.
-הטלת מיסים (כופה מעבר לכלכלת שוק)
-עבודות כפייה בצורת גיוס לפרויקטים ציבוריים.
-טיפוח מעמד משכיל “מצורפת” כמתווך בין השלטון לאוכלוסיה. פיתוח יחסי של חינוך צרפתי.
-החדרת הצרפתית כשפת מינהל ולאוכלוסיה.
חוף השנהב:
-ניסו לגייס תמיכה של שליטים מסורתיים, משלא הצליחו החליפו אותם בפקידים נאמנים.
-חברות סגמנטריות בדרום והמערב (נוח לשלטון ישיר)
-בני אקאן במזרח (פירמידיאלי). עניין כלכלי הוביל לשלטון ישיר
-מאלינקה בצפון (ריכוזי). חוסר עניין כלכלי מנע פגיעה מאסיבית במבנה הקיים.
-לבסוף נוצרו שתי מערכות מקבילות: שלטון זר ומסורתית.
אזורים אחרים באפריקה:
-גיוון ביישום לפי שיקולים פרגמטיים.
פורטוגל
-שליטה ישירה ריכוזית ומדכאת.
-ניצול כוח אדם: עבודות כפייה.
-עידוד הגירה לבנה.
-יכולת כלכלית מועטה של פורטוגל העצימה את הניצול ואת עבודות הכפייה (כולל מכירת כ”א לשכנות).
- דגלו בתרבות דרך חינוך (כמו צרפת), חינוך ליצירת שכבות מוכשרות (כמו הבלגים), והשתמשו במיסיון (כמו האנגלים), אך נאלצו לאפשר גם למיסיונים אירופים אחרים לפעול.
בלגיה:
-שלושה שלבים: שלטון ליאופולד, ביסוס שלטון בלגי (המשך של התקופה הראשונה), רפורמות בשנות החמישים.
-שלטון ליאופולד היה אכזרי ולכן הועבר לממשלת בלגיה שלא ממש עשתה שינוי.
-חברות כלכליות ניהלו את ההצגה ושלטון ישיר חזק שימר את האינטרסים שלהן.
-ניסיון מסוים לשלטון עקיף שרק יצר בלאגן.
-הבדלה לפי אינטרס כלכלי (קטנגה מופרדת ומנוהלת עצמאית)
-בשנות החמישים רפורמה
-לא התפתחה אליטה משכילה, אך אחוז יודעי הקרוא וכתוב היה גבוה (פעילות המיסיון) בלשונות מקומיות (לא כפו צרפתית)
-מדיניות הפרד ומשול יצרה פערי פיתוח וקיטוב אתני.
המצב הקולוניאלי:
כלכלה:
-הרחבת התשתית תרמה להרחבת הייצור.
-מיסוי יוצר כלכלת שוק.
-העדר פיתוח תעשייה (וידע והון), מונוקולטורה, תלות.
-יצירת פערי מודרניזציה בין אזורים, היווצרות מעמדות.
חברה:
-שינויים דמוגרפיים (בעיקר גידול אוכלוסין ניכר בשל פיתוח)
-חינוך: בריטים (נגישות רבה יחסית לחינוך) ובלגים בעיקר הכשרה מקצועית בשפה מקומית, צרפתים החדרת תרבות והכשרת פקידים בצרפתית פורטוגל חרטיונרים.
-פערים חברתיים בעקבות החינוך ויצירת אליטות פקידותיות.
-דת: פעילות ענפה של מיסיונים, הנצרות מחזקת את מעמד השלטון הזר. לא נלחמו באסלאם. הנצרות מעמידה את הפרט במרכז לעומת הקולקטיב בדתות אפריקאיות.
-כניסה של תפיסה אינדיבידואליסטית.
-אמות מידה אירופאיות.
דה-קולוניזציה
-אנגליה ראשונה ב-45′, צרפת ובלגיה בשנות החמישים ופורטוגל רק ב-74′.
-המושבות היו נטל, המאבק המקומי החריף, לחץ בינלאומי אחרי מלה”ע 2, וההבנה כי ניתן לשמר את האינטרס האירופי באפריקה בדרך עקיפה דרך תשתיות כלכליות וחברתיות שהקים הקולוניאליזם.
-אופי וקצב התהליך הושפע מגורמים מקומיים: מידת האינטרס, נוכחות לבנה, היקף המגע בין שליט ונשלט.
-עליית השמאל באירופה, לחץ דעת קהל נגד הקולוניאליזם.
-מציאות שלאחר מלה”ע 2: הקמת האו”ם (הגדרה עצמית וכל החרטה), התנגדות המעצמות החדשות (ארה”ב וברה”מ) לקולוניאליזם, סיום הקולוניאליזם באסיה והמזה”ת.
-מאבק אנטי-קולוניאלי: לרוב מתחיל במישורים חברתיים, דתיים וכלכליים (התארגנות) ולאחר מכן לובש גוון פוליטי מדיני.
התעוררות אנטי-קולוניאלית
ארגונים וולונטריים: ארגונים אתניים, דתיים, כלכליים, מקצועיים ותרבותיים שהתארגנו בעיקר בעיר.
היווה גורם אינטגרטיבי על-אתני והניחו תשתית לתנועה פוליטית.
-ארגונים דתיים: על רקע פרישה ממוסדות המיסיון על רקע אפלייה ורצון להתאים את הנצרות למסורת האפריקאית. במקרים מסוימים (צ’ילמבווה במלאווי, קימבנגו בקונגו) הייתה לכנסיות האפריקאיות גם אג’נדה אנטי-קולוניאלית.
-ארגונים תרבותיים-אתניים: ארגונים עירוניים על בסיס מוצא משותף. חלקם הפך ברבות הימים למפלגות.
-ארגונים כלכליים: התאגדות על רקע כלכלי, אגודות מקצועיות, בנקים אפריקאיים. הוקמו כתגובה לניצול הכלכלי.
-ארגוני משכילים: שכבות שזכו לחינוך, היוו חממה להתגבשות רעיונות אנטי-קולוניאליים, ראו עצמם כמייצגים מול השלטון.
ארגונים פוליטיים ומפלגות:
-פעילות יחסית ענפה במושבות אנגליה (תאם את הגישה של ייצוג פוליטי אפריקאי), מוגבלת בצרפת, מדוכאת בפורטוגל ולא קיימת בבלגיה.
-עיקר הפעילות בשלבים הראשונים הגברת השיתוף של אפריקאים בשלטון (בעיקר לטובת חברי המפלגה שהיו מהאליטה המשכילה). בהתחלה בסיס התמיכה היה צר והפעילות מוגבלת, אך הן היוו בסיס לתנועות המשך.
ארגוני נוער פוליטיים:
-התחיל כארגוני סטודנטים מערב-אפריקאים הלומדים בניכר וייובא גם לאפריקה. אג’נדה בעיקר של שיפור יותר רחב היקף ביחסי שלטון-נשלטים (ביטול אפליה, ייצוג שווה, הרחבת חינוך ואפשרויות קידום) וניצנים של קריאות לעצמאות. ארגוני הנוער היוו גם גורם מלכד בין תנועות שונות
התקוממויות ספונטניות:
-מקרים רבים עד מלה”ע 2 של התקוממות ספונטנית, לעיתים אלימה, כתגובה על דיכוי קולוניאליסטי, לרוב בהיקף מקומי שלא התפשט (למשל: מרד המג’י מג’י), המנהיגים היו לרוב מסורתיים ולא משכילים.
סיכום:
-למחאה היה לרוב אופי מקומי אד-הוק.
-עיקר התביעות היו בתחילה שיפור המצב הקולוניאלי ולא ביטולו.
מלה”ע 2:
-המלחמה היוותה נקודת מעבר מהתעוררות להתנגדות.
-הלחץ הקולוניאליסטי גבר בזמן המלחמה: צורך בהגברת הייצור לצד משבר כלכלי.
-גיוס של אפריקאים גם פגע באוכלוסיה, אך גם חשף את האפריקאים לעולם הגדול, חשף את הניגוד בין הגזענות הקולוניאלית והמטרה של בעלות הברית במלחמה (שיוויון, חופש וכו’).
-שיפור תנאי התחבורה בכדי לייעל את הייצור סייעו גם להפצת רעיונות פוליטיים.
-תהליכים גלובליים: הקמת האו”ם והגדרת יעדים לסיום הקולוניאליזם, החלשת מדינות האם, עליית מעצמות חדשות, סיום הקול’ באסיה והמזה”ת, עליית השמאל באירופה.
דה-קולוניזציה במושבות בריטניה במערב אפריקה
-הלחצים מבית ומחוץ הניעו את הבריטים לההתחיל בתהליך מדורג של שיפור מצבם הפוליטי של האפריקאים, בעיקר לטובת האליטות ולא בהכרח לקראת עצמאות, ואם כבר עצמאות, אז עדיין מחוברים בתבור לבריטניה.
-שיפור באפשרות הפעילות הפוליטית סייע לעלייתן והתפתחותן של מפלגות משמעותיות יותר.
נושאים נוספים: